בקשה להוצאת ראיות פסולות בתיק בימ"ש לפי חוק הגנת הפרטיות

חלפו עברו 40 שנה ובנתיים עברה המבקשת בדיקות גנטיות פרטיות בארה"ב מטעמי בריאות.

המבקשת טוענת כי מסקנת נשיא בית הדין הרבני הגדול בחוות-דעתו הייתה שאין להתיר ביצוע בדיקה גנטית, וכי כך גם קבע הרב יוסף תאנה אליו פנתה אם המבקשת "בשאלת רב". לטענתה, בית המשפט קמא שגה כשקבע כי יש "סיכוי סביר" להוכחת קשרי המשפחה כטענת המשיב משקביעה זו של ביהמ"ש קמא נסמכת על תוצאות הבדיקה הגנטית הפרטית שערכה וזו פסולה מלהיות קביעה כראייה לאור הוראת סעיף 28יב לחוק מידע גנטי.

בנוסף, לגישתה, ביהמ"ש קמא נסמך גם על ראיות ועדויות מתוך תיק הנזיקין המתנהל בין המשיב לאמה, תיק שהמבקשת אינו צד לו ואינו תיק קשור ו"על ביהמ"ש קמא היה לבנות "חומה סינית" שתחצוץ בין התיקים והראיות שבהם".

סיכומה של חוות דעת נשיא בית הדין הרבני הגדול היא כי לא קיים חשש ממזרות "בעקבות הבדיקה הראשונה ולא בעריכת בדיקה נוספת". נשיא בית הדין הרבני הגדול ציין בחוות דעתו כי גם בעקבות הבדיקה הגנטית הפרטית שערכה המבקשת לא היה חשש שתיפסל בממזרות במקרה הזה "שהרי בזמן יצירתה הייתה אמה פנויה". אציין שהדברים אינם עומדים בסתירה לקביעת נשיא ביה"ד הרבני הגדול בחווה"ד לפיה על כל מורה הלכה היה לייעץ למבקשת מלכתחילה לא לערוך כל בדיקה וזאת משום שהבדיקה "עלולה להוציא עליה לעז ולעורר שאלות הלכתיות כגון 'היה אביה' ו'האם כשר היה' ועוד", בהתאם לחששות אותם הגדיר נשיא בית הדין הרבני כ"רחוקים" עליהם עמד הרב תאנה בחוות דעתו.

לשם כך לא נידרש כלל ביהמ"ש קמא להסתמך על אותה בדיקה גנטית פרטית שערכה המבקשת (אותה העבירה למשיב וזה צירף אותה לכתב הגנתו) כראייה.

סעיף 28יב לחוק מידע גנטי האוסר להביא לפני ערכאה שיפוטית תוצאות בדיקה גנטית שנערכה בלא צו לפי חוק מידע גנטי וקובע כי התוצאה לא תהיה קבילה כראייה, לא מונע שימוש בתכתובת בין צדדים להליך כראייה, רק משום שאותה תיכתובת באה לעולם בעקבות בדיקה גנטית שנערכה בלא צו. בתחילת חקירתה הראשית לפני ביהמ"ש קמא תארה המבקשת כי בעקבות בדיקה גנטית פרטית שערכה היא הייתה בסערת רגשות (עמ' 6 ש' 1-7 לפרוט') והסבירה זאת בכך שעלה מהבדיקה שהיא נושאת מרבית גנים אירופים והדבר גרם לה לבלבול (עמ' 6 ש' 9 לפרוט').

...

עמדה זו קנתה ביטוי בפסיקה (ראו לדוגמא בתמ"ש (טבריה) 17467-09-10 נ'ב' נ' א'ח' ואח' , 2.4.2012), כבר בעבר הבעתי דעתי כי היא מקובלת עליי ( ראו רמ"ש (ת"א) 56956-01-20 ת'פ' נ' ר'נ'פ', פורסם בנבו 21.6.20; רמ"ש 15133-03-22 פלוני נ' אלמוני, פורסם בנבו 27.7.22) ואף כיום אני סבור, כי "יהא זה בבחינת בלתי אפשרי לגבש קריטריונים ביחס למהות הראיות שיוצגו, וראוי לו שכל מקרה ייבחן על פי נסיבותיו, מתוך ראיה כוללת של הנסיבות וסקירה של כלל הראיות", כעמדת כב' השופט סארי ג'יוסי שהובאה בסוגיה במסגרת עמ"ש 13994-04-17 ד' ואח' נ' ב' ואח' ( פורסם בנבו, 18.3.2019, בס' 36 לפסה"ד).

