בקשה להארכת מעצר נאשמים בפרשת גניבות רכב וזיוף מסמכים

לצד כתב האישום הוגשה בקשה למעצרם של השלושה עד לתום ההליכים (וזאת לאחר שערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים לשחררם בתנאים בשלב מוקדם יותר, לאחר שניתנה הצהרת תובע והתבקשה הארכת מעצר לפי סעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה-מעצרים], התשנ"ו-1996 היתקבל – עמ"י 33707-11-15, החלטה מיום 16.11.15).

באישום הרביעי קיימות ראיות לכאורה לעבירה של שימוש במסמך מזויף וסיוע לקבלת דבר במירמה ובאשום החמשי קיימות ראיות לכאורה לבצוע עבירות על חוק איסור הלבנת הון בכל הקשור לשימוש בכספים לכסוי חובות של צביקה כלפי שי. עילות המעצר עמדת המבקשת היא כי קמות במקרה זה עילות מעצר של מסוכנות וכן חשש לשיבוש הליכי משפט וחשש המלטות.

אמנם לעיתים עצם קיומם של כספי הגניבה בידי החשודים יכול להקים עילת מעצר של חשש ההמלטות (השווה בש"פ 7385/02 אביגדור מקסימוב נ' מדינת ישראל פסקה 6 (12.9.2002)) ואולם במקרה שלפני אין אינדיקאציה לקיומם של כספים בידיו של צביקה למעט הנאתו מקיזוז החובות כלפי שי זקן בכספים אלה.

הסניגור טען כי מאחר ושי ומאמון אינם עצורים הרי יש לגזור גזירה שווה גם ביחס לצביקה שמידת חלקו בפרשה נמוך מחלקם של השניים.

המבקשת רואה את שי כ"עגלה" עליה רכבו המשיבים לשם ניהול המירמה והעוקץ.

אין חולק כי "במסגרת השיקולים שבוחן בית משפט בבואו להכריע בנוגע למעצרו או שיחרור ממעצר של אדם שומה על בית המשפט לשקול גם את עקרון השויון בין נאשמים ... בהעדר טעמים המצדיקים זאת – אין להפלות נאשמים לעניין מעצרם (ר' בש"פ 3543/15 מדינת ישראל נ' חיים כהן, פסקה 14 וההפניות שם (8.6.2015)). אף שקשה שלא להתרשם כי קיימת לכאורה מעורבות פלילית כזו או אחרת של שי או של מאמון הרי שאין מדובר בשווים שיש לנהוג כלפיהם באותו אופן.

...

אני סבור כי יש בכך כדי לספק את הנדרש לצורך קיום ראיות לכאורה לביצוע העבירות של שימוש במסמך מזויף.

לסיכום סבר בא כוחו של צביקה כי עילות המעצר הן קלושות כל כך עד שהן מצדיקות חלופה שתמנע פגיעה בחירותו של צביקה, ותאפשר לו לעבוד.

לאחר בחינת טענות הצדדים במישור האפליה מצאתי כי אני מקבל את עמדת המבקשת לפיה אין במקרה זה אפליה.

] לפני בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' שהם) בת"פ 40183-02 מיום 30.5.2012, במסגרתו הושתו על המבקש 1, בנימין רביזדה (להלן: בנימין), שבע שנות מאסר לריצוי בפועל בנכוי תקופת מעצרו; מאסר על תנאי; תשלום קנס בסך של 2,500,000 ש"ח או 35 חודשי מאסר תמורתו ועל המבקשת 2, דוד חן מסחר בע"מ (להלן: החברה), קנס בסך 500,000 ש"ח. הרקע לבקשה ביום 2.1.2013, הוריתי על עיכוב ביצוע עונש המאסר של בנימין ושל נאשם נוסף בפרשה, אהרון אוהב ציון (להלן: אהרון), עד להכרעה בערעורים שהגישו לבית משפט זה (להלן: ההחלטה הראשונה).

בנימין הורשע בעבירות של החזקה או הנהלה של מקום למשחקים אסורים, בקבלת נכסים שהושגו בפשע, בזיוף מיסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות, בשימוש במסמך מזויף, בקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות ובעשיית פעולות ברכוש אסור.

