בקשה להגשת חוות דעת מומחה

שנית, לאחר שהצגתי בפני הנתבעת את הקושי האפשרי באי הגשת חוות דעת מומחה (לאחר שהתיק עבר לטיפולי) הנתבעת ביקשה לאפשר לה להגיש חוות דעת, ולא התרתי זאת מהטעמים שפורטו לעיל.

...

אשר לטענת התובעת כי הנתבעת נמנעה מלשתף פעולה (סע' 66 לסיכומיה), איני מקבלת אותה וראו בעניין זה האמור בסעיף 61 לעיל.

כך גם אין בידי לקבל את טענת התובעת, כי הואיל והגדר היתה ממוקמת טרם הבניה בתוך שטחה של הנתבעת, יש לסלק את התביעה בהעדר עילה ויריבות והיה על התובעת לבסס עילה נגד השכנים תחילה (סע' 68-67 לסיכומי התשובה).

לסיכום חלק זה: יש לפצות את הנתבעת בגין גריעת השטח ממגרשיה בסך של 83,000 ש"ח. סוף דבר מכל המקובץ לעיל, התביעה נדחית.

לטענת המשיב 2 המבקשת בחרה שלא להגיש בקשה למינוי מומחה במשך כשנה מתחילת ההליכים; השתהתה בבקשתה; נימנעה מלפנות בבקשה למינוי מומחה מטעם ביהמ"ש והגישה שלא כדין ובאופן בריוני חוות דעת מומחה מטעמו בניסיון לקבוע עובדות בשטח; בהגשת חוו"ד המומחה מטעם המבקשת לתיק ביהמ"ש קמא ללא רשות יצרה "השפעה בלתי הוגנת על ביהמ"ש ועל הצדדים" כש"עתה כשיש חשיפה לחוות הדעת של המומחית לא ניתן יהיה למנות מומחה אחר בתיק" (ס' 33 לתשובה); ובנסיבות אלו שנוצרו אין כל הצדקה להעניק לה סעדים שלא ביקשה אותם כדין ובמועד ובהתאם לתקנות.

...

ביהמ"ש קמא קבע בהחלטתו, כי "שלב הבאת הראיות לכאורה הסתיים, חקירות העדים ובעלי הדין היו אמורות להתקיים אלא שחלק מבעלי הדין הודיעו שאין צורך לקיים את ההליך הואיל והושג הסכם פשרה בתיק. בדיעבד הסתבר שההודעה התעלמה מבעלי דין אחרים בתיק. לפיכך, בלית ברירה נדחה הליך החקירות למועד רחוק. לאור האמור אין לאפשר "מקצה שיפורים" ואין לפתוח את ההליך להבאת ראיות נוספות ע"י מי מהצדדים.

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה שוכנעתי שיש מקום לתת רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור ולקבל הערעור כך שביהמ"ש קמא ימנה מומחה מטעמו לזיהוי כתבי יד לבחינת הטענה לפיה צוואת המנוחה שבקשה לקיומה עומדת להכרעה לפני ביהמ"ש קמא היא מזויפת אם לאו.

בהינתן שביהמ"ש קמא בהחלטתו מיום 1.8.23 דחה הלכה למעשה את ניסיון המבקשת להגשת חוות דעת המומחית מטעמה ומשהמבקשת לא הגישה בקשת רשות ערעור על אותה החלטה (והמועד לתקיפת ההחלטה כבר חלף), דין עתירתה הראשית של המבקשת בבקשת רשות הערעור שלפניי , כי אורה על כך שחוות הדעת מטעמה תיוותר בתיק, להידחות על הסף.

אשר לעתירה החלופית של המבקשת , כי ביהמ"ש קמא ימנה מומחה מטעמו לזיהוי כתבי יד – אני סבור כי היה על ביהמ"ש קמא להיעתר לבקשת המבקשת בעניין זה. מעיון בתיק המתנהל בביהמ"ש קמא למדתי כי הטענה שמדובר בצוואה מזויפת עלתה בכתב ההתנגדות לצוואה (וזו למעשה הטענה העיקרית בכתב ההתנגדות) ולכל אורך הדיונים שהתקיימו עד כה לפני ביהמ"ש קמא.

