בקשה להחלפת הרשאה לחיוב חשבון בנק

אשר לטענת מר ברגר כי חיובים אלו הוסדרו בתשלום שבוצע על ידי הנתבעת בחודש ינואר 2014, ר' היתייחסות בפרק הערות לסיום בפס"ד זה. נזקים לרכב ועלות תקונם - רכיב אחרון שבו ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת הוא עלות תיקון ניזקי הרכב, שכן לשיטתה, הוחזר הרכב כשהוא חבוט ושרוט, וההסכם שבין הצדדים קובע כי על השוכר לשפות את המשכיר בגין הוצאות תיקון הליקויים שיתגלו ברכב, ככל שיתגלו, במועד החזרתו.

"על הכלל שאי הבאתו של עד רלבאנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו, עמד בית המשפט העליון ולעניין זה יפים דבריו של כב' השופט גולדברג בע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, [פורסם בנבו] פס"ד כרך מה חלק רביעי, עמ' 658: "אי-הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנימנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד"." (ר' תא"מ (הרצליה) 11434-03-10 לאון ואח' נ' סלקום, פורסם בנבו).

זאת ועוד, מתכתובות שהוחלפו בין הצדדים לאחר התגבשות החוב ובטול ההרשאות לחיוב חשבונה של הנתבעת, עולה הרושם כי טענת הנתבעת עיקרה בהיעדר הכדאיות בעיסקה ובחוסר סבירות כלכלית בה. טענה נוספת שמצאתי לייחד לה מספר מילים היא טענת הנתבעת לפיה התובעת פעלה בחוסר תום לב בשעה שניהלה עמה מו"מ למכירת הרכב תוך שהיא "מושכת" במתכוון את הזמן, נמנעת מתפיסת החזקה ברכב, ונהנית במקביל מצמיחת החוב ומפירות דמי השכירות.

...

ממילא אגב כך, איני מקבלת את טענת הפרעון שהעלתה הנתבעת ביחס לחיובי כביש 6 וקנסות החניה, נוכח חוסר ההתאמה בין הסכומים.

חוששני כי גם טענה זו דינה להידחות.

הואיל והזכויות על פי ההסכם הומחו לתובעת רק ביום 1/3/13, ולא הוצגו לפניי ראיות בנוגע לקיומו של מו"מ כלשהו, בין לעניין מכירת הרכב לנתבעת כטענתה, ובין לעניין המשך תקופת השכירות והחלפת הרכב ברכב חדש כטענת התובעת עובר לחודש דצמבר, הוא החודש בו נתפס ממילא הרכב ופסקו החיובים החודשיים בגין השכרתו, אני קובעת כי הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח קיומו של מו"מ אחר, קודם לכן ובוודאי שלא הוכיחה "משיכה של הזמן", כטענתה.

הזכיין עשה שימוש בחנות בפועל, כל ההתנהלות בקשר לחנות לכל דבר ועניין התבצעה בין התובעת לבין הזכיין בלבד, וללא מעורבות הנתבעת, הזכיין התחייב לשלם לתובעת את דמי השכירות, מסר הרשאה לחיוב חשבונו, הוא זה שהעמיד ערבות בנקאית, הכרטסת נוהלה על שמו כשוכר, והוא שהגיע להסכמות עם התובעת, בדבר הנחות דמי שכירות ופריסת תשלומים, וללא כל קשר לנתבעת, כל ההוצאות והתשלומים הנוספים חויבו ושולמו ע"י הזכיין.

יחד עם זאת, בית המשפט סבור שהואיל והוכח להנחת הדעת, שהגם שאין הסכמה שהשתכללה להסכם חילופי שונה ובגמירות דעת לעניין הפחתת דמי השכירות, עדיין נוכח מספר אינדיקאציות כלהלן, שגם הן הוכחו באופן מספק, יש בנסיבות העניין לקבוע הפחתה ולפי שיקול דעת בית המשפט, ולעניין השעור בו יש לחייב את הנתבעת, ובשל היתנהלות הנתבעת.

