בקשה להבטחת הכנסה לאישה שבעלה בכלא

מדובר במשפחה שאין לה מקור פרנסה 7 חודשים, לנאשם היה רצף תעסוקתי והוא מקבל קיצבת הבטחת הכנסה.

בהתייחס לבקשת המאשימה לחילוט הרכב העיד הנאשם כי הרכב שייך לאישתו שעה שאביה הוא שמימן רכישתו בכסף ותמורת החזרת רכב אחר שהיה שייך לאשת הנאשם ונקנה אף הוא מכספי אביה של האשה ומכל מקום ביקש שלא לחלטו.

במצב דברים זה תהא בשליחת הנאשם למאסר מאחורי סורג ובריח גם פגיעה קשה במשפחתו של הנאשם ובילדיו שעה שאשת הנאשם (המשיבה בבקשה לחילוט הרכב) והנאשם תיארו הקושי שחוותה המשפחה בתקופת מעצר הבית.

אין בידי לקבל תשובתה של המשיבה בעת עדותה בבית המשפט כי רק היא נהגה ברכב וכי בעלה תמיד ישב לידה בעת שנהגה ברכב (עמ' 13 ש' 26 ואילך לפרוטוקול) או כי בהיותה אם לילדים קטנים הסיעה אותו בלילה למקום העבודה (עמ' 15 ש' 4 לפרוטוקול) שעה שכאשר מעמתת התובעת את המשיבה עם נסיעותיו של הנאשם ברכב למקום עבודתו למשמרות צהריים וערב השיבה המשיבה : ש:וכשהוא עבד משמרות צהריים וערב הוא לקח הרכב ת:כן ש:אז לא רק את השתמש ברכב, גם הוא נהג ברכב ת:כן, כשהוא הלך לעבודה, מה את מסבכת את התיק.

...

מה דינו של נאשם אשר פרץ לשלושה כלי רכב בשני מועדים שונים , גנב מתוכם רכוש וביצע עבירות נלוות ומה דין הבקשה לחילוט הרכב באמצעותו בוצעו העבירות ? רקע הנאשם הורשע בהתאם להודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן באישומים הבאים ובעבירות הבאות: במסגרת האישום הראשון הורשע הנאשם בביצוע העבירות הבאות: פריצה לרכב – עבירה לפי סעיף 413ו' סיפא לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן :"חוק העונשין").

משכך הם פני הדברים, מששוכנעתי כי חילוט הרכב יפגע פגיעה קשה בבני משפחת הנאשם, שוויו הגבוה יחסית אל מול המצוקה הכלכלית בה נתונים הנאשם ובני משפחתו וקיומם של אמצעי הענישה החלופיים בדמות קנס ופיצוי העומדים לרשות בית המשפט ואשר יש בהם כדי להשיג התכלית הענישתית והמניעתית תוך מתן משקל לשוויו של הרכב באמצעותו בוצעו העבירות בעונש הקנס שיוטל על הנאשם בתיק , מצאתי כי על בית המשפט לערוך איזון בין כלל השיקולים הנ"ל וכי רכבו של הנאשם יושב לידיו ולא יחולט בכפוף לאמור לעיל.

אשר על-כן, הנני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה של תשעה חודשים אשר ירוצה בעבודות שירות.

לאור ההחלטה לעיל אני מורה על השבת רכב מסוג טויוטה קורולה ל.ז 58-481-30 לידי הנאשם.

כאמור לעיל, על פי סעיף 4(א) לחוק הבטחת הכנסה, כאשר מדובר בבחינת זכאותם של "בני זוג" לגימלה, "הזכאות לגמלה של כל אחד מבני זוג מותנית בכך שמתקיימים גם בבן זוגו תנאי הזכאות לפי סעיף 2". המונח "בני זוג" מוגדר בסעיף 1 לחוק: "לרבות איש ואשה הידועים בציבור כבני זוג ומתגוררים יחדיו". יצוין כי נוסח זה של ההגדרה היתקבל בתיקון מס' 18 לחוק הבטחת הכנסה, בתחולה מיום 1.1.03, כשלפניו הוגדרו "בני זוג" בס' 1 לחוק, כ"בני זוג לרבות איש ואשה החיים חיי מישפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזו".

] לאור הוראות החוק, נזקק בית הדין לעבודה לא פעם לבחינת זכאותם לגימלה של מבוטחים המבקשים כי זכאותם תבחן כ"נפרד" או "נפרדת". בחינת השאלה האם יש לראותם כ"בני זוג" על פי הוראות החוק תערך בדרך כלל בזיקה לדרישה בדבר "ניהול משק בית משותף". חריג לכלל בדבר בחינת הזכאות "הזוגית" על פי ההגדרה כאמור, נמצא בהוראת תקנה 7 לתקנות הבטחת הכנסה, תשמ"ב-1982 (להלן: התקנות), המונה נסיבות שונות בהן זכאותו של אחד מבני הזוג לא תהיה תלויה בזו של בן הזוג האחר.