עבירות אלה יוחסו לבנימין בשל ניהול בית קזינו, ובין היתר, בשל חלקו וחלקה של החברה בפרשה שזכתה לכינוי "פרשת הבנק למסחר" ובמסגרתה נטען בכתב האישום כי בנימין קשר עם עופר מקסימוב ואתי אלון קשר לגנוב מהבנק למסחר כספים בסך של לפחות 144,000,000 ש"ח. על אף שבית המשפט המחוזי קבע כי אין די ראיות להוכחת קשירת הקשר בין בנימין לבין מקסימוב ואלון, הרשיע בית המשפט את בנימין בעבירה של קבלת נכסים שהושגו בפשע לנוכח עצימת עיניו ביחס למקור הכספים שקבל ממקסימוב.

המבקשים מוסיפים כי בית המשפט המחוזי, שעה שנתן להם אורכה בת שנה לתשלום הקנס, הניח כי הליכי החילוט שמתקיימים נגד בנימין יסתיימו עד למועד התשלום באופן שיעמדו לרשותו סכומי הכסף הנדרשים לתשלום הקנס.

המשיבה טוענת גם כי במסגרת ת"פ 40198/05 בו הורשע בנימין בעבירות נוספות, הורה בית המשפט המחוזי על חילוט כספים המצויים בחשבונו בסך 510,800 ש"ח ועל חילוט רכב יוקרה לאחר שהצהיר כי אלו נמצאים בבעלותו.

...

במקרה דנא, סבורני כי המבקשים, ובייחוד בנימין, לא הצליחו להוכיח כי תשלום הקנס שהושת עליהם, גבוה ככל שיהיה, יגרום להם לנזק בלתי הפיך וכי אין ביכולתם לעמוד בו. אין בעובדה שבהליכים אחרים, שהתקיימו לפני שנים לא מעטות, הופחת התשלום החודשי של קנס אחר שהושת על בנימין כדי להוכיח את חוסר יכולתו לשלם את הקנס שהושת עליו במקרה דנא [השוו: ע"פ 3468/12 שורפי נ' מדינת ישראל (12.7.2012), פסקה 7].

סופו של דבר, הבקשה נדחית.

יחד עם זאת, לפנים משורת הדין, אני מורה על עיכוב ביצוע עונש הקנס שהושת על המבקשים ב-30 ימים מהמועד האחרון שנקבע לתשלומו (30.5.2013), וזאת כדי לאפשר למבקשים לפנות בהליך מתאים למרכז לגביית קנסות כאמור בפסקה 9 לעיל.

הנאשם הורשע כאמור על פי הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן לאחר שחזר מכפירה והופנה לבקשת ההגנה לקבלת תסקיר של שירות המבחן.

יפים דברי כב' השופט י' עמית בבש"פ 45/10 מסארווה נ' מדינת ישראל (8.1.10), אשר נאמרו אמנם במסגרת הליכי מעצר, ואולם כוחם יפה אף לסוגיית הענישה: "... חוזר אדם לביתו בסוף עמל יומו ומוצא כי מאן דהוא חדר לפרטיותו ונטל את רכושו ואת חפציו שאותם צבר בזיעת אפו ומיטב כספו. מי יאמוד את עוגמת הנפש, הרוגז וחיסרון הכיס שנגרמו למי שניפגע מאותן עבירות רכוש, שדומה כי ליבנו גס בהן, והסטטיסטיקה של העבירות הלא מפוענחות בתחום זה מדברת בעד עצמה. אין לראות בעבירות רכוש, כמו התפרצות לדירה או גניבת רכב, גזירת גורל שאין לה מענה בחוק ובפסיקה". סימן ה'1 לפרק יא' לחוק העונשין אשר הוסף בתיקון מיוחד לחוק העונשין, יועד כולו לעבירות הקשורות בכלי רכב וכולל עבירות : גניבת רכב, שימוש ברכב ללא רשות, פגיעה ברכב, פריצה לתוך רכב, החזקת כלי פריצה לרכב, פירוק חלקים מרכב וגניבה מרכב.