המבקשת הגישה ערר על כך, שנדחה, ובמענה לפנייה נוספת מטעמה באותו עניין הודיעה לה פרקליטות המדינה כי "אין חולק על כל שקיים חשש כבד לכך שהצוואות מזויפות, אך בחינת מכלול הראיות לא הובילה למסקנה כי יש די ראיות להוכחת אשמתו של הנילון בזיופן". בנסיבות אלו ניתן לומר כי באמת ובתמים קיימת מחלוקת אמיתית, אקוטית, אם הצוואה שמונחת לפני ביהמ"ש קמא נערכה ע"י המנוחה אם לאו.

איני מקבל את טענת המשיב 2 לפיה בגלל שחוות דעת המומחה מטעם המבקשת כבר צורפה להליך וביהמ"ש קמא נחשף לה "לא ניתן למנות מומחה אחר בתיק". מעבר לכך שכלל לא ברור אם ביהמ"ש קמא נחשף לתוכנה של חווה"ד, ביהמ"ש קמא הוא בימ"ש מקצועי ולא מצאתי בסיס לחשש כי לאחר שתוצא מהתיק (ולא תשמש כראיה בהליך) תהא לה השפעה כלשהיא על שיקול דעתו של ביהמ"ש קמא עת ייתן את פסיקתו.

אני סבור כי יש לחזור על הדברים הללו גם כעת במסגרת הליך זה שלפניי, כדי להבהיר כי מעבר לכך שהתערבות בהחלטת ביהמ"ש קמא נדרשת כדי שההליך בביהמ"ש קמא לא ינוהל בדרך שגויה (כשהכרעה בשאלה המרכזית שבמחלוקת אם עסקינן בצוואה מזויפת אם לאו תינתן בהיעדר חוות דעת מומחה) היא נדרשת כדי להבטיח שהתוצאה לה יגיע ביהמ"ש (אם יקיים את הצוואה או ידחה אותה) יקיימו את דברי המת, בעל הדין האמיתי, הוא ולא אחר.

סוף דבר הערעור מתקבל כך שמתקבלת בקשת המבקשת למינוי מומחה מטעם ביהמ"ש לזיהוי כתבי יד לבחינת הטענה לפיה צוואת המנוחה שהבקשה לקיומה עומדת להכרעה לפני ביהמ"ש קמא מזויפת .

לפני שני ערעורים אשר הדיון בהם אוחד, על שלוש החלטות שניתנו על ידי המפקח על רישום המקרקעין בחולון, מר אורי שלומאי (להלן: "המפקח") – האחת מיום 1/3/24, במסגרתה דחה המפקח את בקשת המערערת לדחות את התביעה אשר הוגשה כנגדה על ידי המשיבה 1 על הסף מפאת העידר עילה; השנייה מיום 23/10/23, במסגרתה דחה המפקח את בקשת המערערת להתיר לה להגיש חוות דעת מומחה מטעמה; והשלישית מיום 16/11/23 במסגרתה דחה המפקח את בקשת המערערת לפסול את מינויו של המומחה אשר מונה על ידי המפקח.

...

מבלי לגרוע מהאמור, לאחר שעיינתי בתמלולי השיחות, אל מול חוות הדעת, ממילא לא זו בלבד שלא מצאתי ממש בטענות המערערת לגופן, אלא שמצאתי כי בחלק מהמקרים ציטוט דברי המומחה נעשה תוך הוצאת הדברים מהקשרם.

אשר לכך, טענות אלו – שיש בהן כדי להטיל דופי חמור במומחה – נטענו בעלמא, כשכל שנטען בתמיכה להן הוא כי המומחה סירב להצהיר כי אינו חולק בתשלום – טענה אשר אף לה לא הוצגה כל ראייה – הא ותו לא. בנסיבות אלו, גם טענות אלו נדחות.

