בקשה להגשת חוות דעת מומחה לאחר תום פרשת התביעה

לא מצאתי כי התובע הוכיח בראיות נתונים שונים נוספים שיש בהם כדי להעיד על התרשלות לא בשלב החקירה, לא בשלב הגשת כתב האישום וגם לא במהלך המשפט עצמו, בודאי שלא לאחר תום פרשת התביעה כפי קביעת כבוד השופט פרקש.

מסקנת התביעה הייתה, כי הבולות מזויפות עפ"י חוות דעת מומחים, התובע קשור לכתב האישום עפ"י גרסת מוסאיוף לפיה ניסה למכור לו את הבולות שהיו שייכות לעו"ד מתל אביב תוך הסתרת זהותו של גולן, התובע מציג גרסה מיתחמקת ומטשטשת ומבקש להרחיק עצמו מגירסת מוסאיוף, כאשר גרסאותיו השונות של התובע רצופות תמיהות וסתירות, בין היתר כי הזהיר את מוסאיוף מיוזמתו כי הבולות חשודות כמזויפות, אלא שמגרסת מוסאיוף עולה כי עשה כן רק לאחר שמוסאיוף הוזהר ע"י אחר כי הן מזויפות ושאל על כך את התובע.

הראיות התבססו על מספר נדבכים ובהם חוות דעת מומחים ולפיהן כל העתיקות בהן עסקינן בעיניינו של התובע הנן מזויפות, כך גם סברו סוחרי עתיקות מומחים שנחקרו אף הם בפרשה והעריכו שחלק מהעתיקות המיוחסות באישומים השונים לתובע הנם מזויפים.

בחינת חוות דעת שני המומחים, ובקצרה כאמור בלבד, מלמדת כי ערב הגשת כתב האישום בממוצע הכנסות עסקו של התובע עומדות על הכנסה מייצגת של כ- 108,000 דולר, בעוד שהכנסות התובע לאחר מכן עולות ונעות על פי מספר ורסיות בין 207,000 דולר (חישוב לשנים 2005-2012) ל- 171,000 דולר לשנה (חישוב לשנים 2005-2011 ר' עמ' 47 מול 7-10), דהיינו סכומים שהנם גבוהים באופן בולט מבסיס ההכנסה ערב הגשת כתב האישום.

...

יובהר בעניין זה, כי למרות ההיגיון שבטענות התובע וחשש אפשרי מצד האקדמיה למתן תואר למי שמוחשד בביצוע זיופים בתחומו, עדיין נדרשת הוכחה, במאזן הסתברויות, כי כך סברה גם האקדמיה, ובנושא זה יוזכר כי אוני' ת"א אמנם אפשרה לתובע לקבל דוקטורט כבר בשנת 2013 ואילו התובע לא קיבל דוקטורט באוני' חיפה כלל ומדוע מוסד אחד כן נותן ואחר לא? לפיכך, אין מנוס מלדחות את טענות התובע בנושא זה. מכל מקום, וככל שסברתי כי יש מקום לתשלום פיצוי כלשהו בראש נזק זה, עדיין סברתי שיש מקום דווקא לאמץ את חוו"ד רוה"ח סער בעניין השיעורים הרלוונטיים, במיוחד מקום בו התובע לא מפסיק עבודתו כסוחר עתיקות ולכן אינו יכול להקדיש מלוא זמנו לאקדמיה (בעניין זה סבר רוה"ח בוכניק אחרת בחקירתו הנגדית- עמ' 14 מול 9-10- יחד עם זאת הנני מתקשה לראות כיצד נערך חישוב אבדן שכר למרצה במשרה אקדמית מליאה מחד הממשיך בעסק לממכר עתיקות במשרה מליאה גם כן במיוחד עת התובע עצמו מציין בחקירה נגדית כי "סבלתי מזה באקדמיה שאני סוחר עתיקות" עמ' 60 מול 28 ובמקום אחר אף ציין כי בשל היותו סוחר עתיקות נתקל בעויינות באוני' חיפה – עמ' 62 מול 1-3).

סוף דבר לאור כל האמור לעיל לא מצאתי כי הנתבעות התרשלו כלפי התובע.

