בקשה להבאת ראיות לסתור שהתקבלו לאחר הגשת כתב ההגנה

לאחר הגשת כתב הגנתה, עתרה התובעת לקבלת ארכות לשם איסוף החומר הרפואי והחומרים מהמוסד לביטוח לאומי לשם בחינת הצורך בהגשת הבקשה להבאת ראיות לסתור.

...

בייחס לסוגיית האיחור שבהגשת הבקשה, לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לאפשר לנתבעת את הגשת הבקשה ויש לבוחנה לגופה.

בהינתן טעמים אלה, סבור התובע, דין הבקשה להידחות.

סיכום הבקשה מתקבלת.

על כן, דין התביעה להידחות תוך חיוב התובע בהוצאות משפט ושכ''ט עו''ד. ההליך לאחר הגשת כתב ההגנה עתרה הנתבעת להבאת ראיות לסתור את קביעת המל''ל. בית המשפט נעתר לבקשה וערכאת העירעור צימצמה את הקף בדיקתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט באופן שיתייחס לעמ''ש מותני בלבד.

מאחר ולא הובאו ראיות כי התובע נזקק לעזרה מאז תום תקופת אי הכושר ולא הובאו ראיות לפיהן הוא מקבל כיום עזרה כלשהיא בגין התאונה נשוא התביעה, איני סבור כי יש לפסוק לו פיצוי עתידי בפרמטר זה. הוצאות רפואיות ונסיעות לטענת התובע, נגרמו לו עקב פגיעתו הוצאות רפואיות ועלויות של נסיעות לטיפולים ובדיקות.

...

על כן, דין התביעה להדחות תוך חיוב התובע בהוצאות משפט ושכ''ט עו''ד. ההליך לאחר הגשת כתב ההגנה עתרה הנתבעת להבאת ראיות לסתור את קביעת המל''ל. בית המשפט נעתר לבקשה וערכאת הערעור צמצמה את היקף בדיקתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט באופן שיתייחס לעמ''ש מותני בלבד.

על כן, אני קובע כי הפגיעה ביכולת השתכרותו של התובע היא בשיעור של 32%.

מכפלת סכום זה בשיעור הגריעה מיכולת השתכרותו של התובע בשיעור 32% בצירוף הסכומים של כאב וסבל, עזרה והוצאות כאמור בפסק דין זה מביא לסכום הנופל מתגמולי המל''ל. על כן, אני דוחה את התביעה.

אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת שכ''ט עו''ד בסך של 20,000 ₪.

כן הוגש כתב הגנה מטעם נתבעות 1 -2.

לאחר מכן, סיכמו ב"כ התובעת וב"כ נתבע 3 טענותיהם בע"פ. ביום 21.7.22 ניתן פסה"ד לפיו התקבלה במלואה התביעה ביחס לנתבעים 2 -4 בחלוקה של 80% למערערת (נתבעים 2 ו -3) ו – 20% (לנתבעת 4 –משיבה 3).

כמו כן, בקשה להביא ראיות לסתור לא הוגשה, ממילא לא ניתן היתר להבאת ראיות כאמור (סעיף 42ג לפקודת הראיות).

ג) בימ"ש קמא ציין כי בהתאם להוראת סעיף 42ב לפקודת הראיות, רשאי ביהמ"ש לעיין בכתב האישום, בפרוטוקול הדיון "ובכל חומר אחר שהוגש במשפט הפלילי". בהתאם למסקנת בוחן תאונת דרכים בחוות דעתו שצורפה לתיק המישטרה שהעתקו הוגש בתיק קמא לפיה: "לא ניתן לקבוע כי רכב ד', ה', ו' לא שמרו מרחק מכיוון שהמרחק עצירה שלהם מתקצר בעכבות התאונה שאירעה לפנים (סעיף 14 (8) לחוות הדעת; השגיאה במקור)"; אזי הרכב החמשי והשישי אינם אחראים לנזקים שנגרמו לרכב התובעת.

פסה"ד מנומק וניתן לאחר שבימ"ש קמא דן בכל טענות המערערת, לרבות מיקום כלי הרכב תוך שבימ"ש קמא היה ער למיקומו של רכב המערערת וחרף האמור נתן משקל כבד יותר להרשעת נתבע 3 וקבע כי אין בראיות שהובאו לסתור את אחריותו כי גרם לתאונה.

...

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להידחות, מהנימוקים כדלקמן: א) כידוע, הלכה היא שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים ובקביעות מהימנות אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

ב) המערערת תשלם לכל משיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ (סה"כ: 6,000 ₪).

התובע מדגיש כי קבלת הבקשה תיסתור את עקרונות סדר הדין ואמות המידה כפי שנקבעו בפסיקה, לפיהן היתר להביא ראיות לסתור יינתן במקרים חריגים בלבד, וזהו אינו מקרה מסוג זה. בתגובה השיבה הנתבעת 2 כי אין מועד בתקנות להגשת בקשה להביא ראיות לסתור, וכי אין פגם במועד בו הוגשה בקשה זו. מכל מקום, אין מקום לניחושים מה עמד בפני הועדה ומה לא, לדבריה קיימות שתי אפשרויות – או שהתיק עמד בפניי חברה הועדה והתעלמו ממנו, או שלא היו ערים לו. הנתבעת 2 חוזרת ומפנה לתעוד רפואי רב שלא צוין ברשימה שעמדה בפניי הועדה, ולטענתה ספק אם נכלל באותו כרטיס שהוזכר.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, את ההלכה הפסוקה ואת מכלול נסיבות העניין, הגעתי לכלל מסקנה כי ראוי לאפשר במקרה דנן להביא ראיות לסתור, שכן מעיון בהחלטת המוסד לביטוח לאומי קיים ספק משמעותי באשר לשאלה אם כלל התעוד הרפואי הרלוואנטי עמד בפניי הועדה הרפואית, ולמצער קיים ספק באשר לשאלה אם תעוד זה נילקח בחשבון ושוקלל בקביעות המל"ל. ואנמק – במסגרת בדיקת התובע צוין במפורש כי: "תעודה רפואית ראשונה 17/1/21 שלושה ימים לאחר התאונה עמד ליד הרכב, רכב אחר פגע בגב שלו, 27/7/21 חצי שנה לאחר האירוע הנידון צלום גב תחתון יישור העקמת ושבר דחוס חלקי בגוף חוליה D11 בבדיקה 27/7/21 CT כנ"ל [...]" כלומר, הועדה אכן היתה מודעת לטענות באשר לפנייתו של התובע לקבלת טפול רק לאחר שלושה ימים ממועד התאונה, ולמועד הצלום אשר נעשה חצי שנה לאחר מכן.

