בקשה להארכת מועד להישפט וביטול הליכי גביה

בפני המבקשת עמדה האפשרות להשיג על הקביעות של בית המשפט המחוזי במסגרת פסק הדין הראשון וההחלטה המשלימה שניתנה במסגרתו, ולהגיש בעיניינם בקשה לרשות ערעור, אך המבקשת בחרה שלא לעשות כן. לבסוף, נטען כי מהודעת העירעור שהגישה על ההליך הראשון עולה כי אף היא פירשה את ההחלטה בהליך הראשון ככזו הדנה ופוסקת הן בבקשה לביטול הליכי הגבייה והן בבקשה להארכת המועד להשפט.

...

במסגרת הבקשה מתבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ח' מאק-קלמנוביץ) מיום 27.3.2017 בעפ"ת 19576-12-16, במסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בירושלים (כב' השופטת ש' זוכוביצקי-אורי) מיום 27.9.2016 בהמ"ש 5106-05-15.

מעבר לדרוש, גם לגופם של דברים, דין הבקשה להידחות.

לפיכך, המסקנה המתבקשת הינה כי ההחלטה בהליך הראשון אכן עסקה הן בבקשה לביטול הליכי הגבייה והן בבקשה להארכת מועד להישפט.

נוכח כל האמור הבקשה נדחית.

אמנם בפתיח להחלטת כב' השופט מהנא מיום 11.9.13 בתיק הקודם נכתב כי מונחת בפני בית המשפט בקשה שהוכתרה בכותרת בקשה לביטול הליכי גביה, אולם בגוף ההחלטה היתייחס בית המשפט גם לבקשה להארכת מועד להשפט, ואף הכריע בה. כך, לדוגמא, בסעיף 9 להחלטה נכתב כי הבקשה ניפתחה במזכירות כבקשה להארכת מועד להשפט, וכי זוהי הדרך לדיון מחדש בדו"חות שעבר המועד לשלמם.

...

לאחר סקירה מפורטת של ההליכים ושל ההחלטות הקודמות שניתנו, הגיע בית המשפט למסקנה שבהליך הקודם ניתנה החלטה גם בבקשה להישפט באיחור, וציין כי בקשה לביטול הליכי גביה אינה יכולה כלל להיות נדונה בבית משפט לתעבורה.

מכל האמור לעיל עולה כי בהליך הפני השופט מהנא ובערעור עליו בפני השופט א. כהן נדונה בקשת המערערת להארכת מועד להישפט, ועם מתן פסקי הדין בהליכים אלו מוצה הדיון.

לאור האמור הערעור נדחה.

בפני בקשה להורות על הארכת מועד להשפט בהתאם לסעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשנ"ב – 1982 (להלן:"חסד"פ") ובקשה לביטול ו/או עיכוב הליכי גביה עד למתן החלטה בעיניינו של המבקש.

...

ראו ע"פ (מחוזי י-ם) 2161/08 קורנפלד נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו]); ב"ש (מחוזי נצ') 2003/08 עאטף נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] וגם ראה ע"פ (י-ם) 4448/09 קמר יעקב, עו"ד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו), שם הוסיף וקבע בית המשפט כדלקמן: "אוסיף, כי לא נעלמה מעיניי זכות הגישה לערכאות, המהווה זכות יסוד חוקתית בשיטת משפטנו, מכוחה זכאי נאשם בפלילים שיינתן לו יומו בבית המשפט, להתגונן כראוי מפני האישום המיוחס לו. יחד עם זאת, אין המדובר בזכות מוחלטת וסבורני כי במכלול נסיבות המקרה דנן, כאמור, על זכות זו לסגת מפני השיקולים עליהם עמדתי לעיל, לרבות החובה הציבורית המוטלת על מערכת בתי המשפט להבטיח כי משפטים יתנהלו כסדרם ובהתאם למועדים שנקבעו בדין". טענתו המרכזית והיחידה של המבקש היא כפירתו בעובדות כתב האישום מבלי שהוא מסביר טענותיו לכפירתו, ולכן לכאורה לשיטתו כפירה כללית זו מצדיקה להיעתר לבקשתו לארכה להישפט מן הטעם שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.