כעולה מהתכתובות, הן אלו שהיו בטוחות בעובדה זו, למצער בתקופה בה אלו נכתבו, ומשלא הביאו בחקירתן בביהמ"ש קמא טעם מדוע יש כיום לפקפק בעמדה בא אחזו אז – סבורני כי די בכך כדי לקבוע שהמבקש עמד בנטל המוטל עליו בעניין זה. משכאמור, למשיב לא יכולה להיות ידיעה נוספת באשר לנסיבות הורתה של המבקשת (ואין גם חולק על כך שעובר לאותו גילוי שהביאו לפניו המבקשת ואמה ביום ה-16.3.18 הוא לא העלה בדעתו כי אינו אביה של המבקשת) , אכן לא ברור מה חקירת המשיב בביהמ"ש קמא יכלה הייתה לתרום לשאלה שבמחלוקת.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בבת-ים (כב' השופט עדי סומך) מיום 11.2.2024 בת"צ 26635-05-23 ולפיה נדחתה בקשת המבקש "לפסול דו"ח החקירה מהתיק והטענות בדבר זיוף פסק דין". המבקש הגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית בשל הפרה נטענת של הוראות חוק שויון זכויות לאנשים עם מוגבלות תשנ"ח – 1998 (להלן: "חוק השיויון") – אי פירסום הסדרי נגישות באתר אינטרנט של המשיבה ואי מינוי רכז נגישות.

המבקש הגיש בקשה להוצאת דו"ח החקירה "והטענות בדבר זיוף פסק דין" מהתיק (בקשה מס' 5).

בנוגע לדו"ח החוקר נקבע, כי מקובלת על בית משפט העמדה לפיה החוקר לא עבר על כללי האתיקה ואין לחוקר חובה להציג עצמו כחוקר פרטי "כי אחרת תיפגע יכולתו של החוקר לבצע את עבודתו מלבצע כל חקירה שהיא בכיסוי". עוד נקבע כי גם כאשר חוקר פרטי פועל בנגוד לכללי אתיקה אין פרושו של דבר כי מימצאי חקירתו פסולים.

נקבע כי משבחרה ב"כ המבקש לעבוד מביתה ולקבל שם לקוחות, היא לא יכולה להלין על כך שהחוקר הגיע לביתה הפרטי – "רשות היחיד" שלה, מה גם שלפי סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות החומר אינו אמור להפסל כאשר קיימת הגנה לפי סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות ולכאורה בענייננו קיימת הגנת סעיף 18 (3).

לעניין זה ראה גם: רע"א 8370/22 ליטקום (ישראל) בע"מ נ' בנק הפועלים(3.7.2023) סעיף 13 , שם נקבע: "כידוע, נקודת המוצא היא שלערכאה הדיונית שיקול דעת רחב בהחלטות הנוגעות לניהול ההליך שלפניה, והקף ההתערבות של ערכאת העירעור בהן הוא מצומצם ושמור למקרים חריגים בלבד (ראו: רע"א 4935/19 קשת ארץ חברה לבניין ופיתוח בע"מ נ' וינברג, פסקה 6 [פורסם בנבו] (21.8.2019); רע"א 5061/22 י.א אלון בניה בע"מ נ' חיון, פסקה 7 [פורסם בנבו] (25.8.2022)). כך באופן כללי, וכך בפרט כאשר מדובר בהחלטות הנוגעות לפסילת ראיות או למחיקת סעיפים מכתב טענות, וכן בשאלה מתי לידון בהן...". כן נקבע בסעיף 14 לאותו פסק דין: "אומנם, כפי שציינו באי-כוח המבקשת, קיימת מגמה בדיני הראיות לפיה מועבר הדגש מכללים נוקשים של קבילות לכללים גמישים של משקל ומהימנות. מגמה זו מתבטאת,

...

באשר להפרת הפרטיות נקבע בסעיף 23 להחלטה: "באת כוח המבקש טענה גם להפרה של חוק הגנת הפרטיות לפי סעיף2(9) לחוק הגנת הפרטיות, שבו כתוב כך: "שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה." וכן טענה בדבר סעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות שבו כתוב כך: "פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם... או להתנהגותו ברשות היחיד." אך אין אני מקבל את הטענה כי המשיבה פרסמה את ענייניה הפרטיים של באת כוח המבקש, אלא פירטה בדו"ח פרטים מקצועיים שהועלו בפגישה שבין הצדדים.

דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בתשובת המשיבה וזאת מהנימוקים הד א) השגות על החלטות ביניים של הערכאה הדיונית, יידונו ככלל במסגרת ערעור על פסק דין ולא בשלב הביניים אלא אם כן כתוצאה מהחלטת הביניים ינוהל ההליך באופן שגוי או אם קיימת הצדקה לביקורת מידית של ערכאת הערעור.

יובהר כי בשלב הנוכחי ודאי שאין להטיל דופי בב"כ המבקש אך מדובר בטענה רלבנטית להליך ואין מקום "למוחקה". לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחית בקשת רשות הערעור.

בהמשך, ביקשה הנתבעת לתקן את הגנתה ולטעון כי מדובר בהלוואה אשר ניתנה כהלוואה חוץ בנקאית, ובנגוד להוראות החוק.

הנתבעת הוסיפה, כי התובעת פנתה אל הליך הפש"ר בבקשה כי יאפשר לה לעשות שימוש במסמכים שהתגלו בהליך שם, לשימוש בהליך דנן, ובקשתה נדחתה על פי החלטת ביהמ"ש המחוזי מיום 6/1/21 בתיק פש''ר 11098-04-12.

כאמור לעיל לצד מבחן הרלוואנטיות, קיים מבחן משפטי נוסף, והנו מבחן המידתיות המבטא רצון להמנע מפגיעה מיותרת בזכויותיו ובפרטיותו של בעל דין ככל שזו איננה חיונית לצורך קידום מטרת ההליך העומד על הפרק.

עם זאת, כאשר הנתבעת היא זו שפרשה את גדר המחלוקת באופן רחב, וכאשר אין מחלוקת כי בעלה היה מצוי בהליכי פש"ר, והדיון על מהות היחסים בינה לבין בעלה עומד על הפרק, ללא קשר בתוצאת הליך הפש''ר, ברור כי מסמכים אלה, ככל שהם קיימים הנם רלוואנטיים להכרעה במחלוקות בין הצדדים, מה גם שאין בדרישת מסמכים אלה משום דיג ראיות פסול, אלא צעד לגיטימי ומתבקש, לאור הטענות שהנתבעת עצמה העלתה.

בהמשך לאמור לעיל, בעיניין הבקשה שהוגשה להוצאת אותם מסמכים שגילויים הותר -דפי החשבון מחשבונותיה של הנתבעת - דומה כי הנתבעת נתפסה לכלל ערבוביה ביחס להגדרת אותם מסמכים.

...

בנוסף לאמור, לא מקובלת עליי גישתה של הנתבעת, אודות ההקבלה בין דיני שטרות לבין דיני הלוואות חוץ בנקאיות, בשלב הדיון הנוכחי , בשלב שטרם הוכרעה הטענה בדבר מתן שטר ללא הרשאה , על כל המשתמע מכך, כן בשלב בו עדיין לא גולו נסיבות מתן ההלוואה, זאת בשונה מהפסיקה שתמכה בה הנתבעת את טענותיה.

מכל המקובץ לעיל, דין הבקשות לגילוי מסמכים מטעם הצדדים להתקבל באופן חלקי , כפי שפורט לעיל.

ודין הבקשה להוצאת מסמכים להידחות.

התבקש לקבוע שמדובר בחומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות ושיהיה פסול לשמש כראיה.

צורפה כנספח 7 לתיק מוצגי התביעה העיקרית החלטת בימ"ש בתיק של ליקויי הבניה שבה ביהמ"ש דחה את הבקשה להשתמש במים מדירת הנתבעים, כאשר קיימת חלופה שמאפשרת לבצע את הבדיקה מדירתו של אורי, גם אם מדובר בעלות נוספת.

צורפה כנספח 8 החלטת כב' השופטת אליאנא ****י הדוחה את הבקשה של הנתבעים למניעת הטרדה מאיימת בה צוין כי מהסרטונים שהוצגו בפניה עולה כי דוקא המבקש (שי) הוא זה שצועק על המשיב (אורי) ופונה אליו בלשון בוטה אורי טען כי התקפות הנתבעים עליו באינטנסיביות ובאובססיביות מהוות "הטרדה אחרת", כמו גם "בילוש והתחקות אחר אדם העלולים להטרידו" כמופיע בסעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות).

