מאגר משפטי לחיפוש בעזרת בינה מלאכותית
רוצים לראות איך משתמשים בדין רגע? לחצו כאן

בקשה להוסיף מחלקה תוך יצירת חסרונות בקווי בניין הבניין

בהליך עתירה מנהלית (עת"מ) שהוגש בשנת 2006 בהמחוזי תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

בהחלטתה מיום 7.8.05 קבעה משיבה 1 לענין מיקומו של "הקו הכחול": "סימון הקו הכחול בתשריט נקבע בגבול שבין מרחבי התכנון ת"א ורמת השרון ביצוע קטע הדרך האמור, המצוי בתחום מרחב תכנון רמת השרון והיה על פי הוראות התכנית המאושרת רש/446 שאף קבעה את ייעודו כדרך". בדיון פנימי שקיימה משיבה 1 בתאריך 5.12.05 התקבלה בקשת משיבה 5, נתיבי איילון בע"מ, לתיקונה של ההחלטה מאוגוסט 2005.
ולבסוף נקבע: "לכשיתוכנן העורק המטרופוליני ברמה מפורטת יכלל קטע דרך שבתכנית זו עם מלוא רוחבה של הדרך מ'מחלפון הפיל' ו'צפונה' ויובטחו בה המיגונים האקוסטיים". לאחר שמספר מתנגדים לתכנית 3260 מחו על מתן החלטה מתקנת מבלי שהתבקשה תגובה, קיימה משיבה 1 דיון נוסף שבסיומו אישרה את החלטתה הקודמת בנימוקים כדלקמן: "התכנית היתה יכולה לעמוד בהצלחה כתכנית למחלף הפיל גם ללא הסדרת רח' קריית שאול, אלא תוך הסתמכות על המצב הסטטוטורי הקיים לפיו במסגרת תכנית רש/446 אושר רוחב רח' קריית שאול ברמת השרון ל-22 מ' (תוך ציון השלמת הרוחב בתחום תל-אביב ל-32 מ')". עוד הוסיפה הוועדה כי התוספת של 10 מ' לחלקו ה"תל אביבי" של רחוב קריית שאול נובעת מדרישת משרד התחבורה להסדרת מצב קיים בפועל של הדרך.
בסיכומיהם טוענים העותרים כי ההתוויה השגויה יוצרת חציצה מלאכותית בין המקרקעין לבין תחום תכנית 3260, ובכך עשויה להשלל מהם זכותם לתבוע פיצויים בגין הפגיעה במקרקעין בעטיה של תכנית 3260 (עמ' 6 לסיכומים).
לא מצאתי בטיעוני העותרים הסבר במה לוקה החלטה זו בחוסר סבירות מעבר לחסרון הכיס הצפוי להם.
בחינת נספחי העתירה, ככל שהם נוגעים לשימוש שייעשה במבנן המיועד לדיור מוגן, מעלה כי טיעוני העותרים בפני הוועדה המחוזית בסוגיה זו התייחסו למהות המיגון האקוסטי שיידרש לנוכח השימוש הצפוי במקרקעין (ראו עמ' 8 לכתב ההתנגדות, סעיף 5.2.9), ולנוכח טענת המתנגדים המתייחסת להיקף המיגון קובעת הוועדה המחוזית: "עפ"י דו"ח הוועדה הבינמשרדית 'מבנה א' מוגדר כבנין המשמש כבית חולים, בית הבראה, בית אבות עם מחלקה סיעודית ומוסדות חינוך בהתאם להוראות התוכנית המאושרת החלה בחלקה 35, תכנית רש/446 התכליות המותרות ביעוד לדיור מוגן; דירות בגודל 3, 2, 1 חדרים סה"כ 280 דירות, מרפאה שירותים אישיים לדיירי הפרויקט. גודל מינימלי ליחד-45 מ"ר. לפיכך ההנחה שתיבנה במקום מחלקה סיעודית, אין לה כל בסיס בהוראות התכנית המאושרת, ולכן אינה רלבנטית". (ההדגשה שלי-ש.ד.) דהיינו, הוועדה המחוזית בחנה את ייעוד הבנין שיוקם באספקלריה של המיגונים שיידרשו, ואין באמור בהחלטה כל התייחסות לשימוש שייעשה במבנה בפועל.
...
העובדה שבשל מיקומם של המקרקעין בתחום שיפוטה של עיריית רמת השרון חלה לגביהם תכנית רש/446, אינה הופכת את ההפרדה למלאכותית, ומקובלת עלי החלטת הועדה המחוזית, לפיה סימון הקו הכחול בתשריט נקבע בגבול שבין מרחבי התכנון ת"א ורמת השרון.
אשר על כן החלטתי לדחות את העתירה.
העותרים ישלמו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ + מע"מ, לכל אחד מהמשיבים, בתוך 30 יום.

