בקשה להגשת תצהיר תמיכה בעתירה מנהלית נגד החלטת רשות

העמדה הגורסת שלא מדובר בביקור של תושב איו"ש ברצועה מסיבה הומניטארית אלא בחזרה מתחייבת לרצועה של תושב הרצועה ששהה באיו"ש שלא כדין משך כשנה (מאז דצמבר 2019), הוצגה על ידי המשיבים רק במסגרת התגובה המקדמית לעתירה, שהוגשה ביום 22.2.21, שלושה חודשים לאחר שהעותר ניכנס לרצועה בהתאם להיתר הביקור שניתן לו. שורת טעויות אלו במהלכי המשיבים – דוקא על פי הגרסה המוצגת על ידם – מפריכה את החזקה בדבר תקינות ההחלטה המינהלית נושא העתירה ומעבירה אל המשיבים את הנטל להוכיח כי העותר אכן ביקש והתכוון ביוני 2017 להעתיק את מרכז חייו מאיו"ש לרצועת עזה ולהשתקע דרך קבע ברצועה.

כך נובע ממהותה של חזקת התקינות המינהלית, שהיא חזקה הנתנת לסתירה בין היתר במצבים שבהם הרשות המינהלית טוענת כנגד החלטה שהיא עצמה קיבלה.

בהתאם להחלטה שניתנה בתום הדיון בעתירה מיום 4.4.21 הגישו המשיבים כתב תשובה משלים שבו טענו (בסעיף 18) כי "העותר חתם על ההצהרה בסמוך להגשת הבקשה". אך גם הפעם המשיבים לא נקבו בתאריך, תוך שהוסיפו כי השתהותו של העותר בהעלאת הטענות כנגד השתקעותו בעזה הסבה להם נזק ראייתי ממשי לאור התחלופה הגבוהה של החיילים המשרתים במינהל האזרחי ובמת"ק (שם, סעיפים 6-9).

המשיבים אף לא הציגו כל ראיה לטענתם (המופיעה בסעיף 12 לכתב התשובה המשלים) כי עובר לחתימת העותר על ההצהרה הוסברה לו משמעותה על ידי קצין אימות נתונים במת"ק. כך, הקצינה החתומה על התצהיר התומך בכתב התשובה המשלים אינה טוענת כי היא זו שהציגה בפני העותר את ההסברים, ואילו את הניסיון לגלגל לפתחו של העותר את חוסר יכולתם של המשיבים להמציא כיום ראיות ישירות בעיניין נסיבות החתימה כבר דחיתי לעיל.

בכל מקרה, וכפי שצוין לעיל, המשיבים לא הציגו בפני בית המשפט את החלטתם בבקשת העותר מפברואר 2018 למעבר לאיו"ש (כמו גם ב-11 הבקשות הדומות שהוגשו על ידו לאחר מכן) באופן שיתמוך בטענתם כי הבקשה נדחתה בשל השתקעות ברצועת עזה.

...

טענתם הנוספת של המשיבים כי לאחר מכן, ביום 26.7.17 נפתחה הבקשה מחדש במערכת הממוחשבת בעקבות ההחלטה מיום 17.7.17 להיעתר לבקשת העותר מיום 3.7.17 להסרת המניעה הביטחונית, מחייבת להוכיח כי העותר היה חפץ בחידוש בקשתו הנטענת להשתקעות ברצועת עזה.

בהינתן שהמשיבים התירו שהייה בת למעלה מחודשיים של העותר ברצועה לצורך חתונת אחיו (צורך שלגביו נקבע בעמ' 57 ל"סטטוס ההרשאות" של המשיב, נספח מש/2 לכתב התשובה, כי הכניסה תותר למשך עד ארבעה ימים), אין לומר כי שהייה למשך חמישה חודשים ברצועה לצורך ביקור אמו חולת הסרטן של העותר (צורך שלגביו נקבע שם בעמ' 47 כי הכניסה תותר למשך עד שבוע) מחייבת את המסקנה כי מדובר בהשתקעות ולא בביקור.

אשר על כן העתירה מתקבלת, כך שעל המשיבים לאשר את בקשת העותר לחזור מרצועת עזה דרך ישראל למענו הרשום באיו"ש, בכפוף להעדר מניעה ביטחונית.

ב"כ המבקש פנה לרשות בבקשה לקבל נימוקים להחלטה ולדבריו בתאריך 17/2/2022 נענה שסירוב המישטרה נשען על כך שכנגד המבקש מיתנהל הליך פלילי חמור .

