כפי שפורט בהחלטת בית המשפט המחוזי, בין מישפחת המבקשת לבין המשיבים 15-1 (להלן: המשיבים) מתקיימים זה למעלה מעשור הליכים משפטיים בנוגע לזכויות במקרקעין, בהם פועל מוסך.
בהמשך להשתלשלות העניינים האמורה, ביום 9.2.2023, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בירושלים את התביעה מושא ההליך דנן (ת"א 20903-02-23), ובה עתרה, בין היתר, להצהיר כי היא בעלת הזכויות במקרקעין אותם ירשה מבעלה המנוח, אשר רכש אותן בהסכם מכר משנת 1968 מן הבעלים הרשום.
ההחלטה שעליה נסובה בקשת רשות העירעור ניתנה כאמור ביום 11.3.2023; ואולם בקשת רשות העירעור הוגשה רק אתמול, 29.5.2023, בחלוף המועד שנקבע לכך לפי הדין, וזאת מבלי שהוגשה לבית המשפט כל בקשה להארכת מועד.
למותר לציין כי ההחלטות הדוחות את בקשותיה החוזרות ונישנות של המבקשת לעיון חוזר בהחלטה, אשר האחרונה מביניהן ניתנה אך שילשום, אין בהן כדי להאריך את המועד להגשת בקשת רשות העירעור על ההחלטה המקורית מיום 11.3.2023.
...
לאחר עיון, דין הבקשה להידחות.
אף באשר לשיקולי מאזן הנוחות, מקובלת עליי מסקנת בית המשפט המחוזי כי מאזן הנוחות אינו מטה את הכף לטובת מתן הסעד הזמני, בשים לב לתקופה הממושכת בה מתנהלים הליכי הפינוי; ואף למכלול ההחלטות שניתנו בבקשות דומות במהותן בהליכים המקבילים, שמעלות ספק בדבר תום הלב הדיוני של המבקשת (וראו לעניין שיקול זה: רע"א 6658/09 מולטילוק בע"מ נ' רב בריח (08) תעשיות בע"מ, פסקה 14 (12.1.2010)).
סוף דבר – הבקשה למתן רשות ערעור נדחית, ועמה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.