בהליך ערעור תיק פלילי בניה (עתפ"ב) שהוגש בשנת 2023 בהמחוזי מרכז נפסק כדקלמן:

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד עתפ"ב 15085-04-23 המחלקה להנחיית תובעים מוסמכי היועץ המשפטי לממשלה נ' עאבד ואח' תיק חצוני: לפני כבוד השופט עידו דרויאן-גמליאל מערערת המחלקה להנחיית תובעים מוסמכי היועץ המשפטי לממשלה ע"י ב"כ עו"ד משה שמיר משיבים 1. עופר עאבד 2. ניו - גז כרמל בע"מ 3. אברהים עאבד שלושתם ע"י ב"כ עו"ד יוסף אלברק פסק דין
הוספת דרישה, שאינה קבועה בחוק, לתוספת "אינטרס צבורי חשוב" כתנאי להוצאת צו, מעקרת את תכליתו של סעיף 236 לחוק.
  (א)  בוצעה עבודה אסורה או שנעשה שימוש אסור, רשאי בית המשפט המוסמך כהגדרתו בסעיף 234(ג), לבקשת תובע, לצוות על הגורמים המנויים בסעיף 243(ג) או (ו), לפי העניין, על הפסקת העבודה האסורה או השמוש האסור, או לתת צו לסגירת הבניין או המקום (בסימן זה – צו הפסקה שפוטי).
יפים לעניין זה דבריו של השופט (כתוארו אז) ס' ג'ובראן, אשר התייחסו, אמנם, לתכליות סעיף 239 לחוק התיכנון והבניה, עובר לתיקונו, אך הם משקפים גם את תכליותיו של צו ההפסקה השפוטי, לפי סעיף 236 לחוק, שניכנס לתוקף במסגרת תיקון 116, תשע"ז-2017: "מכאן, שלא ניתן לומר שסעיף 239 מיועד רק למניעה דחופה ומיידית של יצירת עובדות בשטח, אלא תכליתו היא גם למנוע המשך שימוש החורג מהוראות החוק. אמנם, במקום אחר ציינתי ביחס לסעיף 239 לחוק כי 'בבסיס הסעיף עומדת תכלית מניעתית הנוגעת להקפאת הבניה ומניעת מצב שבו יקשה להחזיר את הגלגל אחורנית.' [...] אולם, אין בכך כדי לומר שזוהי תכליתו היחידה של הסעיף. התכלית המניעתית עליה עמדתי בעיניין מור, היא בהחלט התכלית למנוע 'יצירת עובדות חדשות בשטח', אך לצידה עומדת גם התכלית למנוע המשך ביצוען של עבירות והמשך הפקת רווח כלכלי מהן" (מודיעין (17.07.2011); וראו גם, רע"פ 543/12 מסיבות אחים כץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתיכנון ובניה באר טוביה  (29.04.2012)).
            לטעמי, מטרתו העיקרית של צו ההפסקה השפוטי, היא להפסיק את הפעילות המסחרית המתקיימת במקרקעין, שלא על פי היתר כדין, ומתוך נקודת מבט זו, נראה כי בצדק ניתן צו ההפסקה השפוטי, בעיניינם של המבקשים.
בנסיבותיו של מקרה זה, אין כל הצדקה להמנעות מהוצאת הצוו המבוקש, וההיפך הוא הנכון: ראשית, מדובר על פעילות מסחרית רחבת הקף, המשתרעת על למעלה מ-3,000 מ"ר, ושאין כל דרך להכשירה תכנונית; שנית, ללא צו כמבוקש, ימשיך לתיאבון השמוש האסור, המפיק רווח כלכלי מעבירות נמשכות ומתחדשות; שלישית, בהיתחשב באופי השמוש האסור ובהתמשכותו, עצם הפגיעה בשלטון החוק היא חמורה ובולטת; רביעית, חששם של המשיבים מפני גילוי מוקדם של קו הגנתם הוא ספקולאטיבי למדי, לא ברור אם יש בו ממש בעניינינו, ומכל מקום אינו יכול לעמוד בפני כוונת המחוקק המגולמת בסעיף 236.
...
מסקנה זו הסיק ביהמ"ש בגזירה שווה מפסק הדין של ביהמ"ש העליון ברע"פ 4384/13 מ"י נ' מיאו והאו בע"מ (03.03.14), אף שעניינו היה במתן צו לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968.
גם לגופו של עניין דין הבקשה להידחות.
ראשית, אין בידי לקבל את טענת המבקשים, לפיה לא היה מקום להוציא צו הפסקה שיפוטי בעניינם, מאחר שלשיטתם, תכליתו היחידה היא למנוע בניה בלתי חוקית.
סוף דבר: הערעור מתקבל, וניתן בזאת צו הפסקה שיפוטי כמבוקש, שייכנס לתוקפו ביום 18.01.24, כדי לאפשר למשיבים להתארגן.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2019 בהמחוזי ירושלים נפסק כדקלמן:

