בקשה להבהרת פסק דין שניתן על דרך הפשרה

ביום 18.2.2020 דחיתי את בקשת המשיב להגשת בקשה נוספת לבית המשפט בשוויץ נוכח העובדה שחלפו שנים רבות ממועד מתן פסק הדין על דרך הפשרה וחרף זאת לא עלה בידי המשיבים להציג ראיות חדשות או להבהיר כיצד בכוונתן להשיגן.

...

הנה כי כן, בהיעדר זהות בין בעלי הדין, בהיעדר זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתות שהוכרעו בהליכים בין השותפים לשעבר ובין המשיבים ובין הפלוגתות בהליך דנן, בהיעדר ממצא פוזיטיבי באותן פלוגתות בהליכים שבין השותפים לשעבר ובין המשיבים, שההכרעה בהם הייתה חיונית לתוצאה הסופית שנקבעה בערכאה הראשונה – אין בסיס לטענת קיומו של מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא, והיא נדחית.

סוף דבר הבקשות נדחות.

המזכירות תואיל לשלוח העתק החלטתי זו לב"כ הצדדים.

ביום 23.12.18 הגיש עו"ד הייב בשם התובעת במסגרת ת"ת 8070-12-17 בקשה לביטול פסק הדין; דא עקא שהבקשה נדחתה על ידי כב' השופט נאסר בהתאם להחלטה מיום 3.3.19 מהנימוק שבית המשפט קם מכסאו ואין המדבור בהליך הנכון לביטול פסק דין שניתן על דרך הפשרה, ומכאן התביעה דנן לביטול פסק הדין.

לקראת הדיון אשר היתקיים בפני כב' השופט ראמי נאסר, היא שוחחה עם בא כוחה והבהירה לו כי היא מבקשת שהתיק יועבר לצפת; בא כוחה ביקש לקבל אישור רפואי כדי שיגיש את הבקשה והתובעת שלחה לו כמבוקשו.

...

בכתב הגנתה טענה הנתבעת, כי דין התביעה נגדה להידחות וזאת משביצעה הנתבעת בדיקה יסודית לרשת המים והביוב בדירת התובעת ולא נמצא פגם כלשהו או פגם בחישוב צריכת המים.

סבורני, כי הייתה חובה על עו"ד עבדו ליידע את התובעת באופן מפורש על המלצת בית- המשפט למתן פסק דין על דרך הפשרה וטענות כגון, קושי תקשורתי כזה או אחר עם התובעת והפעלת שיקול דעת בדבר סיכויי תביעתה אינן מקנות פטור מחובה זו. לא נעלמה מעיני הטענה בדבר סופיות הדיון וחשיבותו של עקרון זה; פסק הדין ניתן ביום 20.9.18 והפך לפסק דין חלוט הכפוף לעיקרון סופיות הדיון.

לאחר שהתבוננתי בראיות הצדדים, נחה דעתי, כי באיזון בין עקרון סופיות הדיון ובין דרישת התובעת לביטול פסק הדין משלא הוסבר לה אודות מתן פסק דין על דרך הפשרה ולא הסכימה לכך לצד זכותה להעלות את טענותיה בפני בית המשפט, נוטה הכף לעבר זכותה של התובעת לקבל את יומה בבית המשפט ולבטל את פסק הדין.

סוף דבר על כן, הנני מקבלת את התביעה ומורה על ביטול פסק הדין מיום 20/9/18.

בתום הדיון, לאחר שהעלו ב"כ הצדדים את טענותיהם ושמעו את הערות בית המשפט ואת הצעתו – הם הודיעו כי "לאחר ששקלנו את הצעתו אנו מסכימים להמלצת בית המשפט לפיה יינתן פסק הדין בתובענה ובתובענה שכנגד, על דרך הפשרה, ללא נימוקים ועל פי הקבוע בסעיף 79א לחוק בתי המשפט, בתנאים כדלקמן: הצדדים יהיו רשאים להגיש ראיות במועדים ובתנאים שייקבעו על ידי בית המשפט. לאחר הגשת הראיות ייקבע מועד להגשת סיכומים. בית המשפט [ייתן] את פסק הדין בפשרה, וללא נימוקים. אנו נבקש ליתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים" (עמ' 8-7 לפרוטוקול הדיון).

בעניינינו, כפי שהובהר לעיל, לא הציג המשיב כל טעם המצדיק ביטול של ההסדר הדיוני, לא בבקשתו בהליך קמא ולא במסגרת הבקשה שלפניי, ולכן לא היה מקום לקבל את בקשתו.

...

לנוכח האמור, אני סבורה כי יש לבטל את החלטת בית משפט קמא, ולהשיב את ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים על כנו.