אכן כטענת הנתבעת, גם ההתנהלות עובר לפינוי שנעשה בהסכמה ובתאום, אין בה כל אזכור לחוב כה גבוה שוטף, עניין תמוה, וכאשר העניין עלה רק לקראת סוף 2013 ועובר להגשת התביעה, וכאשר למעשה עד למועד הגשת התביעה ובכלל, התובעת לא מימשה ערבות בנקאית שהוציאה לטובתה צד ג', ונמסרה עובר לכניסתה לחנות, וכאשר במקביל, ככל הנראה, יש לכול הפחות ציפייה מצד הנתבעת והזכיין לקבלת הנחה ובקשר לבקשה שנותרה פתוחה בעיניין לפחות ממועד חידוש ההסכם, וכאשר בנוסף ובמקביל, הנתבעת משלמת בגין נכס אחר, שכאמור שוכרת מן התובעת באותו קניון ובשטח גדול פי – 4, מן החנות, באופן סדיר, סכום חודשי מוסכם של 150 ₪ לחודש, שנקבע בקשר לחידוש ומעבר של אותו נכס ממקום למקום באותו קניון ובשנת 2010.

...

הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות דיון, מחצית מן האגרה ששולמה בתיק על ידי התובעת, וכן שכר טרחת עו"ד בסך 11.7% מן הסכום שנפסק בסעיפים א' ו-ב' לעיל, צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

ההודעה לצד ג' ששלחה הנתבעת נדחית, ובכפוף לכך שעל צד ג', ביחד ולחוד, לשפות ולשלם לנתבעת את הסכום שחויבה בו לפי סעיף ב' לעיל.

אני מחייב את הנתבעת לשלם לצד ג' הוצאות דיון ושכר טרחת עו"ד בסך 35,100 ₪, כאשר הסכום יישא הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

הנתבעת התחייבה במפורש ו/או מכללא לשלם לתובעת עבור השירותים שהועמדו לרשותה בהתאם לחוק התיקשורת (בזק ושידורים) התשמ"ב-1982 (להלן "חוק התיקשורת") ובהתאם לתקנות שהותקנו מכוחו, ומסרה לתובעת הרשאה לחיוב חשבון הבנק שלה.

ביום 4.3.2019 היתקיים דיון בבקשת ההיתנגדות אליו המצהיר מטעם מבקשת ההיתנגדות (הנתבעת) לא התייצב, אולם לאור הסכמת הצדדים ניתנה רשות להגן בכפוף להטלת הוצאות.

" בהמשך הוחלפו מכתבים בין הצדדים.

...

איני מקבל טענה זו .במקרה דנא מדובר באירוע חריג, חד פעמי שנסיבותיו לא הובררו.

הנתבעת בחרה שלא לעשות כן. סוף דבר לאור האמור לעיל , מקבל התביעה במלואה.

הנתבעת תשלם לתובעת תוך 45 יום סך של 5,301 ₪(הסכום כולל מע"מ) בתוספת ריבית והצמדה כחוק, מיום פתיחת תיק ההוצאה לפועל ועד ליום התשלום בפועל.

יצוין כי הסכם השכירות הראשוני באשר לעסק המבקשת "טמפל בר", נחתם ביום 6/1/09 בין המשיבה לבין חברת ששון טמפל בר 5 בע"מ, הסכם זה הוחלף ביום 14/9/14 בהסכם שכירות בין המשיבה לבין חברת יובל ששון פינתי בע"מ, אשר פנתה בשנת 2017 בבקשה להמחאת זכויותיה למבקשת ובהתאם נחתמה ביום 23/5/17 תוספת להסכם לפיה מומחות זכויות השכירות למבקשת, אשר נכנסה בנהלי חברת יובל ששון, החל מיום 1/6/17.

