בקשה להארכת מועד להישפט תעבורה בשל סיבות רפואיות

לפניי בקשה להארכת מועד להשפט בשלוש הודעות קנס (בגין אי עטיית מסכה) שמספרם 70305032206, 70305368493 ו- 70306551089 (להלן: "הדוחות") המבקש טוען כי לא קיבל את הדוחות לידו, הוא כופר בבצוע העבירות, ומוסיף כי נודע לו, לראשונה אודות קיומם באמצעות בירור במרכז לגביית קנסות.

משהוכחה חזקת המסירה על ידי המשיבה, חובת ההוכחה על המבקש להוכיח, כי לא קיבל את הדו"ח מסיבות אשר אינן תלויות בו. כאמור הודעות תשלום הקנס, ניתנו בשל הפרת צו בריאות העם (נגיף הקורונה החדש) (בידוד בית והוראות שונות) (הוראת שעה), התש״ף–2020 , המדובר בעבירה מנהלית כאמור בתוספת הראשונה לחוק העבירות המינהליות, תשמ"ו – 1985 (להלן: "חוק העבירות מנהליות").

סעיף 8א(ו) קובע כי: "...התובע המוסמך רשאי לידון בבקשה שהוגשה לאחר המועד האמור בסעיף קטן (א) אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה" .

אודות אותם נימוקים ניתן ללמוד למשל, מפסיקת בתי המשפט, במקרים דומים שבהם מתבקשת הארכת המועד ו/או ביטול פסק דין שניתן בהיעדר הנאשם , לדוגמה, בעבירות קנס בבתי המשפט לתעבורה.

...

דיון והכרעה לאחר עיון ושקילה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה דחייה, ואנמק: נתחיל בשאלה הראשונה, לעניין מסירת הדוחות לידי המבקש, ומועד ידיעתו על קיומם.

"לסיכום, על כל הטוען לקיומה של עילה זו (חשש לעיוות דין- ב.ג), במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה" (רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נגד סאלם [25.3.18]).

  אשר על כן, אני דוחה את הבקשה.

בפניי ערעור הן על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בעכו, כב' השופט אבישי קאופמן (להלן:" השופט קאופמן" וגם "בית משפט קמא"), אשר ניתנה ביום 26.5.15 בתיק המ"ש 8738-05-15 ,לפיה נדחתה בקשת המערער להארכת מועד להשפט בגין דו"ח תעבורה (הודעת תשלום קנס) מחודש יולי 2013 והן על החלטה שניתנה ביום 4.6.15 ע"י בית משפט השלום לתעבורה בחיפה, כב' השופט שלמה בנג'ו (להלן:" השופט בנג'ו" וגם "בית משפט קמא"), לפיה נדחתה בקשת המערער להארכת מועד להשפט בגין דו"ח תעבורה (הודעת תשלום קנס) מחודש מרץ 2014.

המערער מציין, בנוסף, כי נודע לו ממשרד הרשוי כי יהא פסול מלנהוג במשך תשעה חודשים וכי אך לאחר בדיקות רפואיות, מבחן עיוני ומעשי, יוכל לחדש את רישיון הנהיגה.

סעיף 229(ה) לחסד"פ קובע, כהאי לישנא: "תובע רשאי לידון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה". בית המשפט הנידרש להארכת מועד להשפט שוקל שיקולים הדומים לשיקולים הנשקלים במסגרת דיון בבקשה לביטול פסק דין, שניתן בהעדר נאשם, המוגשת מכוח סעיפים 130 ו- 240 לחסד"פ (ראה: רע"פ 9142/01 סוריא איטליא נ' מ"י, פ"ד נ"ז (6) 793).

...

לסיכום, עותר המערער כי בית המשפט יקבל את הערעור, יבטל את ההחלטות הנ"ל ויורה על קבלת בקשותיו להארכת מועד להישפט בגין שני הדו"חות.

אף לגופו של עניין, יצוין, כי לא שוכנעתי שקיים חשש לעיוות דין, אם לא ייפתחו שערי בית המשפט בפני המערער בגין הדו"ח הנ"ל. ודוק, טענת המערער, לפיה לא היה מקום, בהינתן הוראות מנהל הבטיחות, לקשור את בלוני הגז הנזכרים בדו"ח, זאת בהיות ארגז המשאית מלא בבלונים, נטענה כטענה בעלמא, אשר אינה עולה בקנה אחד עם האמור בדו"ח. יובהר, כי בדו"ח נרשם שבלוני הגז הקטנים התנדנדו, לא היו קשורים וכמעט נפלו מהמשאית, דבר הסותר את טענת המערער, לפיה לא היה מקום לחזק את המטען בהיות הארגז במשאית מלא בבלוני גז. לפיכך, לסיכום, דין הערעור בתיק זה להידחות והנני מורה כן. המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

המבקש טען כי הנו עובד כשליח בחברת שליחויות, ועבודה זו היא שמסייעת לו לפרנס את משפחתו וכן לעמוד בתשלומי חידלות הפירעון וכן להתנייד לטיפולים הרפואיים הנדרשים לו. המבקש טען כי אם ייפסל רשיונו למעשה לא יוכל לעבוד באף עבודה אחרת אשר דורשת מאמץ פיזי כגון עמידה או הובלה שכן מצבו הרפואי אינו מאפשר לו זאת, כך שלמעשה עבודת שליחויות הנה האפשרות היחידה עבורו.

זאת ללא הסבר מוצדק לשהוי זה. לפי הוראת הסעיף, רשאי בית המשפט לקיים משפט גם אם הבקשה להשפט הוגשה באיחור, בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 229(ה) לחסד"פ בשינויים המחויבים, קרי "שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד, והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה", או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפורטו.