למחרת, הודיע אדריכל מטעם המועצה האזורית במכתב ליישוב כי: "עלי להודיע לך בשם ועדת תיכנון ובניה שלתכנית שהוגשה לדיון אין שום סיכוי להמשך התהליך התיכנוני בגלל החיסרון המשמעותי... התכנית לא עונה לדרישת ביטחון של קמ"ט הגמ"ר בעיניין מרווח בין מגורים לבין גבול הישוב שהנו פחות מ 50 מ'" (נספח לד' לתצהיר התובע).
עו"ד דרורי ציין במכתבו בין היתר: "... למותר לציין כי לא ניתן לבנות בית בצורה כה מוזרה של משולש שבור... גם המיקום של המיגרש, הצמוד לאולם האירועים, וגן ילדים מצד אחד, ולסוכה של אוטובוס, מצד שני, וקוי הגובה של המיגרש הופכים את המיגרש למקום שלא ניתן לבנות בו, באופן סביר...". עו"ד דרורי הוסיף כי מישפחת בניאן עמדה על כך שתקבל את מיגרש 324, שהייתה זכאית לו לכתחילה (מכתב עו"ד דרורי מיום 5.11.97 – נספח לד' לתצהיר התובע).
ביום 2.11.98, פנה ועד ההנהלה לתובע במכתב בו ציין כי: "עקב הבעיתיות שנוצרה סביב המיגרש שניתן לך במסגרת הסכם הפשרה הועבר החומר לבדיקה ולחוות דעת של היועץ המשפטי של האגודה. בכל מקרה בכוונתינו לזמן אספת חברים בתום הבדיקה הנ"ל. אי לכך הנני פונים אליך בבקשה שלא לבצע כל פעילות במיגרש בחודש הקרוב" (נספח נא' לתצהיר התובע).
נקבע כי: "אמנם, הכלל הרגיל הוא כי על שימוש בבררת הביטול חל עיקרון הסופיות, ונפגע שהיה רשאי לבטל חוזה, ובחר בדרך זו והודיע על כך למפר, לא יוכל לחזור בו... אולם כאשר שני הצדדים מעוניינים לחזור בהם מביטול החוזה ולקיימו, ניתן לעשות כן, בדומה לאפשרותם לכרות חוזה חדש..." (ע"א 6907/16 יצחק אקרמן נ' כפיר קבלנות ביניין בע"מ (20.12.17)).
בסעיף זה הצהירו הצדדים בהליך הקודם כי: "מוצהר בזה כי מיגרש מס' 377 אשר יוקצה למשיב 4 (התובע) כאמור טעון שינוי תב"ע, ועל תכנית הבניה שתיערך עליו להיות מותאמת לתנאי תב"ע 216/3 וכפופה להסכמת ועד ההנהלה של המשיבה 1 (היישוב) ומחלקת ההנדסה האזורית מטה בנימין, מוצהר כי המשיבה 1 (היישוב) תסייע בבצוע שינוי התב"ע האמור" (ההדגשות הוספו, א.ד.).
נטען, כי חזוק לכך מצוי בהסכם הפשרה, על פיו הוא חויב לבנות תוך 24 חודשים מיום מתן תוקף של פסק דין להסכם, ללא קשר לאישור התב"ע. מכך ביקש התובע להסיק כי כוונת הצדדים הייתה שהתובע יקבל מיגרש זמין לבניה.
...
בהינתן כל האמור – הנני קובע כי הנתבעים, לא הפרו את הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק בשנת 1998 והיישוב, עמד בחיוב ההשתדלות שנטל על עצמו בהסכם.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בעניין הזה, באיזון הכולל, סבורני שלסכומים אלה יש להוסיף הצמדה בלבד, אולם לא מיום ביצוע התשלום אלא מיום 5.3.99, עת התובע פנה ליישוב במכתב התראה וביקש פיצוי, כאמור לעיל (ראו – מכתב עו"ד סיטון – נספח נט' לתצהיר התובע), והסכום הכולל נכון ליום פסק הדין הוא בסך של 192,158 ₪.
סוף דבר אשר על כן – התביעה נדחית, למעט החזר בסך של 192,158 ₪, שישולם לתובע על ידי הנתבעת 1, תוך 30 יום מהיום.