התביעה לפיכך נדחית.

טענת הנאשם לפיה העצים שנכרתו על ידו היו עצים שונים מאלה הנזכרים בעובדות כתב האישום ואשר בקשר אליהם הובאו ראיות המאשימה, הועלתה לראשונה רק לאחר תום פרשת התביעה, בעת שבא כוחו בקש להעיד את העד המומחה מטעמו – מבלי שחוות דעתו של זה הועברה קודם לכן לעיון המאשימה, ואמר: "זה יכול לזכות את הנאשם, מדובר בעצים אחרים לגמרי...". חוות דעת המומחה מטעם הנאשם הועברה לעיון המאשימה רק לאחר שסיימה את הבאת ראיותיה.

מפני כל אלה, משהמאשימה בחרה להמנע מלקחת את הנאשם אל זירת האירוע במסגרת חקירתו ו/או להציג בפניו את התמונות הצבעוניות של גדמי העצים שלטענתה נכרתו על ידו, וגם נימנעה מהגשת חוות דעת של מומחה מטעמה במסגרת פרשת התביעה, יש לדחות את בקשתה לעשות זאת כעת, שכן הדבר יהווה נסיון לעריכת "מקצה שיפורים" ויגרום לפגיעה בהגנת הנאשם.

...

מוכרעת על יסוד טענותיו של צד אחד בלבד .

ב"כ הנאשם הוסיף וטען בשמו כי "ההוראות לא ירדו בצורה ברורו לשטח" וכי "היה מקום לטעות". גם בחקירתו ע"י פקיד היערות מיום 14.6.19 (ת/2) שנערכה כשבועיים לאחר ביצוע עבודת הכריתה, טען הנאשם כי שרק בדיעבד הסתבר לו כי כרת כ- 4-5 עצים שהיו "מחוץ לתחום העבודה" וטען כי עשה כן "כתוצאה מאי הבנה". לשאלה מדוע כרת את העצים שהיו מחוץ לתחום, השיב: "אני חשבתי שבגלל שהעצים מסוכנים עדיף להוריד אותם, אני לא אחראי לכל הכריתות במקום. אני כרתתי 5 עצים והיו במקום עוד גדמים ישנים של עצים שנכרתו בעבר... אני מאוד מצטער, כל הארוע אינו בכוונה וכתוצאה מאי הבנה". במצב דברים זה, משהנאשם ובא כוחו יכולים היול לפנות אל המאשימה מבעוד מועד ולבקש ממנה לבחון את הצילומים הצבעוניים שהוגשו עוד לפני שתשובתו לכתב האישום ניתנה, אך הם ככל הנראה לא עשו כן, וגם לאחר שנטלתי בחשבון שיקולי את האפשרות כי רק במהלך שמיעת הראיות הבין הנאשם כי תשובתו – הן בשלב החקירה והן במענה לכתב האישום, לא היתה נכונה, לא אוכל שלא להעתר לבקשת המאשימה.

משכך ומאחר שאני סבורה כי לא יהא בכך כדי לפגוע בהגנת הנאשם ו/או בזכויותיו, אלא רק לסייע בהגעה לחקר האמת, החלטתי להעתר לבקשה.

רק לאחר שמיעתם, שמיעת עדות מומחית מטעם ההגנה שערכה חוות דעת וזאת רק לאחר תום פרשת התביעה והתרשמות מהם, בית המשפט החליט על זכוי הנאשמת וגם זה, מחמת הספק.

אמנם בסופו של דבר הוגשה מטעם המבקשת חוות דעת מומחה הסותרת את חוות דעתו של הבוחן אולם אין בחילוקי דיעות מקצועיים כדי לבסס את חוסר הסבירות הקיצוני שלטענת המבקשת ליווה את ההליך מראשיתו, וודאי שלא כאשר חוות הדעת מטעם ההגנה הוגשה רק לאחר שמיעת כלל הראיות וזאת בנגוד לטענת המבקשת כי כל העובדות מטעמה הונחו מהתחלה.

...