בעפ"ת (מרכז) 41611-10-21 כספי גד נ' מדינת ישראל כב' השופט צלקובניק, מיום 10.12.21 נקבע כך: " הטענה כי עתוי הבקשה נעוץ בהודעת משרד הרשוי לגבי אמצעי תיקון, או בהכרה מאוחרת לגבי משמעות הנקודות שהצטברו, אינה מהוה טעם מיוחד שיש להיתחשב בו בבקשה להארכת מועד להשפט. משלא נמצא טעם מיוחד להארכת מועד, נותרת ההרשעה בגין תשלום הקנס על כנה" כמו כן ראה עע"מ 5226-10 אלי זהר נ' משרד התחבורה 22.11.2010, בפסק דינה של כבוד השופט חיות: " הוראת סעיף 69א(ג) לפקודת התעבורה אף קובעת מפורשות כי אמצעי התיקון יוטלו "בנוסף לכל עונש שהטיל בית המשפט על בעל הרשיון בשל עבירה שהרשיע אותו בה". ללמדנו, כי אין מדובר בענישה שביסודה עקרונות של גמול על היתנהגות הנהג בעבר אלא באמצעי חינוכי, הצופה פני מניעת סכנה לציבור ותיקון היתנהגותו כנהג בעתיד.

...

לאור כל זאת אני קובע כי בעניינו של המבקש אין חשש לעיוות דין במידה ולא ינתן לו יומו.

ראו בעניין זה ע"פ(באר שבע) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (5.11.07): " לא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור. [ראה דברי כב' הש' שמגר בבר"ע 418/85 פרץ רוקשטיין נ. מ"י פד"י ל"ט(3) 279.] על הציבור לדעת כי פתיחת בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הציבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לרבות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול של פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו במועד אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט". לאור האמור; מאחר והנאשם קיבל את הדוח לידיו, משלא לא שוכנעתי כי יגרם למבקש עיוות דין במידה ולא יינתן לו יומו; לאור השיהוי בהגשת הבקשה; מצאתי כי בנסיבות העניין גובר האינטרס הציבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש; לא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשה.

הבקשה נדחית.

בית המשפט לתעבורה מחוז מרכז המ"ש 6189-08-23 חסון נ' מדינת ישראל ואח' תיק חצוני: 19150155356 בפני כבוד השופט עמית בר המבקש בן חסון המשיבה 1. מדינת ישראל 2. משטרת ישראל-פניות נהגים החלטה

לפני בקשה להארכת מועד להשפט בגין דוח שמספרו 19150155356 וזאת בהתאם לסמכותי מכח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982.

המבקש טען כי רצה להגיש בקשה להשפט בגין הדוח נשוא בקשה זו, אך בתאריך 30.4.23 עבר תאונת דרכים בעקבותיה נזקק לטפול רפואי בבית חולים וכתוצאה מכך שהה זמן רב בביתו מבלי יכולת לצאת.

לפי הוראת הסעיף, רשאי בית המשפט לקיים משפט גם אם הבקשה להשפט הוגשה באיחור, בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 229(ה) לחסד"פ בשינויים המחויבים, קרי "שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד, והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה", או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפורטו.

...

לאור כל זאת אני קובע כי בעניינו של המבקש אין חשש ממשי לעיוות דין במידה ולא ינתן לו יומו.

ראו בעניין זה ע"פ(באר שבע) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (5.11.07): " לא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור. [ראה דברי כב' הש' שמגר בבר"ע 418/85 פרץ רוקשטיין נ. מ"י פד"י ל"ט(3) 279.] על הציבור לדעת כי פתיחת בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הציבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לרבות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול של פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו במועד אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט". לאור האמור; לאור השיהוי בהגשת הבקשה; משלא לא שוכנעתי כי יגרם למבקש עיוות דין במידה ולא יינתן לו יומו; מצאתי כי בנסיבות העניין גובר האינטרס הציבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש; לא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשה.

הבקשה נדחית.

בית משפט השלום לתעבורה באשדוד המ"ש 6140-11-23 בן חיים נ' מדינת ישראל ואח' תיק חצוני: 38151067667 לפני כבוד השופטת, סגנית הנשיא נועה חקלאי מבקש דוד בן חיים משיבה מדינת ישראל החלטה

בפני בקשה להארכת מועד להשפט בגין דוח שמספרו 38151067667, וזאת בהתאם לסמכותי מכח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982.

לטענת המבקש לא פנה במועדים הקבועים בחוק בבקשה להשפט בשל טרדות לא שגרתיות כך לדבריו, סיבות רפואיות של בני משפחתו מנעו ממנו העיסוק בדוח דנן.

...

לדבריה, הדוח נמסר למבקש במעמד רישומו ולכן עמדו לו 90 יום להגשת הבקשה ומשלא עשה כן - אין בטיעוניו כדי להצדיק את אי עמידתו במועדים שנקבעים בחוק, ואין בבקשתו כדי להצביע על עיוות דין שנגרם לו אשר מצדיק להיעתר למבוקש.

לאור האמור, משלא שוכנעתי כי היתה סיבה מוצדקת להימנעותו של המבקש מלהגיש את הבקשה במועד, משלא לא שוכנעתי כי יגרם למבקש עיוות דין במידה ולא ינתן לו יומו, ומשמצאתי כי בנסיבות העניין גובר האינטרס הציבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש, לא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשה.

הבקשה נדחית.