] לא זו אף זו, התובע העיד כי על אף שהוא היה פרוד מקאדר וניכנס לכלא ב- 8.2015, קאדר סייעה כלכלית לליזה וילדיה בהעדרו[footnoteRef:13].

] גם בטופס הבקשה לשירותים מיוחדים מ-1.2015 שהוגש על ידי קאדר, נכתב שהיא מתגוררת עם בעלה ובנה וכי התובע מסייע לה בפעולות היום יום[footnoteRef:15].

...

הנתבע וקאדר עונים להגדרה "בני זוג" שבסעיף 1 לחוק, ומשלא מתקיימים בקאדר התנאים הקבועים בסעיף 2 לחוק, בהיותה מקבלת קצבת נכות, דין התביעה להידחות.

] נוכח האמור, התובע לא הוכיח את טענותיו כי קאדר והוא אינם עונים על הגדרת "בני זוג" שבחוק, ועל כן אין מנוס מדחיית התביעה.

סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל התביעה נדחית.

בעלה של התובעת טען כי מכר את הרכב ארבעה חודשים לפני כניסתו לכלא, התובעת העידה כי ראתה את הרכב עד לכניסתה למקלט לנשים מוכות בתאריך 3.1.13, ורק לאחר שובה לא ראתה את הרכב, ולפי מוצג נ/1 נמכר הרכב כחודשיים לפני שהבעל ניכנס לכלא.

סעיף 9א לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 תוקן בעקבות בג"ץ 10662/04 סלאח חסן ואח' -המוסד לביטוח לאומי (28.2.12), ונקבע בו כך, לעניין הבעלות על שני כלי רכב: "9(א) בסעיף זה — "בעל רכב" — לרבות מי שנוהג ברכב מנהג בעלים, אף אם אינו רשום כבעליו; "רכב" — רכב מנועי כהגדרתו בפקודת התעבורה; "תובע" — לרבות ילדו הנמצא עמו .

לא נעלמה מאתנו השלכת דבריו החמורים של רביע צודקי, לפיהם מיסמך שהציגה התובעת ביחס למכירת הרכב (נ/1) אינו מיסמך מקורי, והוא נכתב לבקשת התובעת, לצורך התביעה (עדות רביע צודקי, עמוד 17 שורות 32- 33).

...

וודאי שבנסיבות העניין לא שוכנענו כי התובעת נהגה ברכב מנהג בעלים.

בנסיבות אלה, מצאנו כי אין לקחת בחשבון את הבעלות על הרכב בשקילת זכאות התובעת לגמלת הבטחת הכנסה בתקופה הרלוונטית.

סיכומו של דבר, מתקבלת התביעה, כך שאין להתייחס לרכב הדייהטסו שמספרו 50-125-07, לצורך בחינת זכאות התובעת לגמלת הבטחת הכנסה בחודשים ינואר 2013 עד יוני 2014.

עוד נפסק כי החקיקה הסוציאלית, חוק הביטוח הלאומי וחוקים כמו הבטחת הכנסה וכד' מחייבים את המבוטח לשתף פעולה עם הנתבע (עב"ל (ארצי) 87/07 רינה איסמעלון – המל"ל, ניתן ביום 28.7.2007), ולמסור לנתבע כל ידיעה או מסמכים שברשותו או שבאפשרותו לקבלם, לרבות תצהירים.

אשת התובע נחקרה ביום 11.3.14 (נ/3) ואישרה כי מתגוררת עם ילדיה אצל הוריה מיוני 2013 וכי עברה לגור אצל הוריה לאחר שבעלה ניכנס לכלא והוואקף התחיל לשפץ את הבית בו התגוררה בעיר העתיקה.

זאת ועוד, בת/2 דו"ח סיכום חקירה נרשם בפירוש בסיומה "לעניין הניידות א. התובע בכלא. ב. לא ברור היכן גר לפני מאסרו. ג. יש אשה שנייה בשם סוהיר אך לא ברור היכן גרים בזעיים, בעיר העתיקה או במקום אחר כך שבכל מקרה כיום אף אחת מנשותיו לא מתגוררת איתו כי הוא בכלא".(דגש ש.ש.) התובע ניסה להיבנות מחקירה זו אך גם היא מציינת העידר מרכז חיים ידוע או ספציפי.

לא מדובר באשה "דמיונית" כדברי התובע בסיכומיו שכן הוא בעצמו מילא את שמה בטופס הניידות (נ/1) והודה בכך ובקש כי תהיה נהגת תוך שהוא מצהיר שדבריו אמת ושהוא גר איתה באותו ביניין או בסמוך.

...

סוף דבר ללא קשר לטענה בדבר היות התובע בן זוג של סוהיר, הוכיח הנתבע אף שהנטל לא על כתפיו לטעמנו כי אין זיהוי של מקום מגורים ספציפי מ- 18.9.13 עד 31.8.15 ולכל הפחות עד 6/14.