בהליך ערעור אזרחי (ע"א) שהוגש בשנת 2010 בעליון נפסק כדקלמן:

לאחר רישום החלקה על שמם, ניתן למערערים, ביום 26.3.1964, אישור לקווי בנין ממחלקת מהנדס העיר בירושלים, לקראת בניית ביתם על החלקה.
בתובענה התבקשו מספר סעדים הצהרתיים כנגד המדינה ומינהל מקרקעי ישראל (להלן יחד - המדינה או המשיבים): האחד, להצהיר כי כאשר חל שינוי בייעודם של מקרקעין שהופקעו לצרכי ציבור מכוח פקודת הקרקעות לייעוד שאינו לצרכי ציבור, יש להציע לבעלים המקורי את השבת המקרקעין, תוך קזוז הפצוי המשוערך ששולם לבעלים לרבות דמי השבחה.
מוסיפה המדינה, כי השאלה אם נגרם חיסרון כיס אם לאו היא שאלה עובדתית, והמערערים אינם מצביעים על עילה להתערבות במימצא העובדתי שקבע בית המשפט המחוזי בענין זה. המדינה מוסיפה, כי בשל שתיקת המערערים במשך עשרות שנים בענין החזרת הנכס, היא שינתה את מצבה לרעה, ושיקול זה הוא כבד משקל להפטרתה מחובת ההשבה בשל ההשלכות העומדות לנבוע מהטלת חיוב כזה.
ככל שנוצר הפרש כזה, הרי שניגרם למערערים חיסרון כיס, שבגינו הם מבקשים סעד כספי.
...
ניתוחה המשפטי של ההשבה על פי דיני עשיית עושר, מביא, לטעמי, גם הוא למסקנה כי אין להטיל על המדינה חובת השבה של שווי החלקה לידי המערערים בנסיבות ענין זה. סעיף 1 לחוק עשיית עושר קובע: חובת השבה (א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן – המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכייה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שווייה.
כפי שהבעתי את עמדתי לא פעם בעבר, אני סבור כי יש לפרש על דרך הצמצום הוראות המסמיכות רשויות להפקיע מקרקעין, תוך מתן משקל ראוי לעיגון זכות הקניין בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
לבסוף, סבור אני כי יש להותיר בצריך עיון את הסוגיה בדבר קיומה של עילת השבה מכוח חוק עשיית עושר לאחר כניסת תיקון מס' 3 לתוקף.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2021 בשלום קריות נפסק כדקלמן:

