החברה הגישה תשובה לתגובתו של אייל וטענה בה, שכבר בבקשה שהגישה לביטול העיקול הזמני וכן במסגרת הדיון בבקשה לביטול העיקול הזמני היא טענה שקיימת בין הצדדים תניית בוררות מחייבת וברת תוקף, ובכך העלתה טענה זו בהזדמנות הראשונה.
החברה טענה בנוסף, שגם אייל חטא בשיהוי כבד, עת הגיש את התביעה והבקשה להטלת עיקול זמני רק כשנתיים מאז ההפרה שהוא טוען לה, ועשה זאת ללא הצדק סביר למחדלו, ומשכך אין לזקוף שהוי לחובתה.
השופטת פרוקצ'יה ראתה בדיון בצו המניעה הזמני כנקודת הזמן אותה ניתן להגדיר כ"היזדמנות ראשונה" להעלאת טענה מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות:
"עם הגשת המרצת הפתיחה, היתקיים דיון בבקשת חב' קרוז לצוו מניעה זמני. בתגובה לבקשה לצוו זמני, העלתה חב' אושן בראשונה את הטענה כי יש להפנות את הסיכסוך לבוררות, וגם חב' דולפין העלתה טענה דומה. בכך, טענת עיכוב ההליכים נטענה בהזדמנות הראשונה (ההדגשה אינה במקור – י.ד.). בעקבות דיון בצו הזמני ביום 28.1.04 הוסכם בין הצדדים:'הגענו להבנה, שמבלי לפגוע בטענות הצדדים, צו המניעה ישאר בעינו עד לדיון בתיק העקרי'" (ההדגשה במקור – י.ד.) (שם, פסקה 11).
...
בכך החמיצה החברה את המועד לעתור לעיכוב ההליכים בשל תניית הבוררות, ולכן אין צורך להכריע בשאלה אם תניית הבוררות חלה על הסכסוך נשוא התביעה, אף ששני הצדדים טענו טענות שונות בעניין זה.
למעלה מהדרוש אציין, כי נימוק נוסף לדחיית הבקשה הינו משום שלא שוכנעתי שהחברה עשתה את "כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה" או שהיא עדיין מוכנה לכך.
אשר על כן, לא מצאתי שיש מקום להורות על עיכוב ההליכים והעברת התובענה לבוררות, ולפיכך אני דוחה את הבקשה.
לנוכח תוצאות החלטה זו, אני קובעת קד"מ ליום ליום 22.1.23 בשעה 9:30.