לטעמנו הנתבע שהנטל לא על כתפיו כאמור הצליח להוכיח עם כל הסתירות הקולוסוליות של כל הנוגעים בדבר בהליך זה וכי אין כל גרסה אחידה, ברורה או אפילו של ספק בדבר מרכז חיים בתחום מ- 18.9.13 עד 31.8.15 אף לא במקום מסוים בו בחלק מהתקופה.

התביעה נדחית.

במהלך הדיון הצדדים טענו עוד כדלהלן: "בא כוח הבעל: נטען שבכתב ההגנה לא צורף אף מיסמך שתומך בגב' שיש לה זכויות במשק. הצדדים לא השקיעו כספים שלהם בנכס. האדון קיבל את הכותרת בן ממשיך לפני שהכיר את הגב'. ההורים ניצולי שואה והקימו את ב'. הקימו את המשק. הצדדים התגוררו שנים במשק בבית שאבא בנה ללא תשלום שכירות. הם שילבו כמה עסקים שלא הצליחו, נכון שבמשך 10 שנים הגב' לבד מפעילה את הצימרים ומכניסה את כל ההכנסות לחשבון הפרטי שלה. נבקש ויתור סודיות לבדוק את החשבון של הגב'. יש בנחלה 2 בתים שהאבא בנה, יש צימרים שהאבא בנה. הם ניסו להפעיל מסעדה במקום והבניין עומד ריק משנת 2006.

באשר לתביעת החזר הרווחים שהגיש האיש - חישוביו של האיש לגבי הכנסות המשק אינם נכונים, האיש מבקש לקבל את מלוא ההכנסות מהמשק מבלי להיתחשב בהוצאות שהיו, האשה שילמה לבדה לאורך השנים את מזונות הקטינות, האיש היה מעורב בניהול המשק וטענתו כי האשה השתלטה עליו אינה נכונה, האשה העבירה לאיש כספים במהלך השנים.

על הקשיים שבקביעת פרמטרים ברורים באשר להוכחת שתוף ספציפי עמד כב' השופט רובינשטיין בבע"מ 10734/06 (פלוני נ' פלונית (14.3.2007)): "אודה, כי 'גבולות הגזרה' אינם חדים, אך כך מטבע הדברים: אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן, גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה, באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו. הפרשנות בה דיברנו יסודה בשיקולי הגינות במקרים שבהם הכף נוטה, במכלול ההשקעות בנכס, בהתנהגות הצדדים הכרוכה בו, לעבר השתוף. מובן כי הדברים אינם נטולים בעייתיות, כיוון שלעתים קשה לכמת את ההשקעות ואת 'ההיתנהגות ההשקעתית', אך לכן יש לנהוג זהירות ביישום, ואולם כאמור קשה לקבוע מראש את גבולותיו המדויקים לכל מקרה. השאלה בנידון דידן היא אפוא שאלה עובדתית, האם הוכיחה המשיבה – והנטל הבסיסי אכן עליה, גם אם עבר בשלב מסוים אל המבקש – יצירת שתוף ספציפי בדירה". ראיות האישה לשיתוף במשק להלן נבחן את הראיות שהביאה האשה על מנת להוכיח כוונת שתוף לגבי המשק: הבטחה האשה טוענת כי כאשר הכירה את האיש הוא הצהיר בפניה כי הוא מחזיק בזכות חוזית עתידית במשק של הוריו, בהיותו בן ממשיך, וכי הצדדים התגוררו במשק בידיעה ברורה כי בעתיד המשק ירשם על שם שני בני הזוג.

מכתב מבית הכלא בעת שהותו של האיש בבית הכלא הוא שלח לאשה מכתב: "מגיע לנו חלקת אדמה ביישוב. אני מבקש שתיגשי לע' גיסי ותדברי איתו איך אנחנו יכולים לקבל את החלקה, כדי שנוכל למכור אותה. הצעתי היא שתפני למשפחתך ותציעי להם לא' בארה"ב או מ' לקנות [...] ולהעביר לנו את הכסף תמורתה [...] תמיד נוכל לקנות מהם את החלקה". (נספח 11 לסיכומי האשה).

...

לסיכום, נוכחנו כי היו השקעות ממשיות בבית בו התגוררו הצדדים, במסעדה, ובבניית השלד שהיה מיועד למגורים.

הכרעת הדין המסקנה המתבקשת מקיבוץ כל הראיות שהובאו לעיל, היא שיש מקום להחיל על הצדדים את הלכת השיתוף הספציפי.

החלטה באשר לחלוקת הזכויות לאור כל האמור קובע בית הדין כי הזכויות במשק יחולקו כדלהלן: בדירת המגורים, המסעדה והשלד, כולל הקרקעות שעליהן הם עומדים וכן לגבי החצר, קיים שיתוף ספציפי והם יחולקו בשווה בין שני הצדדים.