מחיקת אישתו ובת זוגו החדשה של האיש מכתב התביעה, שומטת את הקרקע תחת טיעוניה של האישה בכל הנוגע לדמי השמוש הנטענים.
האיש שילם את התשלומים על מנת שהבנק לא יגיש תביעה כספית נגד הצדדים בגין אי עמידה בתשלומי החזר ההלוואה, ובכך האיש היטיב עם האשה שנחסכו ממנה, הן מעורבות בהליכים משפטיים והליכי גביה מאת הבנק, הן תשלום ריבית פיגורים לבנק, והן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
שגה בית משפט קמא בדחותו את בקשת ההבהרה לפסק דין ו/או לתיקון טעות סופר שנפלה בפסק הדין קמא, שהגיש האיש ביום 23.11.22.
...
לפיכך, יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין קמא בתמ"ש 7881-03-21, לדון בשני החיובים המקבילים הנובעים מפסק הדין בתביעת פירוק השיתוף, ולחייב את האיש בהוצאות משפט ובשכ"ט, אשר ישולמו ישירות לאשה.
לפיכך, טען האיש בהודעת הערעור כי יש לקבל את הערעור ולחייב את האישה לשלם לאיש את מלוא סכום התביעה בסך של 63,704 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בנקאית בשיעור של 4%, מיום הגשת התביעה (1.3.21) ועד התשלום המלא בפועל, וכן לחייב את האישה בהוצאות ובשכ"ט עו"ד.
דיון והכרעה בערעורים ההדדיים בסוגיית המשכנתה:
מקובלת עלי טענת האישה כי תביעת האיש בגין חלקה של האישה בהחזרי המשכנתה בעבור תקופה המאוחרת לשבע שנים ממועד הגשת התביעה התיישנה.
קביעתי זו מייתרת את הדיון בתביעת האיש בגין החזרי המשכנתה, ואף את הכרעת בית משפט קמא בתביעה זו.
בטענתה של האישה כי קיימים יחסי גומלין בין תביעת דמי השימוש לתשלומי משכנתה, מתפרצת האישה לדלת פתוחה הואיל וגם אני סבורה כי השכר הראוי המגיע לאישה מבטא את ההפרש בין דמי השימוש החודשיים למשכנתה החודשית.
לא מצאנו ממש בערעור האיש לפיו, על תשלומי המשכנתה שעל האישה להשיב לאיש, יש להוסיף ריבית בנקאית.
ואולם, בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, במסגרת הערעורים בתביעת דמי השימוש, ומאחר שהצפי הוא שתביעת דמי שימוש תבלע את החיובים בגן דמי המשכנתה, אני מורה על ביטולן של כל קביעות בית משפט קמא בעניין החיוב בהחזרי המשכנתה במסגרת פסק הדין, כאשר תחתיהן יבוצע החישוב בהתאם לאמור בפסק הדין בערעורים ההדדיים בעניין דמי השימוש.
סוף דבר:
סוף דבר, אני מורה כאמור בסעיפים 94-85 וסעיפים 101-100 לעיל.
