ביום 12.7.2022, הוגש נגד המבקש כתב אישום, המייחס לו עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות – תקיפת בן זוג הגורמת חבלה של ממש, תקיפה סתם של בן זוג וכן תקיפת קטין על-ידי אחראי.
ביום 31.7.2023 היתקיים דיון, ולאחריו ניתנה החלטה בה צוין, כי "בנסיבות יש ללכת בעקבות תוצאת החלטת בית המשפט העליון שהאריך את המעצר עד לחודש אוקטובר, כאשר נראה לי שהצדדים אכן עושים מאמצים לסיים את המשפט בהקדם האפשרי בשלב זה. אשר על כן, הערר מתקבל [והמבקש] ימשיך לשהות במעצר בהתאם להחלטת בית המשפט העליון".
מכאן הבקשה שלפנַי.
...
אין בידי לקבל את הטענות, ואיני מוצא חשש שמא נגרם למבקש עיוות דין.
משכך, בית המשפט המחוזי לא נדרש לעסוק בסוגיה זו; בית משפט השלום עצמו קבע, בהחלטה מיום 26.7.2923, בהתייחס לאותן טענות בדיוק, כי אין טעם לדון בהן, "שהרי בנוגע לנושא זה אין שינוי בנסיבות". אכן כן, בית המשפט המחוזי נמנע מלהידרש גם לעניינים נוספים שנדונו בהחלטת בית משפט השלום; ברם, מעיון בהחלטת בית משפט השלום, ובפרוטוקול הדיון שנערך על-פה, עולה כי החלטת השופט אלרון, היא שניצבה בלב החלטת בית משפט השלום; כלשונה של השופטת אונגר ביטון: "אני סבורה, בשים לב להחלטתו של כב' השופט אלרון הנ"ל, כי נקודת האיזון השתנתה". משום כך, לא מצאתי כי נפל פגם ממשי בבחירתו של בית המשפט המחוזי למקד את הדיון בערר בנושא זה.
מכאן, לפרשנות הנטענת ביחס להחלטת השופט אלרון.
נוכח האמור, דין בקשת הרשות לערור – להידחות.