סוף דבר; לאור כל האמור והמפורט – שני הערעורים נדחים.

מקריאת הבקשה עולה כי המבקש שב וחוזר על טענותיו שנטענו גם בערכאות הקודמות, ובין היתר, כי נזקיו הקוגניטיביים התגלו רק בשלב מאוחר יותר לתאונה; כי עדותו של המומחה הפסיכיאטרי לא סבירה או קוהרנטית, ולכן אין להתבסס עליה; כי רק לאחר החלפת ייצוגו הצליח המבקש להגיע להסדר עם המומחה הנורולוגי ולכן בודאי שלא יכול היה להגיש את חוות הדעת יחד עם הגשת כתב התביעה; כי משעה שנקבע כי התביעה לא היתיישנה, היה מקום להקל על המבקש בבקשתו לצרף חוות דעת נוספת; וכי דוקא מחיקת ההליך והגשתו מחדש בצרוף חוות דעת נוירולוגית לא ייעל את ההליכים וידרוש הקצאת זמן שפוטי יקר.

...

כפי שכבר נזדמן לי לומר במקרה דומה אחר, "בפני המבקש משוכות רבות לעבור" (ראו החלטתי ברע"א 8245/23 צבאח נ' מיראג' הנדסה אזרחית בע"מ (11.3.2024)), ודומה כי בענייננו הוא לא צלח אותן.

לבסוף, אף לא שוכנעתי כי מתן רשות ערעור דרוש למניעת עיוות דין.

סוף דבר, שהבקשה נדחית.

למען שלמות הדברים יצוין כי המבקשים הגישו בקשה לצרוף מסמכים, כמו גם בקשה להגשת חוות דעת מומחית, אך נוכח התוצאה שאליה הגעתי, כפי שיפורט להלן, לא מצאתי כי נידרשת הכרעה בבקשות אלו.

...

נוכח כל האמור לעיל, לו תישמע דעתי, נורה על החלת ההסדר שנקבע בעניין ג'אעוני (ראו פסקה 19 לפסק הדין של השופט עמית) גם על הצדדים שלפנינו כלהלן: עד להכרעה בהליכי הסדר זכויות במקרקעין, ומכוח הבעלות הרישומית, יראו את נחלת שמעון בע"מ כבעלים של המגרשים שבהם מחזיקה כל משפחה, ואת נציגי המשפחות הבאים כדיירים מוגנים: משפחת דג'אני – דאוד דג'אני; משפחת חמאד – עארף חמאד; משפחת דאהודי – עדלי דאהודי.

בנוסף, סבורני כי טיב הזכות שבה אוחזים המחזיקים בנכסים במִתחם, הוא של דיירות מוגנת, וזאת, הן מן הטעם ש"בענייננו מתקיים השתק פלוגתה מובהק, בכל הנוגע למערכת היחסים המשפטית השוררת בין הצדדים – דיירים מוגנים ובעל בית – כפי שנקבע זה מכבר בעניין חנון, וכפי שנקבע עוד קודם לכן, בעשרות הליכים משפטיים שהתנהלו בעניין" (שם, פסקה 71; וראו גם פסקאות 50-22 לפסק דיני; פסקאות 9-5 לפסק דינו של השופט י' עמית); הן מן הטעם ש"הזכויות שהוקנו למחזיקים במתחם, מכוח הסכמי השכירות שנחתמו בתקופה הירדנית, הן זכויות שכירות, שלימים 'שודרגו' לזכויות דיירות מוגנת; לא רישיון במקרקעין, ודאי שלא רישיון בלתי-הדיר המחייב גם צדדים שלישיים" (שם, פסקה 71; וכן פסקאות 68-51 לפסק דיני).

מכיוון שתמונת הזכויות המלאה תתברר רק לאחר השלמת הליכי הסדר הזכויות במקרקעין אני סבורה שמסקנתי המקורית – זו שאיננה מצריכה הפקדת כספים – היא אף המתאימה יותר במישור המעשי בתקופת הביניים.