בקשה להבאת ראיות לסתירת החלטות ועדות רפואיות של המל"ל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת ביניים של בית משפט השלום בקריות (כב' הש' שלמה מיכאל ארדמן) בת"א 25648-02-20 מיום 13/4/22, שבגדרה נדחתה בקשת המבקשת (להלן גם: הפול), להבאת ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית לערר של המוסד לביטוח לאומי בדבר נכותו של המשיב בתחום הפסיכיאטריה (להלן: ההחלטה וועדת הערר, בהתאמה)).

ואולם, יש לזכור כי מדובר במקרים חריגים בלבד, בהם המבקש להביא ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית של המל"ל הוכיח כי הצגת חוות הדעת מטעם הניזוק אכן פגמה בשקול דעתה העצמאי של הועדה ובאובייקטיביות שלה.

...

בקשת המבקשת לאפשר לה להביא ראיות לסתור את קביעתה של וועדת הערר נדחתה ביום 30/6/22 בהחלטתו של בית משפט קמא, אשר קבע כדלהלן: "לאחר עיון בטענות הצדדים אני דוחה את הבקשה להבאת ראיות לסתור. אשר להבאת חוות דעת פרטית בפני המל"ל, זו כשלעצמה אינה הצדקה להבאת ראיות לסתור, כאשר הוועדה הרפואית הפעילה שיקול דעת עצמאי (ראה: רע"א 2851/20 שומרה חברה לביטול בע"מ נ' פלוני [ניתן ביום 15/7/2020]. בענייננו, התובע נבדק בדיקה עצמאית על ידי פסיכיאטרית יועצת שנתנה חוו"ד לוועדה הרפואית ביום 21/7/22 (ד"ר יאנינה יאגורובסקי) ולפיכך, אינני סבור שהוועדה הסתמכה באופן עיוור על חוות הדעת הפרטית. אשר לטענה כי בהעדר ערעור החליטה הוועדה להעלות ל-20 אחוז ולא להוריד או להותיר על כנה את קביעת הנכות של הוועדה מהדרג הראשון, על פי תקנה 30 לתקנות הביטוח הלאומי(קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956, ועדת הערר יכולה להעלות או להוריד את אחוז הנכות, בלא קשר לשאלה, האם הוגש ערר באותו נושא (ראה: בר"ע (ארצי) 66200-12-19 דנינו נ' המוסד לביטוח לאומי [ניתן ביום 24/3/2020]). לפיכך בלא קשר לשאלה על מה הוגש ערר המל"ל, לא נפל כל פגם מהותי בהליך בפני וועדות המל"ל, ולפיכך אין הצדקה למתן היתר להבאת ראיות לסתור. נוכח דחיית הבקשה יגישו הצדדים השלמה לתחשיבי הנזק מטעמם: התובע בתוך 30 יום מהיום והנתבעת בתוך 30 יום לאחר מכן. תזכורת מעקב ליום 22/6/30". המבקשת מיאנה להשלים עם החלטתו של בית משפט קמא, ומכאן הבקשה הנדונה דידן.

מהלך הבדיקה ותלונות המשיב מתוארים במסמך הקרוי "דו"ח וועדה רפואית לערר", הן בפרק הקרוי "פירוט הליקויים מפי התובע ובאי כוחו", והן בפרק "הממצאים", תחת פסקת "הבדיקה", המתחיל במלים "לבוש תואם, אפקט דיספורי ללא סימני עוררות יתר...". מסקנות הוועדה מפורטים בפרק "המסקנות", כדלהלן: "מדובר בתובע הסובל מהפרעות הסתגלות עם סימנים חלקיים של PTSD וסימני חרדה ודיכאון, ללא עבר פסיכיאטרי, נמצא במעקב סדיר ונוטל טיפול תרופתי, לאחר החמרה במצבו הקשורה סיבתית לתאונה הנידונה כפי שרשם גם הפסיכיאטר המטפל, שההפרעה בתפקוד המיני בקשר הזוגי קשורה למצבו הנפשי בעקבות התאונה. הוועדה עיינה בחוות דעתו של ד"ר חלבן מ-20/7/21 ומקבלת את חוות דעתו וקובעת נכות בשיעור לפי סעיף 34ב 3. לסיכום הוועדה דוחה את ערר המוסד. שאר הנכויות כפי שנקבעו בעבר בשיעור 10% לפי סעיף 35 1 ב בשיעור 5% לפי סעיף 75 1 א-ב מותאם". רק לאחר העיון בכל החומר ובדיקה עצמאית ועדכנית של המשיב על ידי הפסיכיאטרית ד"ר סיגלר והוועדה כולה, ראתה הוועדה לקבל את המלצתו של ד"ר חלבן בחוות הדעת הפרטית.

