בקשה להזמנת עד חדש בערעור פלילי

בכתב התביעה טענה החברה, בתמצית, כי המערער זומן לשימוע טרם השעייתו וכי הושעה בהתאם למסגרת ההסכמית החלה על הצדדים; כי המערער זומן לשימוע טרם סיום העסקה ונתבקש להשיב בכתב לאור מאסרו; כי המערער מסר את התייחסותו לטענות שהועלו בשימוע באמצעות בא כוחו; כי ההסתדרות נתנה את הסכמתה לפיטוריו; כי בהתאם למסגרת ההסכמית החלה על הצדדים ובשים לב לתוצאות ההליך הפלילי, נחשב המערער כמפוטר באופן רטרואקטיבי ממועד השעייתו; כי מעת שהפכה הרשעתו של המערער לחלוטה, עליו להשיב את כל התשלומים שקבל במהלך תקופת השעייתו; כי החברה פנתה אל המערער בדרישה להסדרת חובו, אולם ניסיונותיה העלו חרס; וכי סך החוב נכון למועד הגשת התביעה עומד על 213,737.78 ₪, כולל הפרישי הצמדה וריבית ממועד סיום העסקתו של המערער.

לבד מעדותו, במסגרת הבקשה ביקש המערער להעיד מטעמו ארבעה עדים נוספים, מתוכם לזמן שני עדים לחקירה ראשית - עו"ד אבי אדרי יו"ר האגוד המקצועי בהסתדרות העובדים (להלן: "עו"ד אדרי") ומר עובדיה כהן סמנכ"ל משאבים בחברה (להלן: "מר כהן"), וכן שני עדים נוספים שבעניינם הוגשו תצהירים - מר אלון חסן יו"ר וועד עובדי סקטור תפעול דאז (להלן: "מר חסן"), והגב' מיכל לוגסי יו"ר וועד עובדי סקטור מנהל דאז (להלן: "הגב' לוגסי").

בהחלטת בית הדין האיזורי מיום 21.06.2021, דחה בית הדין את הבקשה לעיון מחדש, בקבעו כי בנסיבות המקרה, העובדה כי המערער לא היה שבע רצון מהחלטת הביניים, איננה בגדר עילה לשוב ולהגיש בקשה חדשה.

...

משכך, הטענה לפיה החלטתו של השופט אזולאי מהווה פגיעה חוקתית, לא מידתית ושלא לתכלית ראויה בזכותו של המערער להליך משפטי הוגן – דינה להידחות.

שלישית, אין בידי לקבל את הטענה כי השימוש של השופט אזולאי בביטוי "לדחות את הקץ" מעיד על כך שדעתו "ננעלה" או מהווה הבעת דעה על אמינותו של המערער.

הביטוי לפיו היה על השופט אזולאי "לנטרל" את עצמו מלדון בתיק; הטענה כי בית הדין "נאחז בקרנות המזבח" והחלטתו "תמוהה"; כמו גם "חלוקת הציונים" ההיפותטית להחלטותיו של בית הדין– אין להם מקום בבית דין זה. סוף דבר הערעור נדחה.

ביום 03.06.2020 הגיש ב"כ המערער בקשה לזימון עדים, בה ביקש לזמן את המפקח להחקר על תצהירו, וכן ביקש שבית המשפט יורה למשיבה להעביר לידיו את המידע הנמצא בשליטתה בעיניין היתרים של נכסים אחרים בישוב, לצורך ביסוס טענת אכיפה בררנית.

בית משפט קמא קבע (בשולי עמ' 3 להחלטה) כי "העובדות התבררו מתמונות ברורות לגמרי שהציגה המשיבה ואף מדברי המבקש עצמו ובא כוחו, שאישרו שהוחלפו כל הקורות והעמודים של הקונסטרוקציה". ואכן, בטיעוניו בפני בית משפט קמא הודה ב"כ המערער בכך שהמערער הרס את הלול הישן, למעט הריצפה וטען כי המערער בנה את הלול מחדש באופן זהה ללול הישן.

אשר לטענה בדבר אכיפה בררנית והבקשה לזמן עדים לשם הוכחת הטענה הדוקטרינה של הגנה מן הצדק (להלן: "ההגנה") "נולדה" בפסיקה ועוגנה, בהמשך, בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982, הקובע, כי: "לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן ...(1) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". לפי לשון הסעיף (ומיקומו בחקיקה) ההגנה חלה בהליך פלילי.

...

זאת אין לאפשר.

גם בשאר טענותיו של המערער לא מצאתי ממש ואני דוחה את הערעור.

בד בבד, אינני נעתרת לבקשת המשיבה לחייב את המערער בהוצאות הערעור ואסתפק בהוצאות שנפסקו על ידי בית משפט קמא.

· בפסק דין נוסף, נדחה, בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים, ערעור על גזר דין של בית משפט זה, בו הוטל עונש מאסר בן 20 חדשים בגין עבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, שעיקרה אגרופים ובעיטות שכוונו לעבר שוטר על ידי מעוכב במטרה להכשיל את מעצרו ומעצר מעורב נוסף.