באשר לבקשתו של המבקש לעיכוב ביצוע החלטת בית משפט קמא בה נקבעו המועדים להגשת ראיות – בשים לב למועד מתן פסק דין זה ולכך שבית משפט קמא האריך את המועד להגשת ראיות המבקש עד ליום 15.12.2023, הבקשה נדחית.

סוף דבר: הערעור מתקבל, במובן זה שהחלטת בית משפט קמא מיום 20.6.2023 המורה על ביטול ההסדר הדיוני בין הצדדים – מבוטלת.

בתום הדיון הסכימו הצדדים להסמיך את בית המשפט להכריע בסכסוך ביניהם על דרך הפשרה בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט).

על רקע הבקשה השנייה, בהמשך אותו היום, 26.7.2023, ניתנה החלטה נוספת של בית המשפט לתביעות קטנות (להלן: ההחלטה השנייה), אשר להלן יובא נוסחה המלא: "אין מקום למתן הוראות נוספות בדבר יישום פסק-הדין. על מנת שלא להותיר מחלוקת בעיניין, אני מורה כי ההחלטה שניתנה להבהרת פסק-הדין מיום 25.7.23 תהווה החלטה בדבר תיקון פסק-הדין בהתאם לאמור בה, והצדדים יפעלו בהתאם לה". ביום 2.8.2023 הגיש המבקש (אשר לטענתו לא היה מודע לשתי ההחלטות המאוחרות לפסק הדין), לבית המשפט לתביעות קטנות, בקשה לביטול פסק דין.

בבקשתו טען המבקש כי הסכמתו למתן פסק דין על בסיס סעיף 79א לחוק בתי המשפט, ניתנה על בסיס הבנתו כי לו תוקנה זכות הראשונים בנגרר.

...

בהתקיים שני התנאים דלעיל במצטבר, ובנסיבות העניין דנן, סבורני כי יש מקום לקבלת הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

ברע"א 7816/06 עו"ד יעקב מ. בויאר – בתפקידו ככונס נכסים נ' עזבון מרמלשטיין ז"ל (5.10.2009) (להלן: עניין בויאר), נדון מקרה בו ניתן פסק דין בשעה 09:00 בבוקר, ובשעה 16:00 באותו היום הוגשה בקשה לתקן טעות מהותית בו. בקשה זו נדחתה תוך שבהחלטתו עמד בית המשפט על ההלכה לפיה לבית המשפט נתונה הסמכות לתקן טעות מהותית שנפלה בהחלטתו או בפסק דינו ביום נתינתם, אך ציין כי: "פסק הדין נשוא הבקשה לא שומע באולם אלא נשלח לצדדים באמצעות הפקסימיליה ופורסם באתר האינטרנט של בתי המשפט, כלומר 'יצא לאוויר העולם'. בנסיבות אלה, סבורני כי עם משלוח פסק הדין לבאי כוח הצדדים קם בית המשפט מכסאו ולכן לא ניתן לומר שאם הוגשה בקשה לתיקון פסק הדין באותו יום פירוש הדבר כי בית המשפט טרם קם מכסאו" (שם, בפסקה 3).

סבורני כי בנסיבות העניין דנן, המעוררות את שני ההיבטים עליהם עמדתי לעיל (וכן את האמור לעיל לעניין פסק דין שניתן על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, המבוסס על הסכמות עקרוניות של הצדדים), טעה בית המשפט המחוזי בפסקו כי בית המשפט לתביעות קטנות חרג מסמכות בעת שתיקן את פסק דינו.

המשיבה 4 היתנגדה לבקשה והבהירה כי בהתאם להסכם בינה לבין הבנק היא מחויבת לפעול לפי הוראותיו, וכך פעלה כשהפסיקה את מתן שירותי קבלת התשלום באמצעות ביט למבקשת.

בעיניין לוטונט המשיבה 1 הסכימה להכרעה על דרך הפשרה וניתן נגדה פסק דין המורה לה להמשיך לספק שירותי סליקה למבקשות שתחום עסוקן דומה לכאורה לזה של המבקשת כאן.

...

מבלי לקבוע מסמרות ובזהירות המתבקשת בהינתן השלב הדיוני הנוכחי אעיר כי סבורני שעל המבקשת להתגבר על משוכה משמעותית כדי להוכיח טענותיה.

סוף דבר על כן, הבקשה לסעד זמני כנגד המשיבים 5-3 נדחית.

הבקשה כאמור נדחית; המבקשת תישא בהוצאות המשיב 3 בגין שכ"ט בא כוחו בסך של 25,000 ש"ח. ניתנה היום, י"ב אדר ב' תשפ"ד, 22 מרץ 2024, בהעדר הצדדים.