אני סבורה כי לא עלה בידי המבקשת להוכיח שהצגתה של חוות דעת זו בפני ועדת הערר פגמה בשיקול דעתה העצמאי באופן המצדיק הבאת ראיות לסתור בענייננו".

       סוף דבר בקשת רשות הערעור נדחית, איפוא.

שגה בית משפט קמא כאשר השים עצמו כערכאת ערעור על קביעת המל"ל והניח את שיקול דעתו מעל לשיקול דעתן של הועדות הרפואיות במל"ל. טענות המשיבה החלטת בית משפט קמא מבוססת ומנומקת ואין מקום להתערב בה. החלטת בית משפט קמא ניתנה לאחר שבית משפט קמא עיין בטיעוני הצדדים, בתיקים הרפואיים ובתיקו המלא של המבקש במל"ל, כולל כל המסמכים הרפואיים שעמדו בפני הועדות הרפואיות של המל"ל. משהתקבלה החלטה בבקשה להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל, ערעור על ההחלטה, יינתן במקרים מיוחדים ובנסיבות יוצאות דופן.

...

לסיכום קבע בית משפט קמא כי: "בנסיבות אלו, הגם שעברו הרפואי של התובע היה ידוע לוועדה הרפואית (ובתוך כך העובדה כי אובחן כפוסט-טראומתי והעובדה שנטל ציפרלקס מזה שנים), לא שוכנעתי כי הוועדה הרפואית של המל"ל הייתה מודעת לעובדה שהתובע היה מטופל באופן פרטי ושוטף (בניגוד למצג שהוצג לוועדה ושעל בסיסו ניתנה החלטתה) ושגם סבל מהתקפי פניקה לאחר אבחון הפוסט-טראומה בעברו ולפני התאונה משוא דיוננו.

דיון לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, בתגובה ובהחלטת בית משפט קמא, מצאתי בסופו של יום לדחותה.

אין בידי לקבל את טענות המבקש כי בית משפט קמא שם את שיקול דעתו מעל לשיקול דעתן של וועדות המל"ל. קביעת וועדת המל"ל מיום 9.12.19 בה נקבע כי: "הנ"ל דיווח כי "עבר פיגוע קשה" אך לא היה בטיפול במעקב פסיכיאטרי.

סוף דבר הבקשה נדחית.

לטענת המבקש ממצאים אלו לא עמדו בפני וועדות המל"ל ויש בהם כדי להוות חריג המצדיק העתרות לבקשה להבאת ראיות לסתור.