בהקשר זה, יפים הדברים שנאמרו בת"א (חי') 44666-04-13 עמיהוד רוטשילד רמות נ' בנימין מכבי (פורסם בנבו, 23.7.2015) שצוטטו בסיכומי התביעה העיקרית: "נראה כי בהעתרות לתביעה יהיה משום פגיעה קשה בפרטיותם של אנשים שמשוחחים שיחות פרטיות בחופשיות עם קרוביהם שיהיו צפויים לתביעות בשל התבטאות מעליבה והבעת דיעה על אדם אחר שעה שאותו אדם מסיבותיו ילך למושא האמרות ויספר לו את שנאמר בחדרי חדרים בדיסקרטיות וללא כוונת פירסום. הדבר יביא לא רק להצפת בתי המשפט בתביעות סרק אלא יפגע במירקם היחסים והאמון שאנשים יכולים לתת זה בזה והפיכת שיחותיהם הפרטיות לנחלת הכלל בנגוד לרצונם. כך למשל, בנקל אפשר לשוות לנגד עיננו שיחות אינטימיות בין בני זוג בהן נאמרים דברים אישיים עולבים ביחס לאנשים כאלה ואחרים. האפשרות כי בני הזוג יסתכסכו ומי מהם שהקליט את בן זוגו, יעביר את החומר למושמץ שיוכל בתורו להגיש תביעה בגין לשון הרע, נראית כאפשרות מטרידה במיוחד. האינטימיות בין אנשים קרובים, וניצולה לרעה, בדיעבד וללא הסכמה, היא בדיוק מה שארע בעניננו ולטעמי, המקרה דנן אינו המקרה אליו התכוון המחוקק כשקבע פיצוי בגין לשון הרע ללא הוכחת נזק." ראו גם ת"א (ראשל"צ) 10568-01-11 יאיר שמואל רוזן נ' סולמון אוקונוב (פורסם בנבו, 22.7.2012), שם נפסק: "סברתי כי אין ענייננו בזכות שיש להגן עליה מהבחינה החברתית וכי ענייננו במקרה קלסי של זוטות, אשר אין המשפט מגן עליהן. הדיבה נושא הגנת החוק, אינה דברי רכיל בין שכנים המתנים צרותיהם וחששותיהם מפני שכן עימו הם בסכסוך, זה בפני זה, בשיח סתם." משכך, לא מצאתי כי יש באותן אמירות משום לשון הרע כמובנה בחוק.

בעיניין זה, צורפו, בין היתר, הראיות הבאות: ראיות מנספח 1 עמ' 14 – התכתבות בין אורי למישאל מיום 30.10.17 שבה כתב אורי: "מחמלי הוציא עוד משהו מהמעטפת החיצונית אבל הפעם זה בתוך המרפסת שלו וחזר להשתמש בג'קוזי באופן יום יומי בשבוע האחרון בחודש וחצי לא נגע בו". עמ' 30 – ביום 4.12.17 כתב אורי למישאל: "עליתי לגג, אכן הוא הוציא עוד משהו מהמעטפת החיצונית צמוד לארובה, הפעם בתוך השטח של המרפסת שלו". עמ' 33 – ביום 7.12.17 כתב אורי למישאל: "מחמלי הבן תמותה הזה נעל את ארון התיקשורת בקומה 18 וחסם את הגישה עם כל מני ציוד שלו... "אצלם לך מה הוא עשה שם". עמ' 74 – ביום 30.1.18 כתב אורי למישאל: "ראיתי שמחמלי מרים בלטות במרפסת שלו.. איך אתעד? הוא עלול להאשים אותי שאני חודר לפרטיות שלו שאני מצלם..." עמ' 181 – ביום 13.6.18 כתב אורי למישאל: "לדעתי זה בגלל שצילמתי את מחמלי עם המוזיקה". עמ' 256 – ביום 2.8.18 כתב אורי למישאל: "מחמלי למעלה... אני במרפסת מקשיב". עמ' 321 – ביום 24.8.18 כתב אורי למישאל: "כנראה הוא סידר (מחמלי) שהיה את השבעה הוא הביא לפה עובדים ועבדו בכל המרפסת צילמתי חלק". כן צורפו תמונות נוספות (נספחים 11-14) שאורי צילם ושלח למישאל כגון: תמונות של רכבי הנתבעים תוך שכתב "גלגל על הפס", "גלגל על החניה של האחר". תמונה של מתקין קודח במעטפת החיצונית של מרפסת הנתבעים (צולם ממרפסתו של אורי) תוך שכתב: "צולם מהמרפסת שלי למרפסת של שי רז. הוא קודח במעטפת החיצונית לשם התקנת פרגולה שיוצאת מגבול של הבניין. כלומר יוצא מקוו חזית. לא יודע אם מותר או לא". תמונה של ארון התיקשורת בקומת הנתבעים.