רע"פ 4338/15 פראג'י כהן נגד מדינת ישראל (23.6.15): נאשם מבוגר, בעל עבר פלילי, בעל בעיות רפואיות, נימסר תסקיר חיובי, שממליץ על הארכת עונש המאסר המותנה, אשר הורשע בעקבות הודאתו בעבירות של פריצה לרכב, בדרך של ניפוץ החלון, גניבה מרכב וגניבה ממנו נדון לענישה כוללת בת 12 חודשים – 6 חודשים בגין התיק יחד עם 6 חודשים מותנים הופעלו, כמו כן נשקלו שיקולים מקלים נוספים.

מדינת ישראל נ' ליאוניד (13.2.07), הורשע נאשם לפי הודאתו בבצוע עבירות של גניבה והונאה בכרטיס חיוב, שימוש במסמך מזויף ועבירות נוספות.

באשר לעונשו של הנאשם בתוך מיתחם העונש ההולם הרי שיש ליתן משקל בסופו של דבר להודאת הנאשם גם אם חלק מפרשת התביעה נשמע.

...

נוכח עקרון ההלימה ופסיקה הנוהגת אני קובעת כי מתחם העונש ההולם ביחס לאירוע מושא כתב האישום המתוקן נע בין עונש של 14 חודשי מאסר בפועל לבין עונש של 30 חודשי מאסר בפועל ברף העליון.

באשר לעונשו של הנאשם בתוך מתחם העונש ההולם הרי שיש ליתן משקל בסופו של דבר להודאת הנאשם גם אם חלק מפרשת התביעה נשמע.

אשר על כן אני גוזרת את עונשו של הנאשם לעונשים הבאים : 22 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו של הנאשם מיום 15.11.21 .

על פי עובדות כתב האישום המקורי, שהוגש בתאריך 28.11.2011, הגיע הנאשם למשרד עורכי דין אשר טיפל בתיק הוצל"פ שניפתח כנגדו, ביקש לדבר עם עורך הדין המטפל בפקודת מעצר אזרחית שהוצאה נגדו, עורך הדין המדובר לא שהה במשרדו, או אז איים הנאשם על עורך הדין בפני מזכירתו, בכך שאמר שעורך הדין גנב, הנאשם יהרוג אותו, יש לעורך הדין מזל שכרגע לא נמצא במשרדו, הנאשם יפתח לו את הפנים לשתיים.

לאחר שנתבקשה ארכה לצורך מיצוי הליכי מו"מ בין הצדדים, הגיעו הצדדים, ביום כא' סיון תשע"ג – 30.05.2013 להסדר טיעון, במסגרתו הודעה הנאשם בכתב אישום מתוקן, ממנו הושמט האיום הנוסף שהושמע, על פי הטענה, בתחנת המישטרה, והמפורט בפיסקה השלישית לעיל.

פרשת העונש בשלב הראיות לעונש, שנשמעו בדיון מיום כא' סיון תשע"ג – 30.05.2013, הגישה התביעה גליון הרישום הפלילי של הנאשם (ת/2), ממנו עולה, כי הנאשם הספיק ליצבור לא פחות משלוש עשרה הרשעות פליליות, בגין עבירות של גניבה חקלאית; הסגת גבול; הכשלת עיקול; איומים; תקיפה הגורמת חבלה של ממש; גניבת חלקי רכב; החזקה ושימוש בסמים מסוכנים; זיוף; שימוש במסמך מזויף; קבלת דבר במירמה; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

...

לאחר ששמעתי טענות הצדדים לעונש, שמעתי דברו האחרון של הנאשם, עינתי בראיה שהוצגה על ידי התביעה, הנני לגזור על הנאשם העונשים הבאים: חמישה חדשי מאסר מותנה למשך שלוש שנים מהיום, והתנאי שהנאשם לא יעבור כל עבירה בניגוד לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, פרק ח', סימן ט'; פרק ט'; פרק י'; קנס בסך 1,500 ₪ או 14 ימי מאסר תמורתו.