המבקש נימנע מהגשת תצהיר תומך לבקשה זו בו אמור היה להבהיר אם בעת רכישת המוניטין והציוד ממר מאיר חנום , ידע הוא על ההליך הפלילי וצו הסגירה.

עתירה מנהלית כנגד החלטת המישטרה הוגשה והמבקש עותר למעשה שהחלטת בית המשפט תאפשר לעסק לפעול ללא רישיון עד מועד קבלת ההחלטה בעתירה המנהלית.

...

בנוסף לטענת ב"כ המשיבה הסמכות להיעתר לבקשת עיכוב ביצוע היא סמכות הנובעת מסמכותו הטבועה של בית המשפט ועל פי הפסיקה יש מקום לעשות בה שימוש במשורה בלבד.

מעבר לכך אני סבור שב"כ המבקש בתגובתו המפורטת וב"כ המשיבה בתגובתה העניינית פרסו את מלוא הטיעונים הנדרשים לצורך קבלת הכרעה בבקשה.

הפסיקה מכירה בסמכותו של בית המשפט להיעתר לבקשה זו מכוח סמכותו הטבועה, אולם יש לעשות בה שימוש בזהירות ובמשורה ( ראה לעניין זה עפ"א (מחוזי חי') 5093-02-17 יוסף גנאם נ' מדינת ישראל (נבו 20.03.2017)‏‏ .

המבקש נכנס לעסק ביודעו שלעסק צו סגירה, המבקש נמנע מהגשת בקשה לעיכוב ביצוע צו הסגירה בטרם נכנס הצו לתוקף, למבקש אין הסבר לשיהוי בהגשת הבקשה הנוכחית, בעניינו של העסק קיים סירוב משטרתי מנומק, לכן מדוע אמור בית המשפט להיעתר לבקשה ולאפשר למבקש להמשיך לנהל עסק ללא רישיון? הבקשה נדחית.

על רקע זה, הגישו המבקשת ושפיר הנדסה עתירה מנהלית נגד רמ"י (עת"מ (י-ם) 25753-08-20 שפיר תעשיות בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל (16.11.2020) (להלן: עת"מ 25753-08-20)).

בפסק דינו מיום 16.11.2020 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים (כב' השופט ר' וינוגרד) את העתירה, תוך שהדגיש כי מדובר בעתירה רביעית מתוך סדרת עתירות שהוגשו בשל החלטות דומות של רמ"י לחשוף הסכמי פשרה שנכרתו עם שפיר הנדסה והמבקשת, וכן מסמכים אחרים שהועברו ביניהן בנוגע למחצבות שונות.

אומנם, בתגובה לתשובת המבקשת טענה אבן וסיד כי הגשת הטופס על שמה של רדימיקס נעשתה בשגגה, אך טענה זו לא נתמכה בתצהיר ולמבקשת לא ניתנה היזדמנות להתייחס לתגובה זו. אבן וסיד אף צרפה טופס מתוקן, מבלי שביקשה או קיבלה את אישור בית המשפט לכך.

...

על כן, הואיל ולפי החלטת בית משפט קמא אבן וסיד רשאית לעיין רק במסמכים שהוגשו לתיק עד למועד מתן ההחלטה, הרי שגם דינה של טענה זו להידחות.

בנסיבות אלה, אני סבורה כי האיזון שערך בית משפט קמא – הוא איזון ראוי.

סוף דבר: לאור האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית.

עסקינן בתביעה כספית שהגישה התובעת נגד הנתבעת במסגרתה היא מבקשת לחייב את הנתבעת בתשלום סך של 3,500,473 ₪ (לצרכי אגרה) בתוספת הפרישי הצמדה וריבית בגין תקציבים שהוקצו לה על ידי הנתבעת בחסר במהלך השנים 2016-2022, בהתאם לחוק חנוך ממלכתי, תשי"ג-1953 ותקנות חינוך ממלכתי (מוסדות מוכרים), תשי"ד-1953.

התובעת בתגובתה מבקשת לדחות את הבקשה ולחייב את הנתבעת בהוצאות ושכ"ט עו"ד, הן מאחר והבקשה לא נתמכה בתצהיר והן לגופו של עניין.

סעיף 5(1) לחוק קובע כי בית משפט לעניינים מינהליים ידון ב "עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן – עתירה מינהלית)" סעיף 3 לתוספת הראשונה לחוק דן בעינייני חינוך ומחיל את סמכות בית המשפט לעניינים מינהליים על "החלטה של רשות בעניני חינוך, למעט החלטת ממשלה והחלטת שר, ולמעט:

...

