בקשה להגשת תצהיר תמיכה בעתירה מינהלית

מסיקה אינו מכחיש שחיוב בהוצאות בסך של 20,000 ₪ בעתירה המנהלית, וטענתו היא כי בהליכים אחרים חויבה המבקשת בהוצאות לטובתו, ולמיטב זיכרונו, הצדדים הסכימו לקזז את סכומי ההוצאות שנפסקו.

מהבקשה לפטור מאגרה שהגישו המשיבים עולה כי במחצית השנייה של שנת 2017 נטלו מסיקה ואישתו ההלוואה מהבנק על סך 380,000 ₪ שמתוכה סך של 240,000 ₪ הוזרם למשיבה 2, ותצהירו שהוגש בתמיכה לתגובה לא פירט מסיקה איזה חלק מההלוואה הנ"ל נפרע.

...

דינה של הבקשה להידחות.

ההכרעה בטענות הנ"ל צריכה להיעשות בהליך הוכחות, אך סבורני כי אין בעצם העלאת טענות בעניין נזקים שגרמה המבקשת למשיבים כדי לקבוע שחל בעניינו החריג לכלל בעניין חיוב חברה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות.

לאור כל האמור לעיל, והיות שמחד גיסה יש להיזהר מחסימת דרכם של תובעים לבירור טענותיהם בבית המשפט בשל קושי כלכלי, ומאידך גיסה יש להימנע ממצב שבו נתבעת לא תוכל להיפרע ולו בסכום מינימאלי אם התביעה תידחה וייפסקו הוצאות לטובתה, ובפרט כשמדובר בתביעה שהגישה גם חברה בע"מ, ולגבי חלק ניכר מהסכום שנתבע אין פירוט או ביסוס כנדרש, אני קובע כדלקמן: 13.1.

בקשת רשות ערעור שהגישה המדינה לבית המשפט המחוזי, רע"פ 39221-10-21, נדחתה, בהעדר תצהיר לתמיכה בעובדות הנטענות ובהיעדר ראיות מספיקות לקביעה כי העבודה נמשכה.

ביום 31.1.2022 הוגשה על ידי המשיב "בקשה שנייה לעיכוב ביצוע של צו סופי, עפ"י סעיף 254(ט)(ז) לחוק...". לטענתו, ההליכים לקבלת היתר מתעכבים בשל שינוי מדיניות של המדינה בנוגע להוכחת בעלות במקרקעין, ובעניין זה בכוונתו להגיש עתירה מינהלית.

...

לאחר שמיעת טיעוני ב"כ הצדדים, ניתנת למדינה רשות ערעור והערעור מתקבל.

ביום 2.9.2021 הגיש המשיב "בקשה לעיכוב ביצוע של צו סופי לפי סעיף 254(ט) לחוק...". ביום 19.9.2021 נעתר בית-משפט קמא לבקשה והאריך את המועד לביצוע צו ההריסה, בקבעו כי מניין הימים לביצוע הצו יחל ביום 15.2.2022.

בהחלטתו מאותו יום קבע בית-משפט קמא כי "אכן נשמט מעיני התצהיר שצורף לתגובת המשיב טרם מתן החלטתי המוקדמת מהיום. עיינתי בתצהיר היטב. אף על פי כן, לא מצאתי כי יש באמור בו כדי לשנות את התוצאה אליה הגעתי, שכן במכלול נסיבות העניין, כפי שפורט בהחלטה, מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות להיעתר לבקשה". טענות הצדדים בבקשה המדינה טוענת כי בית-משפט קמא טעה בהחלטותיו, וכי לא היה מקום לדחות את המועד לביצוע צו ההריסה, וזאת ממספר טעמים, ובין היתר: בקשה לסילוק על הסף, מאחר שהבקשה הוגשה בניגוד לתקנות ומאחר שהמשיב לא הראה זיקה לנכס מושא הבקשה.

זאת ועוד, בתיק 2002-05-21 בו בוטל צו ההריסה הראשון, העלתה המדינה טענה זו (פרוטוקול מיום 26.5.2021), בית המשפט דחה בהחלטתו את הטענה, והמדינה לא הגישה ערעור על החלטה זו. לפיכך, גם טענה זו נדחית.

המבקש נימנע מהגשת תצהיר תומך לבקשה זו בו אמור היה להבהיר אם בעת רכישת המוניטין והציוד ממר מאיר חנום , ידע הוא על ההליך הפלילי וצו הסגירה.

עתירה מנהלית כנגד החלטת המישטרה הוגשה והמבקש עותר למעשה שהחלטת בית המשפט תאפשר לעסק לפעול ללא רישיון עד מועד קבלת ההחלטה בעתירה המנהלית.

...

