אלה עקרי קביעותיו: "התובע בחר בהליך אזרחי שמטרתו לעקוף את ההליך המינהלי הקבוע בדין, בכסות של בקשת סעד הצהרתי, בעוד שבהתאם לדין, עליו לנהל את ההליך האזרחי כנגד המשיבים הנוספים"; חל "שהוי רב" בהגשת התביעה, "הפנייתו להגשת הליך אזרחי נועדה לסייע לו ללבן את ענייניו בהליך המתאים, מול בעלי הדין הנכונים, אך לא על מנת שימשיך ללבן את המחלוקת מול הרשות בהליך זה"; אין לקבל את טענות המערער גם לגופן; הוראות פקודת העיריות מטילות על המחזיק העוזב את הנכס חובת יידוע, בבקשה לפטור אותו מהתשלום ולהודיע לעירייה על חילופי מחזיקים, "מכאן שעל הרשות לפעול בהתאם להודעתו של המחזיק ולא חלה עליה חובה לבדוק אקטיבית את זהות המחזיק בפועל"; בעניינינו הערייה לא התרשלה בבדיקת המחזיק; "התובע עצמו לא עשה כל בירור ולא הביא כל ראיות בשאלה המאוד חשובה עבורו והיא מי החזיק בפועל בנכסים בתקופה הרלוואנטית לתביעה"; המערער הגיש תלונה למישטרה על הזיופים אך לא הגיש אסמכתא בדבר עילת סגירתה; המערער הגיש, אמנם, חוות דעת גרפולוגית, שבה נקבע כי החתימות "מזויפות בדרגת בטחון גבוהה" וכי לא מדובר בזיוף עצמי, אך בדיקתה הייתה חלקית בלבד ולא כללה את כל המסמכים, "אין די בכך כדי להוכיח את טענת הזיוף ואין בכך כדי לשפוך אור בשאלה מי ביצע את הזיוף"; "לא ניתן לשלול את האפשרות שמי מטעמו חתם על חוזי השכירות"; על-פי אישור משרד הפנים שהמערער הציג, הוא שהה מחוץ לגבולות המדינה בתקופה שמיום 9.5.2006 ועד יום 1.7.2015, אך הוא "הודה" כי ברשותו דרכון זר אוקראיני, והוסיף כי הדרכון האוקראיני לא נועד לצרכי יציאה לחו"ל ולשם כך הוא משתמש בדרכונו הישראלי בלבד, "התובע לא הביא דבר להוכחת טענות אלו"; "גם בהנחה שהתובע היה בחו"ל כל התקופה הנטענת על ידו... אין בכך כדי להוכיח כי מי מטעמו לא חתם על ההסכמים ולא החזיק בנכסים עבורו"; הערייה הגישה ראיות הסותרות את טענתו כי לא היה בארץ בתקופה הרלוואנטית; המערער לא היה שכיר בלבד והוכח שהוא היה בעל רוב מניותיהן של שתי חבַרות, ביניהן חברה שספקה שירותי כוח אדם למשיבה 9; המערער לא תבע את עו"ד משה סטרוגנו, ששלח הודעות בשמו לעירייה כמיופה-כוחו, למרות שהכחיש את חתימתו על ייפוי הכוח, ולא הגיש תלונה נגדו; "מהאמור לעיל עולות תמיהות רבות ביחס לגירסתו של התובע, הפוגעות במהימנות גירסתו".
בית המשפט קמא דחה את התביעה גם כלפי כל המשיבים, למעט המשיב 2, מאותם טעמים וכלפי המשיבים 7, 12- 13, גם מחמת היתיישנות.
על מי הנטל הראַייתי להזמינם לעדות?
ב-ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, נקבע (עמ' 265):
"הכלל בכגון דא הוא, כי כאשר נתבע כופר בחתימתו על מיסמך, על התובע להראות כי החתימה על גבי מיסמך היא אמנם חתימתו של הנתבע... כלל זה נובע מכך שנטל השיכנוע להוכחת כל מרכיביה של התביעה מוטל על התובע: חתימת הנתבע על המסמך הרלוואנטי – כמו כתב הערבות בעניינינו – חיונית להוכחת חבותו של הנתבע על פי המסמך, והיא בגדר 'עמוד התווך של התובענה'... לאור כלל זה היה על הבנק לשכנע, כי החתימה על כתב הערבות ת/4 היא אמנם חתימתה של המשיבה השלישית."
בעניינינו, כאמור, הערייה היא במעמד של "התובע", המבקשת לחייב את המערער בתשלום חובות ארנונה, והוכחת אמתות חתימתו של המערער על ייפוי הכוח וחוזי השכירות המדוברים חיונית ביותר להוכחת תביעתה.
...
לאור כל האמור לעיל אני סבור שיש לקבל את הערעור, להורות על קבלת התביעה שהגיש המערער לבטל את רישום החוב הנתבע על-ידי העירייה על שם המערער בקשר ל- 11 הנכסים הנדונים ולהורות על סגירת תיקי ההוצאה לפועל שנפתחו נגדו בקשר לחוב זה.
כן אני סבור שיש להורות על ביטול ההוצאות שנפסקו לטובת העירייה.
יחד עם זאת אני סבור, שאין לפסוק הוצאות למערער בקשר לערעור, משום שניהול מיטבי יותר מבחינתו של הדיון בבית המשפט קמא יכול היה להביא לתוצאה אחרת כבר שם ולחסוך את הצורך בהגשת הערעור.
יהודית שבח, שופטת, סג"נ
התוצאה
הערעור מתקבל, פסק דינו של בית משפט קמא מבוטל, התביעה שהגיש המערער לבטל את רישום החוב הנתבע על-ידי העירייה על שם המערער בקשר ל- 11 הנכסים הנדונים – מתקבלת.