באשר לאופן היתרחשות התאונה, התובעת הגישה ביום 07.01.2018 תצהיר נסיבות, הכולל בין היתר תמונות המקום, תלושי שכר, מסמכים רפואיים ועוד; התובעת הצהירה כי הגיעה ביום שבת הנ"ל, יחד עם בני משפחתה כדי לממש שוברים שרכשה מחברת "גרופון". עוד הצהירה התובעת כי בתחילת היום קיבלו היא ובני משפחתה נעליים ייעודיות והתבקשו להמתין כ-45 דקות עד אשר יתפנו מסלולים למשחק.
בת"א (שלום עפולה) 2269/00 אבו בכר נ' מכבי ג'ת [פורסם בנבו] (18.01.2004) נפסק כי: "כיוון שמגרש ספורט משמש, מעצם טיבעו שחקנים אשר נעים במהירות ממקום למקום מותרים ומפעילים כח ומהירות, הרי כל מהמורה במשטח המיגרש, יש בה כי ליצור סיכון של ממש לשלום ובריאות המשתמשים" (פסקה 23).
על אף שבית-המשפט דחה את גרסת התובעת וקבע כי היא חצתה את הקו המפריד אל עבר המסלול המשומן, ביהמ"ש קיבל את תביעתה, שכן לא הוכח לפניו כי הודרכה כדבעי טרם כניסתה למסלול, ובשל העובדה כי השלוט שהוצב, היה אך ורק בשפה העברית.
כידוע, "הפסדי הישתכרות בעבר הנם נזק מיוחד, ועל התובע להגיש פרטים ביחס אליהם, וכשאך ניתן הדבר, יש להמציא פרטים וראיות ביחס אליהם, ולפי אלה יקבע בית המשפט את גובה הפצוי. ואולם, לעתים, הפסדי הישתכרות בעבר - אלה שמאז התאונה ועד למועד פסק הדין - הנם בגדר נעלם, רב בהם הנסתר על הנגלה, ואין לחשבם במדויק. כך הוא, למשל, כשבעת התאונה היה התובע בתחילת דרכו המקצועית, וכשברור שמאז התאונה ועד למועד פסק הדין עשויה הייתה הישתכרותו לגדול, אך אין נתונים לקבוע את שיעור הגידול אלא בדרך אומדן. בנסיבות כאלה, כשאין נתונים מספיקים לגבי הבסיס לחישוב מדויק של הנזק, אך עם זאת ברור שניגרם לתובע הפסד הישתכרות, אין לשלול מהתובע את הפצוי המגיע לו, אף אם בית המשפט נאלץ לקבוע את הפצוי בדרך אומדן" (ע"א 448/87 צבי המרמן, קבלן לבנין בע"מ נ' עיד אבראהים חסן, מג (3) 810 (04.10.1989), פסקה 8).
לטענת הנתבעת הנזקים לא הוכחה, ולא הוכח חיסרון כיס.
אין מחלקות בין הצדדים כי מהסכום הנ"ל יש לנכות תגמולי מל"ל בגין דמי תאונה (נ/1) בסך של 5,067 ₪.
לסכום הנ"ל יתוספו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪.
הסכומים הנ"ל ישולמו לתובעת באמצעות בא-כוחה תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרישי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.
...
בנסיבות אלו, אני סבורה כי הנתבעת כשלה בהוכחת טענותיה כי המקום מתוחזק היטב, כי אין אפשרות לקיומו של שמן או חומר מחליק אחר במקום בו נפלה התובעת, וכי לא נעשה שימוש בחומרים מחליקים בשטח האולם.
לאחר שבחנתי את מכלול הנתונים, תקופה אי הכושר של כ- 3 חודשים של טיפולים ופניה למוסדות רפואיים, מהות הפגיעה ומיקומה ובכלל זה העבודה כי עניינו בשבר ביד אשר טופל תקופה ארוכה בגבס, ולאחר מכן בטיפולי פיזיותרפיה, ובהיעדר נכות רפואית צמיתה, אני קובעת פיצוי בגין מרכיב זה על סך 12,000 ₪.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ובהתחשב במהות הפגיעה והעדר הנכות, ונתוני התובעת אני רואה לנכון לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה על דרך האומדנא, בסך של 1,500 ₪ .
סוף דבר: סיכומו של דבר, נזקי התובעת מסתכמים בסך כולל של 22,250 ₪.
קבלת מראה מקום

השאירו פרטים והמראה מקום ישלח אליכם



עורכי דין יקרים, חיפוש זה מגיע מדין רגע - מערכת סגורה המאפשרת את כל סוגי החיפוש בהקלדה בשפה חופשית מתוך הפסיקה בנט המשפט ובבית המשפט העליון. כחלק ממהפכת הבינה המלאכותית, אנו מלמדים את המערכת את השפה המשפטית, אי לכך - אין יותר צורך לבזבז זמן יקר על הגדרות חיפוש מסורבלות. פשוט כותבים והמערכת היא זו שעושה את העבודה הקשה.

בברכה,
עו"ד רונן פרידמן

הצטרפו לאלפי עורכי דין שמשתמשים בדין רגע!

בין לקוחותינו