...

מקובלת עליי עמדת התובע בעניין זה כי גילוי המעקב גרם לו לשנות את מסלול נסיעתו; לבחון אם המעקב אחריו נמשך; ובאופן כללי, הוציאה אותו משלוותו באופן שניתן לומר שהוא הוטרד ונפגע כתוצאה מהחדירה לפרטיותו.

הנתבעים לא מופיעים בתמונות שצולמו (למעט התמונות בהן מופיעה קרן שלכך אתייחס בנפרד להלן) ולא שוכנעתי כי מדובר בפעולות "ריגול" אחריהם אשר היו עלולים להטרידם.

לנוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעות ההדדיות.

לפניי ערעור על פסק-דין של בימ"ש השלום בנצרת (כב' השופטת ברלינר לוי) מיום 20.2.23, בו התקבלה חלקית בקשה שהגישה המבקש למתן צו מניעת הטרדה מאיימת נגד המשיב, לפי חוק הטרדה מאיימת, התשס"ב – 2001 (להלן – החוק).

עוד נטען כי המערער פועל באופן דומה ביחס לעו"ד אחרים ורופאים, העוסקים בתחום רשלנות רפואית, וכי ניתנו כנגדו בעבר צוים למניעת הטרדה מאיימת בהקשר זה. בתשובה שהגיש המשיב לבימ"ש קמא תיאר הוא מאבק שהוא מנהל נגד גורמים שונים, לרבות משרד עו"ד בו עובד המשיב, בקשר לאופן ניהול הגנה של גורמים רפואיים בתביעות רשלנות רפואית המוגשות נגדם, לטענתו במירמה ותוך הגשת חוו"ד רפואיות כוזבות ביודעין.

בדיון מיום 5.2.23 קיבל בימ"ש קמא את בקשת המשיב להוציא מהתיק מסמכים שונים שצרף המערער לתגובתו, וזאת משהם אינם רלוואנטיים להליך בו מדובר.

בנסיבות האמורות, אסר בימ"ש קמא על המשיב להמצא במרחק של 200 מטרים מהמשיב, מביתו, מרכבו וממקום עבודתו; להטריד את המשיב כל דרך, ליצור עם המשיב כל קשר בכתב בעל פה באמצעות הטלפון או בכל אמצעי אחר לרבות בבית המשפט; לאיים על המשיב, ליבלוש אחריו, לארוב לו להיתחקות אחר תנועותיו ומעשיו או לפגוע בפרטיותו בכל דרך אחרת.

אינני רואה עילה להתערב בהחלטה זו. לפי שתואר על-ידי הצדדים, מדובר במסמכים שנוגעים לגופן של טענות המערער באשר להנהלות פסולה בתיקי רלשנות רפואית, ונראה כי באמצעותם הוא ביקש להוכיח בבימ"ש קמא את טענותיו אלה.

כפי שצויין, המערער תוקף במסגרת עירעורו גם את החלטת הביניים של בימ"ש קמא שלא לקבל המסמכים הנ"ל כראיות בהעדר רלוואנטיות, כזכותו, ולעניין השגה ספציפית זו – לא היתה מניעה לצרף את המסמכים המדוברים.

...

סבורני כי הגבלה אחרונה זו רחבה יתר על המידה.

סבורני קריאה משולבת של שני הסעיפים הנ"ל מביאה למסקנה כי תקופת ששת החודשים הראשונה, כוללת את הצו שניתן במעמד צד אחד.

משכך אני קובעת כי הצו למניעת הטרדה מאיימת יעמוד בתוקפו למשך שישה חודשים ממועד הצו שניתן במעמד צד אחד (22.1.23).