בקשה להטלת עיקולים זמניים כנגד משיבים וחברת טלית אופנה בע"מ

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תא"ק 39651-06-20 שי ליובל השקעות בע"מ נ' אופנת לה סטרגה , שותפות מוגבלת ואח' לפני כבוד הרשם הבכיר אריה דורני-דורון התובעת /המבקשת : שי ליובל השקעות בע"מ הנתבעים/ המשיבים : 1. אופנת לה סטרגה , שותפות מוגבלת 2. אורי לוי 3. ארז לוי 4. טלי לוי 5. אופנת לה סטרגה בע"מ 6. רדיצ'י קפיטל בע"מ החלטה

המשיבים , מצידם, יוכלו להיתנגד להטלת העיקול הזמני, אם יניחו תשתית עובדתית ומשפטית המעמידה את העילה הנטענת בכתב התביעה בספק ניכר (ר"ע 490/86 יונה נ' מקמילן, פ"ד מ(4) 115 (1986)); (ב) האם הראתה התובעת המבקשת שאם לא יינתן הצוו היא תתקשה במימוש פסק הדין; (ג) האם מאזן הנוחות נוטה לטובת התובעת המבקשת או המשיבים במסגרת בחינת מאזן הנוחות על בית המשפט לבחון ניזקו של מי חמור יותר כתוצאה ממתן צו העיקול (רע"א 9736/07 קראוס נ' הראל בית השקעות בע"מ (5.12.2007)); ו - (ד) האם עמדה התובעת בדרישות תום הלב וניקיון הכפיים.

לא נוכחתי בשלב זה כי המשיבים 3,4 מצויים בקושי כלכלי כדוגמת שיקים משוכים מחשבונם האישי שחזרו אכ"מ/מוגבל, תיקי הוצל"פ חלוטים פתוחים כנגדם , תביעות של נושים נוספים כנגדם בהיקפים משמעותיים, עיקולים שהוטלו על זכויותיו ע"י נושים נוספים או פועלים להברחת נכסיהם האישיים, ועוד מסימניה של ספינה טובעת, ומלחיה עימה .

גם ולו הייתי סבור, כי אכן נקלעה המשפחה והתאגיד לקושי כלכלי נקודתי , וגם ולו הייתי אוחז בחשש הראשוני בעיני התובעת, לתשלום חלק משמעותי של החוב הנטען עקב גילוי דעת מי מהמשיבים , עדיין מאזן הנוחות היה נוטה לטובת הנתבעים נושאי העיקול שנותר, וזאת משום שדוקא בתקופה זו, הדרך לשקום החברה ולקבלת החלטות עסקיות , והתנהלות מול הבנקים מחייבת אמון בחשבונם ובמצג חוסנם, ולכן דין העיקול להתבטל במאזן נוחות עדין וגבולי זה. אין בבטול העיקול כדי לפגוע ברעיון הבסיס לתשלום חובות , ולשיקול הדעת המתחייב גם בנוגע לנושה שאף מסתמך על הכנסות אלה, וגם לו פעילות עסקית בתקופה לא פשוטה זו .

...

כסף זה הושקע בחברה ב2018 , באת כוח התובעת שאלה בהקשר זה וביקשה להגיע למסקנה כי מצב התאגיד גרוע אם בעלי המניות השקיעו בו 17.5 מיליון ₪ אלא שיכולת זו פועלת גם בכיוון השני , דהיינו קיומה של יכולת אישית של בעלי מניות להשקיע כספים פרטיים בסדר גודל של פי 80 מגובה החוב .

השקעות כספיות הן לא אחת אסטרטגיה נכונה ולא בהכרח מחייבת מסקנה להעדר יכולת לפרוע עשרות אלפי שקלים כאשר סדרי הגודל העסקיים המדוברים תדיר שנה אחר שנה בממוצע הם בסדרי גודל של עשרות מיליוני שקלים .

התובעת תשלם הוצאות ושכ"ט עו"ד המשיבים בסכום של 4,000 ₪ .

