בפני בקשה להארכת מועד להשפט בגין דוח שמספרו: 52151426781 וזאת בהתאם לסמכותי מכח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982.
כמו כן טענה כי לא הוגשה בקשה להישפט במועד, לא הוגש תצהיר מטעמו של המבקש וגם לא צורף ייפוי כח. ( ייפוי הכח צורף במועד מאוחר יותר)
בתאריך 12.4.21 לאחר קבלת תגובת המשיבה, בקשתי הבהרה מב"כ של המבקש שיבהיר האם אכן נשלחה הודעת ווטספ למשרדו כפי שנטען בבקשה.
...
המשיבה התנגדה לבקשה, לדבריה אין בטיעוני המבקש כדי להצדיק את אי עמידתו במועדים שנקבעים בחוק, ואין בבקשתו כדי להצביע על עיוות דין שנגרם לו אשר מצדיק להיעתר למבוקש.
לכן, אני קובע כי אין טענה ממשית לעיוות דין ואין חשש כזה שעולה מתוך הדוח.
ראו בעניין זה ע"פ(באר שבע) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (5.11.07):
" לא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור. [ראה דברי כב' הש' שמגר בבר"ע 418/85 פרץ רוקשטיין נ. מ"י פד"י ל"ט(3) 279.] על הציבור לדעת כי פתיחת בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הציבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לרבות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול של פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו במועד אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט".
לאור האמור, משלא שוכנעתי כי היתה סיבה מוצדקת להימנעותו של המבקש מלהגיש את הבקשה במועד, משלא לא שוכנעתי כי יגרם למבקש עיוות דין במידה ולא ינתן לו יומו, ומשמצאתי כי בנסיבות העניין גובר האינטרס הציבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש, לא מצאתי הצדקה להעתר לבקשה.
הבקשה נדחית.