בצד זה הודגש כי רשימת הטעמים המצדיקים התרת הבאת ראיות לסתור אינה רשימה סגורה וכי כאשר מתעוררים ספקות וסימני שאלה באשר לקביעות הועדה הרי שהכף תיטה לבירורם נוכח תכליתו הראשונית של כל הליך שפוטי – בירורה של האמת, כך, כדוגמה, נפסק בעיניין רע"א 2993/14 מרדכי רוטמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (2014) כי החשש שהוועדה לא נתנה דעתה לתעוד רפואי שאפשר שתהא לו השלכה על מסקנותיה, יכול שיהווה עילה למתן היתר לסתירת ראיות, וכך נקבע: " מצבים נוספים בהם ייתכן שיהיה מקום לשקול להתיר להביא ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית לנפגעי עבודה בדבר הקשר הסיבתי, עשויים להתעורר כאשר בגדרם של הליכים קודמים בעיניינה של התאונה הובאו נתונים רפואיים סותרים בשאלת הקשר הסיבתי והועדה לא נתנה דעתה למחלוקות אלה, או כאשר בעברו של התובע הייתה תאונה נוספת, או שיש לו עבר רפואי רלבאנטי והועדה לא התייחסה להשפעות אפשריות של אירועים אלה על סוגית הקשר הסיבתי בין התאונה לבין מצבו ... מצבים אלה אינם שונים, במהותם, ממקרים אחרים בהם יש מקום להתיר הבאת ראיות לסתור כיוון שהועדה הרפואית לא נתנה דעתה לחומר רפואי שיכולה להיות לו השלכה על מסקנותיה" (עוד ראו לעניין זה - רעא 7598/20 - פלונית נ' פלוני, [פורסם בנבו] (2021); רע"א 8908/17 קרנית –קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלונית, [פורסם בנבו] פסקה 11 (2018); רע"א 4752/20 פלוני נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (2020)) עוד ובנוסף הובהר בפסיקה כי על פרוטוקול הוועדה הרפואית לבטא את הלך מחשבתם של חבריה באופן המאפשר מעקב אחריו וככל שלא ניתן לעשות כן יש לאפשר הבאת ראיות, כך הובהר ברע"א 4045/01 אדרי נ' איתן חב' לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (2001) - "בדיון האחרון בפני ועדת הערר הלין המבקש על טפולי החמצן שהוא עובר, אך נראה שתלונה זו לא זכתה לתשומת לבם של חברי הועדה. גם אם חברי הועדה נתנו את דעתם לשאלת החמרת מצבו של המבקש בתחום זה, הרי שהדבר לא בא לידי ביטוי בפרוטוקול באופן שמאפשר מעקב אחר הלך מחשבתם. במצב דברים כזה, כשלמעשה וועדת העררים לא דנה בשאלת החמרת מצבו הרפואי של המבקש בתחום הריאות, וכשעולה מן התעוד הרפואי כי החמרת המצב הינה מוחשית ביותר, יש לאפשר למבקש להביא ראיות שתסתורנה את קביעת הנכות המקורית של המוסד, כך שהפיצוי שיקבע לו יהלום את מצבו הרפואי שניגרם לו בעקבות התאונה" ומן הכלל אל הפרט: המבקש עמד בפני שתי ועדות רפואיות והתלונן על מיגבלה בתנועות ע"ש צוארי עם הקרנה ונימול .

מאחר והדרך היחידה של המבקש לתקוף את החלטת ועדת הערר במסגרת הליך בבימ"ש הנה בקשה להביא ראיות לסתור ולמרות שבקשתו של המבקש נדחתה, עדין בידיו מימצאי בדיקה מאוחרת ועל כן איני עושה צו להוצאות.

...

טענות המשיבה: לטענת המשיבה אין בבקשת המבקש כל נימוק אשר יצדיק מתן היתר למבוקש ודין הבקשה להידחות.

הפסיקה נהגה על דרך הכלל בגישה מצמצמת בכל הקשור להיעתרות לבקשה להבאת ראיות לסתור וזאת מטעמים הנוגעים ליעילות הדיון ומשאיפה לאחידות ראייתית ועובדתית בין ההליכים השונים המתנהלים בערכאות ובמוסדות השונים.

כך מצאנו בדבריו של כב' הש' ריבלין ברע"א 4484/06 - רינה מור נ' אישי ישיר חברה לביטוח (1996) בעמ ואח' [פורסם בנבו] (2006) – "סעיף 6ב לחוק הפיצויים נועד בעיקרו שלדבר לפטור את בית המשפט מהליך מתמשך, מסובך ומורכב בקביעת דרגת הנכות של הנפגע (בר"ע 309/86 "אררט" חברה לביטוח בע"מ נ' אזולאי, פ"דמ(4) 690, 701).