בית משפט השלום בבאר שבע ה"פ 53664-11-12 נווה מדבר ואח' נ' מובילי באר שבע 2005 בע"מ ואח' בפני כב' השופטת מיכל וולפסון בעיניין: 1. מועצה איזורית נווה מדבר 2. מועצה איזורית אל קסום ע"י ב"כ עו"ד עטון המבקשות 1. מובילי באר שבע 2005 בע"מ 2. פ.א.י באר שיווק בע"מ ע"י ב"כ עו"ד יורם פלץ 3. סלימן אבו קרינאת ע"י ב"כ עו"ד פנחס עמר 4. אלכס **** ע"י ב"כ עו"ד ליאור בלקין 5. עבד אלכרים אלמחדי 6. האחים בריס בע"מ ע"י ב"כ עו"ד מוחמד סבאח 7. טן חברה לדלק ע"י ב"כ עו"ד שוקי אליוביץ ובן שטרית פלי 8. עלי אבו סיוס ע"י ב"כ עו"ד שאדי דבאח ואמון עזיז 9. טלי איבגי ע"י ב"כ עו"ד יצחק גדעונין 10. תיווך הצומת בע"מ ע"י ב"כ עו"ד ינון תמרי 11. תמי אוחנה 12. אוסנת אפללו ע"י ב"כ עו"ד שגית ביתן 13. אנרגיה במדבר שיווק דלקים ושמנים בע"מ ע"י ב"כ עו"ד חנה אטינגר ומינה ביליה 14. מע"מ באר-שבע ע"י ב"כ עו"ד אמנון שילו 15. עלי קשחרה 16. מח' ראשונה לצמיגים בע"מ - הסתלקה 17. המוסד לביטוח לאומי סניף באר-שבע - הסתלק 18. מדינת ישראל – מס הכנסה – פקיד השומה – הסתלקה המשיבה הטוענות פסק דין

בפני עתירה בטען ביניים לפי תקנה 224 לתקסד"א של המבקשות, מועצות אזוריות אשר ניכנסו לנעליה של המועצה האזורית אבו בסמה (להלן: "המועצה האזורית אבו בסמה") עם פירוקה בהתייחס לכספים אשר המועצה האזורית, אבו בסמה, הייתה צריכה לשלם למשיבה מס' 1 ואשר עליהם הוטלו עיקולים בתיקי הוצל"פ ע"י הטוענים 2 – 10.

בהמשך הצטרפו הטוענות 11- 12, האוחזות בפסק דין שניתן לטובתן בבית הדין האיזורי לעבודה, כולל אישור צו עיקול זמני, אשר טרם פתחו תיק הוצל"פ, טוענת 13 שפתחה שני תיקי הוצל"פ ולטענתה גם הטילה עיקול בתיק ההוצל"פ, טוענת 14, מדינת ישראל –ממונה מע"מ באר-שבע.

טוען 15 ביקש להצטרף ובקשתו נעתרה אך בפעול הוא לא הגיש הרצאת פרטים, וכן טוענים 16 – 18 שהסתלקו לאחר מכן וניתן נגדם צו גודר.

...

אשר על כן, על הסכום של 585,000 ₪ ישלמו המבקשות הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.12 ועד ליום 12.12.12 וכן את פירות הפיקדון.

על הסכום של 120,000 ₪ ישלמו המבקשות רק את פירות הפיקדון.

לפיכך, בהתייחס לטוענות 2-13, אני מצהירה כי עם קבלת הכספים כאמור בהחלטה זו, הטוענים, ביחד ולחוד, לא יוכלו לעולם לתבוע את המבקשות או מי מהן או את המועצה האיזורית אבו בסמה, שהן באו בנעליה ואת המשיבה מס' 1, בהתייחס לסכומים מושא תיק זה. אני דוחה את תביעת הטוענת מס' 15 בהעדר מעש מצידה, שייראה כהסתלקות.

ביום 6/2/14 הגישה המבקשת כתב תביעה על סך של 15,612,064 ₪ כנגד המשיבים 1 ו-2, ביחד עם בקשה להטלת עיקולים זמניים במעמד צד אחד (בקשה מס' 2).

ביום 19/2/14 הגישה המבקשת בקשה להרחבת העיקולים הזמניים במעמד צד אחד (בקשה מס' 4) כנגד חברת טלית אופנה בע"מ. עוד באותו היום החליטה כב' השופטת נחליאלי-חיאט ליתן צו עיקול כמבוקש.

...

כל אלו הן שאלות קריטיות לצורך מתן הכרעה כמבוקש על-ידי המבקשת, ולא הונחה בפניי תשתית עובדתית המצדיקה מסקנה שכזו.

משכך, ולנוכח חוסר הבהירות אשר נוצר כתוצאה מההחלטה בבקשה מס' 9, אשר גרמה להחלטה מיום 14/9/14, מורה אני כי העיקול שהוטל יישאר בתוקפו עד ליום 4/1/15.

החלטתי זו ניתנה כרשמת.

על כל פנים ולעצם מתן הסעד הזמני טוענת המשיבה כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתה לאחר שהמבקשת רוצה להחזיק בבלעדיות במגמה אופנתית רווחת ולאחר שהיא עצמה (המשיבה) השקיעה משאבים רבים בקולקציה שלה.