כך גם באשר לגרסתה שטענה לחפותה, שאולי לוותה בעדותה של עדה נייטרלית אך כאמור, מנגד הייתה גם גרסתו השונה של הנפגע ועל אף עדויות המבקשת והעדה, יכולה הייתה המבקשת להיות מורשעת בכל זאת בהינתן נתונים מסויימים שלא הובאו בפני בית המשפט.

לדברים אלו ניתן להוסיף את קביעת בית המשפט ברע"פ 4121/09 רותם שגיא נ' מדינת ישראל (‏2.3.11): "דומה כי המקרה דנן הוא אחד מאותם מקרים בהם עבירת התעבורה בה הואשם המבקש נתפסת כקלת ערך באופן יחסי, ואינה גוררת עימה, בדרך כלל, פגיעה חמורה בזכויותיו. כמו כן, אף הפגיעה בקניינו של המבקש לצורך ניהול הגנתו אינה משמעותית, בשים לב שהמבקש הינו עורך דין במקצועו. מאידך, הטענה כי הטלת פיצוי במקרה דנן עלולה לפגוע באינטרס הציבורי בתפקוד רשויות התביעה ובהתנהלותן העתידית, אינה טענה בעלמא, ויש לה בסיס, בשים לב לאופיין הייחודי של עבירות התעבורה. בהשאלה ממבחני האיזון בגדרי עקרון המידתיות, ניתן לשאול האם היחס בין התועלת הצומחת מפיצוי המבקש במקרה דנן לבין הנזק האפשרי לאינטרס הציבורי הוא מידתי? לטעמי מתן פיצוי במקרה דנן, על נסיבותיו המיוחדות, ואופי העבירה נשוא כתב האישום, אינו עומד ביחס ראוי לנזק שעלול להיגרם לאינטרס הציבורי" לאור האמור, סבורני שעל אף הטירחה שנגרמה למבקשת כתוצאה מניהול ההליך, הרי שלא התקיימו נסיבות אישיות המצדיקות מתן פיצוי, בייחוד לאור הרצון שלא לרפות את ידי רשויות התביעה במקרים שאינם מקרים מובהקים לזיכוי.

על כן, אני דוחה את בקשת המבקשת לקבלת הוצאות משפט בגין ההליך שהתנהל בעניינה ובמסגרתו בסופו של דבר, לאחר הליך שמיעת הראיות, הוריתי על זיכויה מחמת הספק.

לא נשמעו כלל עדים מטעם המערערות, לרבות לא של מי מעובדי המקום שבודאי ראה את הארוע או שהגיע למקום מיד בסמוך לאחר הנפילה, לרבות לא של חוקרים מטעם המערערות (למרות שהתבקש והתקבל פטור מהגשת תצהירי חוקרים עד לאחר תום פרשת התביעה), והמערערות אף לא הציגו כראיה דו"ח שערכה בעצמה המערערת 1 מיד לאחר התאונה (שהוא התעוד הראשון בסמוך לתאונה).

באשר לנזקים הנטענים – הוגשו חוות דעת בתחום האורתופדי מטעם מומחים של שני הצדדים, ועקב הפערים בין חוות הדעת, מונה ד''ר ליאור מרום כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה"), אשר אף נחקר בבית המשפט קמא לבקשת המערערות.

...

הכרעה - לאחר שעיינו בכל החומר שהונח לפנינו, צפינו בסרטון, ושקלנו את טענות הצדדים בכתב ובעל-פה, אנו סבורים כי דין הערעור להידחות מכוח תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

המדובר בממצאי עובדה ומהימנות שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם אלא במקרים חריגים (ע"א 7225/19 עזבון המנוח חאג' אחמד נ' עזבון המנוח חאג' אחמד (26.06.2022); ע"א 7862/22 דכנאס נ' דפראוי (20.07.2023) (להלן: "עניין דכנאס")), ולא שוכנענו כי המקרה הנוכחי מצדיק או מחייב התערבות שכזו.

