בקשה להבאת ראיות לסתור פסק דין פלילי בתביעת נזיקין

סעיף 42א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות") קובע מהו המשקל הראייתי אשר יש לתת לפסק דין חלוט במשפט הפלילי במסגרת תביעה אזרחית.

דא עקא, משמדובר בנאשם שהורשע, לא ביקש ולא קיבל רשות להביא ראיות לסתור, נותרים מימצאי פסק הדין הפלילי כראיה שלא נסתרה, ועולים כדי "ראיה כימעט מכרעת". לעניין זה ראו י' קדמי, על הראיות, דיונון הוצאה לאור, ע' 1563-4: "על פני הדברים – אין לו לפסק הדין הפלילי כוח ראייתי 'מוגבר'; ודינו בהקשר זה כדין כל ראיה אחרת.

באותו מקרה נקבע כי חזקה זו חלה, בין אם עילת התביעה נעוצה בדיני הנזיקין ובין אם זו נעוצה בדיני עשיית עושר ולא במשפט (שם, בעמ' 397, לעניין זה ראו גם פסק הדין בעיניין אבנון, פסקה 15 לפסק הדין).

...

בית המשפט לא דן בשאלות אלה שכן קבע כי דין הטענה להידחות בכל מקרה, שכן: "משטענת אכיפה בררנית נטענת תחת המטריה של הגנה מן הצדק, הרי ניתן לשעות לה רק אם בקיומו של ההליך חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, 807 (2005) (להלן: עניין בורוביץ)). בית משפט זה הכיר אמנם באפשרות כי טענת אכיפה בררנית תתקבל מקום שבו ההבדלים באכיפה אינם נובעים משיקולים זרים, מהפליה מכוונת וזדונית או מחוסר תום לב (רע"פ 1611/16 מדינת ישראל נ' ורדי, פסקה 99 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ח' מלצר (31.10.2018) (להלן: עניין ורדי); ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פרץ, פסקה 23 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (10.9.2013); עניין בורוביץ, עמ' 814); ואולם נפסק כי מקום שבו הרשות פעלה בתום לב, טענת אכיפה בררנית תתקבל אך במקרים נדירים וחריגים (עניין ורדי, פסקה 99 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ח' מלצר; עניין בורוביץ, עמ' 814). זאת ועוד, בית משפט זה קבע כי אכיפה חלקית אינה בהכרח אכיפה בררנית, ככל שהיא נעשית משיקולים ענייניים (עניין הבי, פסקה 537; עניין בורוביץ, עמ' 814)". בענייננו, לא ניתן לומר כי קבלת התביעה אינה מתיישבת עם תחושת הצדק או כי הונח בסיס ולו לכאורי לטענה בדבר שיקולים זרים שעמדו ביסוד ההחלטה להגיש את התביעה נגד הנתבע.

משכך, אני דוחה את הטענה לאכיפה בררנית.

ז - סוף דבר מורם מהאמור עד כה כי התביעה מתקבלת.

בהמשך הסעיף, נקבעה זהות האדם, אשר יהא כבול באותו פסק דין, וממצאי ומסקנות הכרעת הדין יהוו עבורו ראיות לכאורה: "המורשע", "או חליפו", "או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע", "ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק". מכאן נלמד כי מימצאי ומסקנות הכרעת הדין לא יהוו ראיות לכאורה כנגד בעל דין במשפט האזרחי שלא היה צד להליך הפלילי או ניכנס בגדר אחת משלוש החלופות הנ"ל. מי שנלכד ברשתו של סעיף 42א לפקודת הראיות, יזדקק לאישור בית המשפט על מנת להביא ראיות לסתור את מימצאי ומסקנות פסק הדין.

לבסוף, טענת התובע לרשלנותו התורמת של נהג האמבולנס ולפיה היא מזכה אותו בהיתר להגיש ראיות לסתור, ללא בקשת רשות מבית המשפט, היא טענה שנטענה לראשונה במסגרת תגובתו לבקשה זו. משכך, היא מהוה הרחבת חזית אסורה ואיני מוצא לנכון לידון בה. יתרה מכך, אף אם הייתה נטענת בכתב התביעה, לא היה לה כל תוחלת.

אם לא די בכך, גם אם התביעה הייתה מיתנהלת בהתאם להוראות פקודת הנזיקין, אשם תורם (להבדיל מחלוקת אחריות) אינו יכול להקים עילת תביעה, אלא הוא מהוה טענת הגנה בלבד (ראו: רע"א 2809/18 קסברי נ' רוזן [פורסם בנבו] (2018).

התוצאה לאור האמור לעיל, אני מקבל את הבקשה בחלקה ומורה כי החלקים שבסעיפים 2-9 לתצהירו של התובע וכן תצהירו של העד סלאמה, הסותרים את האמור בפסק הדין המרשיע, לא יהוו ראיה בהליך זה. אני מחייב את התובע בהוצאות הנתבעת בסך של 2,000 ₪.

...

בכפוף לכך, הבקשה מתקבלת לגבי עד זה. אעיר, כי טענתו של התובע הגורסת שמר סלאמה זר להליך הפלילי ואף בשל כך אין לפסול את תצהירו, דינה להידחות.

אולם הערה זו היא מעבר לצורך, שכן, כאמור לעיל, לא שוכנעתי שבמקרה זה יש לאפשר לתובע להביא ראיות לסתור.