ההגנה נימנעה מלהגיש בקשה לזימון עדי הגנה במועד שנקבע בהחלטת בית המשפט, ובחלוף הזמן, ביקשה לדחות את מועד הדיון לצורך זמונם של עדי הגנה נוספים, כאשר בסופו של דבר – הובא, בדיון שנקבע לשמיעת העדים הנוספים – עד הגנה אחד בלבד.

...

שכן, ההגנה (בעיקר – הכוונה לנאשם) היא שגרמה לעיכובים משמעותיים בהליך, שהצטברותם אינה מותירה אפשרות למסקנה אחרת, זולת – היותם מכוונים במטרה לדחות את הקץ.

ההגנה נמנעה מלהגיש בקשה לזימון עדי הגנה במועד שנקבע בהחלטת בית המשפט, ובחלוף הזמן, ביקשה לדחות את מועד הדיון לצורך זימונם של עדי הגנה נוספים, כאשר בסופו של דבר – הובא, בדיון שנקבע לשמיעת העדים הנוספים – עד הגנה אחד בלבד.

בסופו של דבר, אף השתתף הנאשם בתקיפת השוטרים.

בעקבות כך קבע בית משפט קמא בהחלטה מיום 01.06.2020, מועד לשמיעת פרשת ההגנה, ליום 22.07.2020, וכן הורה לב"כ המערער להגיש בקשה מטעמו לזימון עדי הגנה.

כל טענותיו של המערער בערעורו מופנות נגד היתנהלותו של בית משפט קמא, אשר לשיטתו פגעה בזכויותיו להליך הוגן ובהגנתו והוא מבקש להורות כי התיק יוחזר לבית משפט קמא על מנת שישמע מחדש את הראיות בתיק.

"חסיון קו ההגנה של נאשם מהוה, אומנם, זכות דיונית חשובה. אלא שזכות זאת יש לאזן למול אינטרסים אחרים הכרוכים בהליך הפלילי, ובהם אינטרס הציבור (המיוצג על-ידי התביעה) וזכויות העדים. לפיכך, בהעדר נסיבות יוצאות דופן, ימאן בית המשפט הגבוה לצדק לסטות מהילכת אי ההתערבות לגבי החלטות ביניים המסכנות את חיסיון קו ההגנה. חזקה על בית המשפט, המופקד על הדיון באישום, כי הוא מודע לחשיבותו של חיסיון זה, ומביאו בחשבון בגדר שיקוליו גם לעניין ההכרעה בבקשות ביניים". ראו: בג"ץ 6876/01 רם ברלאי נ' שופטת בית-משפט השלום בתל-אביב הגב' זיוה הדסי-הרמן (18.11.2001).

...

בחנתי את התמונות הנוספות והקשבתי לטיעוני המערער, אך לא מצאתי כיצד יכולות התמונות הנוספות לשנות את התמונה המרשיעה העולה מחומר הראיות שהובא בפני בית משפט קמא ומה הייתה יכולה לגלות חקירת המפקח עליהן, אשר היה משנה את התמונה הראייתית ואת המסקנה המרשיעה המתחייבת מהן.

בנסיבות המקרה דנן, שוכנעתי כי לא נגרם למערער עיוות דין בשל כך שבית משפט קמא לא דחה את ישיבת יום 18.11.2019.

סופו של דבר, לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור.

המערערת לא הגישה בקשה נוספת לזמן את ארבעת העדים לאחר שמיעת העדויות והסיכומים, ולא עוררה את העניין מחדש.

מטפל אינו מחויב לרישום מדויק של הדברים, שמבחינתו יכול ויהיו טפלים לתכלית הטיפולית, להבדיל מחוקר או חוקר נוער, שאמונים על התכלית של חקר האמת (לדיון על תרשומות של פסיכולוג ועובד סוצאלי ראו יצחק עמית חסיונות ואינטרסים מוגנים – הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי 637-613 (2021) (להלן: עמית)).

...

בנוסף, נקבע כי ניתן היה להגיע למסקנה שהאם נהגה ברכב גם בהתבסס על החזקה כי בעל הרכב הוא שנהג בו. לטענת המערערת, בית משפט קמא לא התיר לה לזמן עדים מטעמה ובכך מנע ממנה להוכיח את טענתה כי אחיו של המשיב נהג ברכב.

לכן, באיזון בין הרלוונטיות של העדות והתועלת שניתן להפיק ממנה לגילוי האמת לבין מצבו הנפשי הרגיש ביותר של האח – אני סבור שבית המשפט הגיע למסקנה ראויה.

ברם, באותו עניין הגיע בית משפט זה (השופט זילברטל) למסקנה כי סכום הפיצוי שנפסק בראש הנזק של עזרת הזולת הוא על הצד הנמוך, ועל אף שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא, העלה את הפיצוי באופן משמעותי בשיעור של 50%, כך שעבור כל חודש לאחר הגעת התאומים לגיל חמש, הועמד סכום הפיצוי על 7,500 ₪ עבור כל תאום (ולשניהם ביחד – 15,000 ₪).

סוף דבר: הערעור, על שני ראשיו, נדחה.