מכל מקום כדבריו של כב' השופט א' מצא בע"א 6064/93 מימסב חברה למילוי מיכלי סודה ביתיים בע"מ נ' סודהגל בע"מ פ"ד נ(3) 35, 41: "הכלל הוא, שעל תובע בעילה של גניבת עין מוטלת חובה להראות כי השם, הסימן או התאור של הטובין (או המוצר), נושא תביעתו, רכשו להם הוקרה והכרה בקרב ציבור הצרכנים, אשר התרגל לזהות בעזרתם את עסקו או את סחורתו של התובע; ואם ניכשל התובע בכך, תדחה תביעתו בלי שבית המשפט יידרש לשאלה אם מעשי הנתבע מהוים גניבת עין..." יש לבחון אפוא, על רקע האמור, את דגמי המבקשת אל מול דגמי המשיבה (נספחים 3-5 לבקשה).

מתן צו כנגד המשיבה להפסיק ולשווק את קולקציית הבגדים שעיצבה בנגוד למגמת האופנה העולמית – עלול לפגוע בה משמעותית.

...

מנגד טוענת המשיבה בתגובתה כי יש לדחות את הבקשה שבפניי שעה שהמבקשת לא הצליחה להוכיח את המוניטין שלה.

ובחזרה מן הפרט אל הכלל אינני מקבלת איפוא את הטענה כי קיים חשש שדגמי המשיבה (בפריטים שסומנו כנספחים 3-5), יטעו את ציבור הקונות לחשוב כי הן רוכשות דווקא את דגמי המבקשת כפי טענת האחרונה.

סוף דבר הבקשה למתן צו מניעה זמני, עד להכרעה בתביעה העיקרית, נדחית.

המבקשת תשלם למשיבה הוצאות הבקשה בסך כולל של 15,000 ₪.

מכתב התביעה עולה כי התובע, מוסד בנקאי, העניק הלוואות ומסגרת אשראי (ערבות בנקאית) לנתבעת 2, חברה בע"מ (להלן: החברה), בחשבון שניפתח על ידי הנתבעת 1 בשנת 2019 אשר לו היא ערבה.

נראה כי אין מחלוקת שהנתבעת 2 לא עמדה בתנאי ההלוואות (בכתב ההגנה נטען כי ניתן נגדה צו פירוק) ועל כן הוגשה התביעה שבכותרת גם נגד הנתבעים 2 ו-3 (להלן: הנתבעים).

ביום 7.2.22 הגיש התובע בקשה להטלת עיקול על סך 300,000 ₪ (סכום העולה על סכום התביעה שבגינו שולמה אגרה), בה טען כי היות שהנתבעת היא הבעלים ובעל עניין בפועל בחברה, עולה חשש כי הם בקשיים כספיים ועלולים להבריח את כספיהם על מנת להיתחמק, בסופו של יום, מבצוע פסק דין (שכן ההנחה היא שמצב החשבון בבנק משקף את המצב הכלכלי כל עוד לא הוכיחה הנתבעת אחרת (ס' 3 ו-9 לבקשה מיום 7.2.22).

נציג התובע, מר חיים ששון, הצהיר כי "לאחר דרישה וחקירה כלכלית שנעשתה ע"י הבנק המבקש, לא נימצאו נכסים למשיבה מהם ניתן יהיה להפרע את החוב (הניסוח במקור, ב.י), למעט זה המפורט לעיל ושעליו מבוקש להטיל עיקול" (ס' 17-18 לתצהירו של מר ששון).

תקנה 94 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 (להלן: התקנות), קובעת כי מטרת הסעד הזמני הנה להבטיח ביצוע הראוי של פסק דין, ואיני רואה כי העיקול נחוץ להגשמת מטרה זו. ערה אני לכך שהנתבעים הסכימו להטלת העיקול, אולם נראה כי עשו כן תחת הלחץ של צוי העיקול החושפים אותם להפרת הסכם.

...

הן חלק א' (הדנן בעקרונות היסוד וקובע כי יסוד ההליך השיפוטי להגיע לחקר האמת וחובת בעלי הדין ובאי כוחם לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית (ור' תקנות 1 -5א תקנות) והן תקנה 95(ד)(3) הקובעת כי על בית המשפט לשקול " תום לבם של בעלי הדין, הן בקשר לגוף העניין והן בקשר להגשת התביעה ובקשת הסעד הזמני, והאם המבקש לא השתהה יתר על המידה בנסיבות העניין בהגשת כתב התביעה או בהגשת הבקשה לסעד הזמני" מביאים למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

לסיכום – כל העיקולים שהוטלו – מבוטלים.

בשים לב לדיון שהתקיים, לבקשות ולתגובות אני מורה כי התובע יישא בהוצאות הנתבעים בסך של 2,500 ₪ בגין בקשה זו. ניתנה היום, ל' אדר א' תשפ"ב, 03 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.