כאמור, בהלכה הפסוקה, נקבע לא אחת כי הסעד עשוי להוות ככלי עזר אבל הוא אינו חזות הכל, וכאשר מדובר בתובענה לסעד כספי במסגרתה משיג התובע על החלטה מנהלית של רשות על בתי המשפט לבחון היטב תביעות מהסוג הזה כאשר "רק באותם המקרים בהם מדובר בתקיפה עקיפה תוכר סמכותו של בית המשפט האזרחי. ואולם, באותם המקרים בהם הלכה למעשה מדובר בתקיפה ישירה של ההחלטה המנהלית, אין לאפשר עקיפה של הליך העתירה המנהלית, על סדרי הדין הקבועים לגביה, באמצעות ניסוח מניפולטיבי של כתב הטענות". (ראו רע"א 7987/10 מדינת ישראל – משרד החינוך נ. עמותת מוסדות "חזון ישעיה" (28.4.2011)).

התייחס לכך בית המשפט העליון בעניין יעקובוב באומרו כי "כן, יש להניח כי תוצאה זו תגרום לחוסר נוחות ועלויות גבוהות יותר בניהול ההליך המשפטי עבור המשיב. זאת, שכן ייתכן והדבר יחייב את פיצול הדיון בתביעה. ברם נראה כי בהיבט המעשי מיצוי ההליך בבית משפט לעניינים מנהליים אף יביא לסיום ההיבטים הכספיים ללא צורך בדיון נוסף מאחר ואלה כשלעצמם לרוב ניתנים לכימות ללא צורך בבירור משפטי נפרד. כך או כך, השיקול האמור בדבר פיצול הדיון שעשוי להתעורר לא יכול לגבור על כוונתו הברורה של המחוקק שעניינים אלו ידונו בפני ערכאה מנהלית. ככל שייקבע שנפל פגם מנהלי בהתנהלות המשטרה, יוכל המשיב למצות את תרגום פסק הדין לערכו הכספי ואף במידת הצורך לפנות לערכאה המתאימה לבירור זכאותו לסעד כספי שלטענתו צומחת מכך". לאור המסקנה אליה הגעתי לפיה אין לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתביעה, אין צורך להידרש לטענת השיהוי לאור האמור לעיל, לאור טיב התביעה, תוכנה, ולאור מהות הסכסוך האמיתי כפי שעולה מכתב התביעה, אני סבורה כי יש לסווג את התביעה כעניין מנהלי ולא כעניין אזרחי.

לפיכך אני מורה על דחיית התביעה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית.

העותרים הגישו עתירה מנהלית נגד המבקשות ומשיבים נוספים במסגרתה עתרו, כי בית המשפט יורה, כי למשיבות 1-4 לפעול בהתאם לסמכותן לסילוק ידם של אורי ואילנה צ'ווה (להלן: "צ'ווה") בטענה, כי הם פולשים למקרקעי ציבור בשטחי המועצה המקומית חצור הגלילית ולנכסי העותרים באופן ששינה את תואי השכונה וגרם לעומס על כביש אחד.

התצהיר שיש לצרף לבקשות בעתירות ממנהליות הוא תצהיר בג"צי. על כן, יש לדחות את הטענה, לפיה הגשת הבקשה ללא תצהיר מהוה היתחמקות מגיבוש גרסה עובדתית.

כאמור, במסגרת העתירה לא צוין מה המקור לסמכותו העניינית של בית משפט זה לידון בה. משמדובר בתובענה שהוכתרה כעתירה מנהלית, הרי שיש לבחון האם היא הוגשה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בעיניין המנוי בתוספת הראשונה כאמור בסעיף 5(1) לחוק.

לגבי יתר המשיבים יודיעו העותרים, תוך 7 ימים, כיצד הם מבקשים להמשיך את ניהול העתירה, זאת, בשים לב לטענות המועצה והועדה לתו"ב מהן עולה, כי החל הליך בירור ועל פניו יש באמור כדי לתמוך בטענה לפי העתירה הוגשה טרם מיצוי הליכים.

...

טענת העותרים, לפיה יש לדחות את הבקשה מאחר ולא נתמכה בתצהיר, אינה רלוונטית לשאלת הסמכות העניינית שכן, מדובר בסוגיה משפטית שלא נדרש לתמוך בתצהיר.

בנסיבות אלו, מצאתי, כי דין הבקשה לסילוק העתירה אשר הוגשה נגד המבקשות להתקבל.

סבורני, כי אין זה השלב להכריע בטענות אלו.