הדברים נכונים גם מקום שבו לא מצאה הערכאה הדיונית לייחס כל אשם תורם לתובע" – קל וחומר במקרה דכאן, שעה שנבע אשם תורם בשיעור משמעותי (וראו בנוסף את רע"א 7002/17 פלוני נ' פלוני, פסקה 8 (21.05.2018), אשר אף שם נפסק כי "אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בשיעור האשם התורם שנקבע, שהוא עניין להערכתה של הערכאה הדיונית". באשר להפסדי ההשתכרות לעבר – לא מצאנו שיש מקום להתערב ברכיב זה, שכן הוכח שהמשיב נעדר מהעבודה למשך 20 יום, לאחר מכן חזר לעבוד בשני מקומות העבודה בהם עבד לפני התאונה (בקיבוץ ובחברה הפרטית), אך בהמשך – עזב את העבודה בקיבוץ, תוך שהדבר מסב לו הפסדים במשך השנים 2017-2019.

במקרה כאן, מעבר להלכה המכונה "ממעוף הציפור", הסכום שנפסק לגבי הפסדי השתכרות לעבר בוודאי שלא נפסק תוך חריגה בולטת מהמקובל או במצב בו אין לפיצוי עיגון מינימלי בתשתית הראייתית – ולכן, אין לקבל את הערעור גם לגבי נושא זה. סיכום – הערעור נדחה אפוא, והמערערות יישאו בהוצאות המשיב בסך 15,000 ₪ (סכום הכולל מע"מ), ואשר ישולם בתוך 21 יום.

כך, במסגרת החקירה נגבתה ממנו עדות והוגש מיסמך קצרצר חתום על ידו שהוכתר כ"חוות דעת של הרופא המטפל – ד"ר אורי לבנטל", שבו צוין כי בבדיקת המתלוננת "בולטים שיפוט פגום ואוויליות. למרות מחלתה והפגיעה בשיפוט הבולטת לא ניתן לשלול את תוכן תלונתה כפי שפורטה". ביום 15.12.2005, כתשעה חודשים לאחר תום פרשת התביעה, וכשהתיק כבר היה קבוע לשמיעת פרשת ההגנה, הגיש הסניגור בקשה להורות לפרקליטות להעביר לידיו את כל המסמכים הרפואיים הקשורים למחלתה של המתלוננת; ובקשה לאפשר למומחה ההגנה שנתן חוות דעת ביחס למהימנות התלונה, לבדוק את המתלוננת.

...

בית המשפט קיבל את חוות הדעת של ד"ר סבר מטעם המערער כי המתלוננת לא הפסיקה לסבול מערבוב דמיון ומציאות וקבע כי חקירתו הנגדית של המומחה מטעם המדינה פרופ' קוטלר תומכת במסקנה זו. ביחס לאחריות המדינה, נקבע כי החלטת הפרקליטות להסתמך על חוות דעתו של ד"ר לבנטל בהליך הפלילי הייתה סבירה בנסיבות העניין, באשר מצבה הרפואי הנפשי של המתלוננת הוא עניין שבמומחיות, ובהעדר בקשה מטעם הסנגור, לא היה על הפרקליטות לבקש את החומר הרפואי בעניינה של המתלוננת ולעיין בו. נדחו טענות ההגנה כי החומר הרפואי היה חלק מתיק החקירה כבר בשלביו הראשונים של ההליך והוסתר; כי חומרי החקירה שהיו קיימים לא הספיקו להגשת כתב אישום; וכי לו היתה הפרקליטות מעיינת בחומר הרפואי בתחילת הדרך, לא היה מוגש נגד המערער כתב אישום.

בסוגיה זו, מקובלת עלי טענת המערער כי מחדלי הסנגור החלו כשבית משפט השלום הודיע שהחומר הרפואי עומד לרשות ההגנה, קרי מיום 17.11.2010.

לסיכום: על פי קביעתו של בית המשפט המחוזי שאין עליה עוררין, ד"ר לבנטל התרשל בכך שבניגוד למצג שעלה מחוות דעתו הוא לא בדק את המתלוננת ולא עיין במסמכים הרפואיים לפני מתן חוות דעתו עובר להגשת כתב האישום.

לסיכום, מתוך הסכום שפסק בית משפט קמא, יש להפחית מחלקו של הסנגור את הסכומים הבאים: (-) פיצוי בגין פגיעה בחירות ובאוטונומיה בתקופת מעצר הבית – 1,200,000 ₪.