בנוסף לטענת ב"כ המשיבה הסמכות להיעתר לבקשת עיכוב ביצוע היא סמכות הנובעת מסמכותו הטבועה של בית המשפט ועל פי הפסיקה יש מקום לעשות בה שימוש במשורה בלבד.

מעבר לכך אני סבור שב"כ המבקש בתגובתו המפורטת וב"כ המשיבה בתגובתה העניינית פרסו את מלוא הטיעונים הנדרשים לצורך קבלת הכרעה בבקשה.

הפסיקה מכירה בסמכותו של בית המשפט להיעתר לבקשה זו מכוח סמכותו הטבועה, אולם יש לעשות בה שימוש בזהירות ובמשורה ( ראה לעניין זה עפ"א (מחוזי חי') 5093-02-17 יוסף גנאם נ' מדינת ישראל (נבו 20.03.2017)‏‏ .

המבקש נכנס לעסק ביודעו שלעסק צו סגירה, המבקש נמנע מהגשת בקשה לעיכוב ביצוע צו הסגירה בטרם נכנס הצו לתוקף, למבקש אין הסבר לשיהוי בהגשת הבקשה הנוכחית, בעניינו של העסק קיים סירוב משטרתי מנומק, לכן מדוע אמור בית המשפט להיעתר לבקשה ולאפשר למבקש להמשיך לנהל עסק ללא רישיון? הבקשה נדחית.

ביום 11.6.23 הוגשה עתירה זו, כנגד 49 משיבים, כאשר משיבים 49-6 הוכתרו כ-"משיבים פורמאליים". בהחלטתי מיום 11.6.23 דחיתי את טענת העותרים כאילו משיבים אלה הם משיבים פורמאליים, משום שאין מעמד כזה בעתירה מנהלית.

העדר התצהיר מטעם האדם המתאים צוין ונאמר זמן רב מראש, אך רק סמוך לדיון בעתירה ניסתה המשיבה 3 להכניס לתיק, בלי בקשה מתאימה, תצהיר של ראש הערייה התומך בטענות עובדתיות אלה, וניסיון זה נדחה על ידי.

לטענת המשיבים 4,5, התכחשות העותרים להסכמתם לאישור התוכנית היא תולדה של הסתבכות אחד מבעלי חלקה 7, העותר 8, שהוא היחיד שהגיש תצהיר בתמיכה בעתירה, על רקע בנייה בלתי חוקית שביצע.

...

אני דוחה את טענת העותרים כאילו השילוט בשטח צריך להיות ליד בתי העותרים.

הוועדה המחוזית דנה בשאלת הגישה והגיעה גם היא למסקנה שאין עוד צורך בייעוד דרך לחלק לחלקות הפרטיות של בעלי חלקה 8, ועל כן אין מניעה לקבל את הבקשה לאישור התוכנית.

על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את העתירה ומחייב את העותרים, על פי התעריף המינימלי המומלץ של לשכת עורכי הדין, לשלם הוצאות העתירה כדלקמן: למשיבה 1 – 8,885 ₪ למשיבה 2 – 9,589 ש"ח למשיבה 3, לאור ההתנהלות הדיונית והדיון בטענותיה, אין צו להוצאות למשיבים 4,5 – 10,395 ש"ח ניתן היום, י"ד טבת תשפ"ד, 26 דצמבר 2023, בהעדר הצדדים.

לאחר שטענות אלו של העותרים הושמעו, ביקש גם ראש העיר להשלים את טיעוניו העובדתיים, לגבי האירועים אשר ברקע עמדתו לגבי הפרת האמון והפרת הסכם הפשרה, וטען כי אם תותר הגשת תצהירים משלימים מצד העותרים, הוא שומר על זכותו להשלים גם את התצהירים התומכים בתשובתו.

יש לזכור, כי אנו נמצאים בעתירה מנהלית אשר מתבררת לפי סדרי הדין הקבועים בתקנות בתי משפט לענינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (לרבות תקנה 15) ולכן לא בהכרח ניתן יהא לפרוש מסד עובדתי מאקסימאלי ולא בהכרח לחקור מצהירים, אך נוכח הדברים שעלו בדיון סבורני כי יש לאפשר להגיש את התצהירים המשלימים מטעם שני הצדדים, כפי ששניהם ביקשו.

...

אני סבורה כי הדברים שלובים.

נדמה לי שהפגיעה האפשרית בעותרים אם לא יינתן הצו ובסופו של יום יתברר שדין העתירה להתקבל, היא פגיעה רבה יותר מאשר הפגיעה האפשרית בראש העיר או בעירייה (או קופת העירייה) אם כן יינתן צו ובסוף ההליך העתירה תידחה.

סיכום - אשר על כן, ולאור האמור מעלה, אני נעתרת לבקשה למתן צו ביניים עד מתן פסק הדין בעתירה והמשמעות הינה שבשלב זה אין לפעול בהתאם למכתב מיום 9.1.2024.