לאור זאת, אין בתיעוד אליו הפנה המבקש כדי להצדיק סטייה מהכלל של גישה מצמצמת בכל הקשור להיעתרות לבקשה להבאת ראיות לסתור ועל כן הבקשה נדחית.

טיעוני הצדדים בבקשתם דנא לטענת המבקשת, היא קרנית יש להתיר לה להביא ראיות לסתור את החלטת הוועדה הרפואית של המל"ל אשר קבעה לתובעת נכות רפואית כתוצאה מהתאונה, בתחום האורתופדי, היות ולטענתה לא עמד בפני הועדות הרפואיות תיעוד מעברה של התובעת, והיא הסתירה מהועדה עובדות מהותיות אלו.

...

לאחר שעיינתי בטענות ומסמכי הצדדים, הגעתי להכרעה כי טענות המבקשת דינן להידחות, ולא מצאתי לסטות מן העקרון המנחה בחוק.

אין בין זה לבין תלונה על ירידה בשמיעה בעבר ולו דבר, והנכות הרפואית שנקבעה לתובעת לא נקבעה בשל ירידה בשמיעה והדבר לא אובחן לה במסגרת זו. לפיכך טענות המבקשת בעניין דינן להידחות.

נוכח כל האמור לעיל, דין הבקשה להידחות.

בית המשפט שוכנע, מתוך התעוד הרפואי שהוצג לעיונו, כי יש בו ללמד לכאורה על שינוי משמעותי במצבו הרפואי של המבקש מאז בדיקתו במל"ל ביחס לפגיעה האורתופדית ואולם בכל הקשור לתחום הנורולוגי מצא כי עצם הבאת חוות דעת פרטית שאינה מסכימה עם מסקנות ועדת המל"ל אינה מהוה עילה להתרת הבאת ראיות לסתור.

בית המשפט הוסיף וציין כי - "בכל הנוגע לבקשה למינוי נורולוג, המל"ל היתייחס לכך במסגרת ההכרה. הועדות הרפואיות התייחסו לקש"ס במסגרת החלטותיהן ובית הדין האיזורי לעבודה קבע בפסק דין מיום 12.3.20 שאין קש"ס בין הארוע המוחי לתאונה...בית המשפט דנא אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין האיזורי לעבודה ואין בבקשה טעם משפטי או עובדתי שיש בו כדי להצדיק העתרות לבקשה להביא ראיות לסתור בעיניין זה..." על החלטה זו מבוקשת הרשות לערער.

...

ויושם על לב, קביעת המל"ל במסגרת תביעה לדמי פגיעה או קביעת בית הדין לעבודה לפיה תביעת הנפגע נדחית בהעדר קשר סיבתי בין מחלתו לבין התאונה, אינה מחייבת את בית המשפט מכח סע' 6ב משום ששאלת דרגת הנכות של הנפגע לא נבחנה או נדונה כלל (ראו: רע"א 1527/90 הנ"ל; ע"א 268/86 רון כהן נ' הסנה –חברה ישראלית לביטוח בע"מ (1989)).

כמו כן השינוי במצבו הרפואי של המבקש, אשר הצדיק בסופו של יום הבאת ראיות לסתור לעניין האורתופדי, לא הוכח בעניין הנוירולוגי, ולא הובא תיעוד רפואי חדש המלמד על נזק נוירולוגי הקשור בתאונה שלא היה לפני ועדת המל"ל. המבקש ביקש לבסס טענותיו להבאת ראיות לסתור בתחום הנוירולוגי מכוח חוות דעת רפואית פרטית מטעמו ואולם, נוסף לכך כי אינו רשאי להביא ראיות רפואיות נוספות לעניין הקשר הסיבתי בין התאונה לאירוע המוחי אשר הוכרע בהכרעה מחייבת ע"י הוועדות הרפואיות של המל"ל (רע"א 1527/90 הנ"ל), הרי שנפסק כי אין לאפשר לצדדים לצרף לבקשה למינוי מומחה מטעם בית המשפט במסגרת תביעה לפי חוק הפלת"ד, חוות דעת פרטית (ראה: רע"א 5638/95 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' שמור (1995).

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.