נוסף על כך, ישנו סך של כ-29,000 ₪ שהופקד לשם שיחרור רכב תפוס, ועוד סכום של 1,910 יורו.

עוד טוענת המבקשת, כי החשודים גיא ויניב הרינג הדריכו את החשוד רן הרינג שלא להגיע לחקירה, ולכן נאלצה המבקשת לבקש בעניינינו צו מעצר.

נציג המבקשת הוסיף והתייחס בטיעוניו לעובדה שעו"ד גיא הרינג, שהוא אחד החשודים בפרשה, מייצג חשודים אחרים, לטענתה – למרות שערכאות שונות קבעו, שאסור לו לעשות כן. עוד טוענת המבקשת, כי בשנת 2021 התגלתה מירמה נוספת שבה היו מעורבים החשודים בני מישפחת הרינג, כאשר התברר שהוגשה תביעת חוב מזויפת, שבגינה היתקבל במירמה סך של 240,000 ₪ בחשבונה של חברת א.י. איור (אחת החברות שבבעלות החשודים).

טענות המשיבה המשיבה שבה ומדגישה בטיעוניה את משך הזמן החריג שלאורכו תפוס רכושה, בעוד חזקת החפות עומדת לה. המשיבה הפניתה להחלטה שניתנה על ידי מותב זה בעיניין רכושו של החשוד גיא הרינג, ביום 9.1.23 (ה"ת 2531-03-22), ובמסגרתה נדחתה בקשה נוספת להארכת תוקף החזקת תפוסים של חשוד זה, לנוכח חלוף הזמן הניכר, מבלי שהוגש כתב אישום, מבלי שהסתיימה החקירה ומבלי שנשלח מכתב יידוע.

המבקשת מייחסת למשיבה עבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד; קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות; גניבה בידי מורשה; זיוף בנסיבות מחמירות; ניסיון לקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות; עשיית פעולה ברכוש אסור במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו; עשיית פעולה ברכוש או מסירת מידע כוזב, במטרה שלא יהיה דיווח לפי סעיף 7, או כדי לגרום לדווח בלתי נכון.

ראוי להזכיר, כי בע"פ 80/19 שנזכר לעיל, ובו דובר ברכוש שהיה תפוס כבר במשך 5 שנים, שנתיים מתוכן – לאחר הגשת כתב אישום, ראה ביהמ"ש העליון להורות על צימצום הרכוש המוחזק לצרכי חילוט עתידי, בהנתן חזקת החפות העומדת לנאשמים ובשים לב להתמשכות הצפויה של ההליך המשפטי.

...

בהמשך לכך דחה ביהמ"ש את עמדת המבקשת אשר דרשה הפקדת מלוא שוויים של התפוסים כתנאי לשחרורם, וחלף זאת קבע כי שווי התפוסים ייאמד על פי השווי הצפוי במכירתם בשוק החופשי, תוך קביעת אומדן ביחס לחובות סבירים שרובצים עליהם, ותוך קביעת "מקדם היוון" שיופחת משווי התפוסים, ושיגלם את העדר הוודאות בביצוע החילוט בסופו של דבר, כמו גם את ההקלה שתינתן למדינה בכך שבסופו של דבר תידרש לחילוט של כסף מופקד (ולא של נכסי מקרקעין שהזכויות בהם אינן רשומות בלשכת רישום המקרקעין, והן כפופות להערות שונות).

סבורני כי איזון בין כלל האינטרסים הנוגדים, על רקע הזמן שחלף ושעתיד לחלוף עד לסיום ההליכים, ולאחר משלוח מכתב היידוע, יביא למסקנה כי בנקודת הזמן הנוכחית יש מקום להארכה נוספת של תוקף החזקת התפוסים, לצד שחרור חלק מהסכום התפוס לידי המשיבה.

בנסיבות העניין, החלטתי להורות על החזרת סכום של 80,000 ₪ לידי המשיבה, ולהאריך את החזקת יתר התפוסים כמבוקש, עד ליום 1.3.24.