העובדה שמדובר בנכות על פי דין ולנתבעת אין את הזכות לחקור את המומחים שקבעו את אותה נכות, מצדיקה אף היא מתן אפשרות להביא ראיות לסתור במקרים כגון דא. בשולי הדברים אציין כי לא מצאתי פגם בעיתוי הגשת הבקשה, אמנם, היה על הנתבעת 2 לפעול להבאת טענותיה במלואן במסגרת כתב הגנתה והדבר היה מייעל את ניהול ההליך ללא ספק.

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, את ההלכה הפסוקה ואת מכלול נסיבות העניין, הגעתי לכלל מסקנה כי ראוי לאפשר במקרה דנן להביא ראיות לסתור, שכן מעיון בהחלטת המוסד לביטוח לאומי קיים ספק משמעותי באשר לשאלה אם כלל התיעוד הרפואי הרלוונטי עמד בפניי הוועדה הרפואית, ולמצער קיים ספק באשר לשאלה אם תיעוד זה נלקח בחשבון ושוקלל בקביעות המל"ל. ואנמק – במסגרת בדיקת התובע צוין במפורש כי: "תעודה רפואית ראשונה 17/1/21 שלושה ימים לאחר התאונה עמד ליד הרכב, רכב אחר פגע בגב שלו, 27/7/21 חצי שנה לאחר הארוע הנדון צילום גב תחתון יישור העקמת ושבר דחוס חלקי בגוף חוליה D11 בבדיקה 27/7/21 CT כנ"ל [...]" כלומר, הוועדה אכן היתה מודעת לטענות באשר לפנייתו של התובע לקבלת טיפול רק לאחר שלושה ימים ממועד התאונה, ולמועד הצילום אשר נעשה חצי שנה לאחר מכן.

אשר על כן, אין מנוס מלהגיע למסקנה לפיה הוועדה התעלמה מהמסמכים המוצגים כעת על ידי הנתבעת 2 – אם משום שלא עמדו בפניה ואם משום שלא נשקלו על ידה.

עם זאת, התרשמתי כי הבקשה הוגשה עם קבלת החומר הרפואי לידיה (אשר לעיתים איסופו לוקח זמן מה), מה שיצר עיכוב זניח בניהול ההליך ותו לא. לאור כל האמור, אני מקבלת את הבקשה, מתירה הבאת ראיות לסתור ומורה על מינוי מומחה בתחום האורתופדיה.

בדיון בועדת הערערים קבעה הועדה כי בדיקת הגב התחתון תקינה ללא נכות וכי קיימת נכות בגין הגבלה קלה בתנועות עמ"ש צוארי לפי תקנה 37(5) (א) : "קיימת הגבלה קלה בצואר עקב פריצת דיסק שזה הוא עשוי להיות ממצא טראומתי בגילה הצעיר יחסית ובהעדר דיווחים אחרים על הפרעה בצואר יש לייחס זאת לארוע התאונה הנ"ל". הנתבעת הגישה בקשה להביא ראיות לסתור את קביעת וועדת הערר של המל"ל בטענה כי בועדה הרפואית הראשונה כלל לא העלתה התובעת תלונות ביחס לצואר ולכן לא נקבעה נכות בסעיף זה. לפיכך, נטען כי בפני וועדת הערר הובאו טענות חדשות, מדובר בהליך לא תקין כאשר הטענות לא הועלו בפני הדרג הפוסק הראשון.

לאחר בחינת הבקשה, הבקשה נדחתה מאחר ולא נמצא כי יש מקום לקבל את טענות הנתבעת, לפני הועדה היו מסמכים רפואיים רלוואנטיים, וועדת הערר לא חרגה מסמכותה והיתה מוסמכת לקבל את ההחלטה, אותה קיבלה.

בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי היא כופרת בקביעות המל"ל ובסכומי הנזק, כמו כן הכחישה הנתבעת את כל טענות התובעת ביחס לכאבים, פגיעות, טיפולים, מיגבלות, הוצאות וכו'.

...

לסיכום, בחלוף כ – 4 שנים מהתאונה, התובעת חזרה לאותו מקום עבודה לעבודה מלאה, הנכות נקבעה בגין הגבלה קלה בתנועות עמ"ש צווארי, לא הוכחה עזרת צד ג' או הוצאות כנטען.

לא שוכנעתי מעדות בעלה של התובעת כי מדובר בעזרה מעבר למקובל בין בני זוג המקיימים משק בית משותף או מהתנהלותם לפני התאונה.

לסיכום, הנתבעת תשלם לתובעת סך 196,820 ₪, בניכוי תגמולי המל"ל בסה"כ 155,327 ₪, שכ"ט עו"ד בסך 23,625 ₪ והחזר אגרת המשפט.