להסכם כי תשלום דמי השכירות יבוצע באמצעות הרשאה לחיוב חשבון המבקשת בבנק (הוראת קבע) וסעיף 9.3.2.

...

יחד עם זאת, בהינתן שמתן הצו מותנה בהמשך תשלום דמי השכירות ובשים לב לכך שהמבקשת סברה (ויכול שנפלה לכדי טעות אשר תתחוור בסיום ההליך המשפטי) כי הינה רשאית להפסיק לשלם את דמי השכירות- לא מצאתי כי יש באמור בכדי לשנות את החלטתי למתן צווים באופן המצומצם והמותנה כפי שנקבע.

ערובה; הואיל וכאמור לעיל, ניתנו צווים זמניים ולו חלקיים, הנני נדרשת, בהתאם להנחיות תקנה 364(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, לקביעת ערובה לשיפוי המשיבה בגין כל נזק שייגרם לה, אם "תיפסק התובענה או אם יפקע הצו מסיבה אחרת". אציין כי המבקשת לא התייחסה לנושא הערובה כלל וקל וחומר שלא הצביעה על נסיבות מיוחדות אשר בגינן יש לסטות מהכלל המחייב בהפקדת ערובה ומשכך, לאחר שקילת הנזקים האפשריים ומשהבאתי לידי ביטוי התניית הצווים הזמניים אשר ניתנו בתשלום דמי השכירות, הנני קובעת כי המבקשת תפקיד בתוך 10 ימים ערבות בנקאית בסך של 30,000 ש"ח להבטחת נזקיה של המשיבה וזאת, בנוסף לעירבון הכספי אשר הופקד על ידה כתנאי למתן הסעד הארעי.

סוף דבר; לאור האמור ובכפוף לתשלום דמי השכירות בהתאם למפורט בסעיף 15 להחלטה, ניתנים צווים זמניים כמפורט בסעיפים 17 ו - 18 והבקשה למתן צו המונע מימוש הבטוחות נדחית.

במקום שהמבקשת תסייע למשיבה בהקטנת נזקיה, החליפה המבקשת מנעולים במושכר ומנעה מהמשיבה גישה לרכושה ולמיטלטליה שנותרו במושכר לרבות לתנור הפחמים והמזון שנותרו בו. בכתב ההגנה טוענת המבקשת כי התביעה היא תולדה של ניסיון חסר תום לב של המשיבה להפעיל לחץ פסול על המבקשת להתעשר שלא כדין על חשבונה ולהחזיר השקעה שבוצעה במושכר ולקזז הפסדים לכאורה על עסק שלא צלח בשל ניהול עסקי לא מוצלח של המשיבה.

במקביל ביטלה המשיבה באופן חד צדד את ההרשאה לחיוב חשבון הבנק באופן שלא אפשר למבקשת לגבות את דמי השכירות ודמי הניהול בהתאם להסכם, ומשלא נענתה לדרישות המבקשת לתקן את מחדליה ומשעה שהבינה המבקשת כי אין בכוונת המשיבה לתקן את מחדליה, נאלצה המבקשת להודיע למשיבה על ביטול הסכם השכירות ותוך שהיא שומרת על כל זכויותיה.

...

המבקשת טוענת כי טענות המשיבה לפיה מצבה הכלכלי הגרוע נגרם על ידי המבקשת מניחות כי כל טענותיה של המשיבה בכתב תביעתה התקבלו, ואין לצאת מנקודת הנחה מוטעית ומוכחשת זו, מה גם שהפקדת ערבה נועדה למצב בו נדחית התביעה.

המשיבה לא צירפה דבר, ולפיכך לא נשאה בנטל המוטל עליה להוכיח איתנות כלכלית והמסקנה היא שהיא לא תוכל לעמוד בהוצאות כאמור.

לאור כל האמור לעיל, תפקיד המשיבה ערובה להבטחת הוצאות משפט של המבקשת בסך של 25,000 ₪ תוך 45 יום.