התוצאה לאור האמור לעיל, אני מקבל את הבקשה בחלקה ומורה כי החלקים שבסעיפים 2-9 לתצהירו של התובע וכן תצהירו של העד סלאמה, הסותרים את האמור בפסק הדין המרשיע, לא יהוו ראיה בהליך זה. אני מחייב את התובע בהוצאות הנתבעת בסך של 2,000 ₪.

דיון והכרעה נתבע 3 לטענת התביעה משניתן פסק דין בהיעדר הגנה על סך של 1,800,000 ₪ כנגד נתבעים 1,2 ונתבע 3 לא ביקש להביא ראיות לסתור את הכרעת הדין בהליך הפלילי הרי שהוא נחשב כמבצע במשותף ועליו לשאת בחבות ביחד ולחוד עם נתבעים 1,2.

סעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נימלט הדבר — על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה". בע"א 241/89 ישראליפט (שרותים) תשל"ג בע"מ נ' רחל הינדלי, מט(1) 045 (1995) נקבע שהראציונל העומד מאחורי העברת נטל השיכנוע אל הנתבע, כשמדובר בדבר מסוכן, הוא, כי מעצם היות הדבר מסוכן נובע כי הבעלים, או הממונה על דבר, צריכים לצפות את הנזק שיכול הדבר לגרום אם יבוא עמו במגע מי שאינו מודע לאופיו המסוכן, וחייבים הם להעמיד את המשתמש על הצורך בזהירות המיוחדת הנדרשת בשימוש או בטיפול באותו דבר.

...

לסיכום אני סבור שעם כל הצער שיש בי על אובדנם של הורי המנוח אני סבור שהתביעה לא הרימה את נטל ההוכחה בדבר רשלנות המשטרה ולפיכך אני דוחה את התביעה כנגד נתבעת 4.

סוף דבר נתבע 3 ישלם לתובעים סך של 180,000 ₪ וכן הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4%.

התביעה כנגד נתבעת 4 נדחית.

פסק הדין המרשיע בהליך הפלילי הפך חלוט ובהתאם לסעיף 42ד לפקודת הראיות, לממצאים והמסקנות שנקבעו בהליך הפלילי בו הורשעו הנתבעים, תוקף של ראייה חלוטה שאינה ניתנת לסתירה בהליך זה. התוצאה היא שבהליך זה של תביעה נגררת להרשעה בפלילים, רואים בנתבעים כמי שאחריותם לניזקי התובעת והתעשרותם שלא כדין על חשבון התובעת הוכחה ואף הוכח הנזק שניגרם לתובעת כתוצאה מהיתנהגות הנתבעים בגינה הורשעו בהליך הפלילי.

הנתבעים לא הגישו בקשה להבאת ראיות לסתור את פסק הדין המרשיע בפלילים, היתר לכך לא ניתן והנתבעים אף לא הציגו ראיות לסתור את מימצאי פסק הדין המרשיע והעובדות הכלולות בכתב האישום בו הורשעו על פי הודאתם, הן לעניין האחריות והן לעניין הנזק (ראו; עניין כהן)).

לצד היות הממצאים והמסקנות של פסק דין פלילי חלוט מרשיע ראייה חלוטה בהליך אזרחי בתביעה נגררת שאיננה ניתנת לסתירה, מבחינת סדרי הדין ודרכי ההוכחה של הנזק - תביעה נגררת נדונה כתובענה אזרחית רגילה וכפופה לכללים החלים ברגיל על תובענות נזיקיות, לרבות לצורך בהוכחת התובעת את נזקיה (סעיף 76(א) לפקודת הנזיקין; ע"א 8195/09 פלוני ז"ל נ' פלונית [פורסם בנבו] (20.9.2015)).

...

אותה מסקנה, בשינויים המחויבים, יש להחיל ביחס לטענת הנתבעים לקיזוז שכרם.

מדובר בתביעה נגררת אשר בהתאם להוראת סעיף 77 ניתן להגישה נגד המורשע.

סוף דבר התוצאה, אפוא, היא שנתבע 1 (אבי) ישלם לתובעת סך של 524,883 ₪ ונתבע 2 (חיים) ישלם לתובעת סך של 710,175 ₪.

סעיף 42 ג לפקודה קובע כי: "הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עוות דין". אין מחלוקת כי הנתבע לא ביקש רשות להביא ראיות לסתור את עובדות פסק הדין המרשיע ורשות כזו לא ניתנה לו ע"י ביהמ"ש, אך שאלת אשמו התורם של התובע שלא הייתה רלוואנטית להרשעת הנתבע בהליך הפלילי, תבחן במסגרת תביעת הנזיקין ואין בכך סתירה לפסק הדין המרשיע בהליך הפלילי (ע"א 2591/09‏ אנואר אלנסארה נ' אברהם שליסל).

...

סעיף 42 ג לפקודה קובע כי: "הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין". אין מחלוקת כי הנתבע לא ביקש רשות להביא ראיות לסתור את עובדות פסק הדין המרשיע ורשות כזו לא ניתנה לו ע"י ביהמ"ש, אך שאלת אשמו התורם של התובע שלא הייתה רלוונטית להרשעת הנתבע בהליך הפלילי, תיבחן במסגרת תביעת הנזיקין ואין בכך סתירה לפסק הדין המרשיע בהליך הפלילי (ע"א 2591/09‏ אנואר אלנסארה נ' אברהם שליסל).

סך הכל ישלם הנתבע לתובע פיצוי בסך של 65,000 ₪ בצירוף שכר טרחה והוצאות בסך של 15,000 ₪ וזאת בתוך 30 יום מהיום.