משקבעתי כי דין הבקשה להידחות לא ראיתי מקום לדון בבקשתו של המבקש לעיכוב ו/או ביטול הליכי הגבייה שהוטלו כנגדו, כטענתו.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

באשר להקפדה היתרה בעיניין הגשת הבקשות במועד, ראה קביעתו של ביהמ"ש במסגרת ב"ש (מחוזי ב"ש) 2003/08 שלבי עאטף נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים): "משהכלל הוא תשלום קנס ללא משפט, הרי שהחריג לכלל הוא הבקשה להשפט, ומשכך, יש להתייחס בדווקנות למועדים שנקבעו בפסיקה, ורק מקום בו מקבל דו"ח לא ידע ולא יכול היה לדעת, על קבלת הדו"ח, או מקום בו ישנן נסיבות חריגות אחרות, ייטה בית המשפט להאריך את המועד כמבוקש". למעלה מן הצורך ייאמר כי בהנתן, כאמור, שהודעות הקנס הפכו חלוטות, וכוחן כהליך פלילי אשר הסתיים בפסק דין מרשיע, לכל היותר, היה בידי המבקשת לפעול בהתאם להוראות סעיפים 229(ג) ו-229(ה) לחוק, לאמור, לפנות לתובע המוסמך לביטול הודעות הקנס, אם בפי המבקשת טענה כי לא נעברה עבירה או מטעם אחר המצוי בהוראות החוק, וככל שהתובע היה משתכנע כי מתקיימת אחת החלופות הקבועות בסעיף, רשאי היה לבטלה.

זאת, מאחר שכאמור הטלת העיקולים בחשבונה של המבקשת ביום 20.2.11 וביום 17.8.15, כמו גם ההתראות שנשלחו למענה ביום 6.5.12 וביום 6.4.14 (ס' 14-15 לתגובת המשיבה), בצד ההליכים שננקטו לתפיסת מיטלטלין לפי פק' המסים (גביה), לרבות בדרך של ביקורים בביתה של המבקשת ביום 26.1.16 וביום 9.6.16 (ס' 16-20 לתגובת המשיבה), מלמדים על פניו כי המבקשת הייתה ערה לקיומן של הודעות הקנס, ומטעמים השמורים עמה ביכרה שלא לפעול בהתאם להוראות הדין ובמועדים הקבועים בדין.

...

ואולם, סבורני כי המסקנה מתחייבת, נוכח לשונו העוקבת של סעיף 229(ח2), שקובע כהאי לישנא: "לא שילם אדם את הקנס, חלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הודעת תשלום קנס או להודעה על בקשה להישפט לפי סעיף קטן (א), ולא הוגשו בקשות כאמור או הוגשה בזמן בקשה לביטול הודעת תשלום קנס ונדחתה, יראו אותו...כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס...". מתוך שכך, עולה מהוראות הסעיף כי אם לא שילם אדם את הקנס, ולא פעל בהתאם לאחת הדרכים הנקובות בהוראות הסעיף, יש לראותו כמי שהורשע בבית המשפט, ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס (ראה והשווה: ע"א 3758/06 (מחוזי ת"א) שאוליאן נ' רונית חורש ואח').

אם בכך לא די. ייאמר כי סבורני שלא עלה בידי המבקשת להוכיח כי הבקשה לא הוגשה על ידה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות בה ושמנעו ממנה להגישה במועד.

השווה האמור בע"פ 4448/09 קמר יעקב נ' מדינת ישראל: "זכות הגישה לערכאות אינה מוחלטת ועליה לסגת בעניינו מפני שיקולים דלעיל, לרבות החובה הציבורית המוטלת על מערכת בתי המשפט להבטיח כי משפטים יתנהלו כסדרם ולפי המועדים שבדין". לאור כל הטעמים גם יחד, אני דוחה את הבקשה.

לטענתה, בית המשפט אינו מוסמך לידון בבקשה לביטול הליכי גבייה של קנס שלא שולם במועדו.

שלא כבענייננו, עניין פסי עוסק בשאלת הערכאה המוסכמת לידון בטענת התיישנותו של קנס שנגזר על-פי פסק-דין והוא אינו דן בסמכות בית המשפט לידון בבקשה להארכת מועד להשפט אשר מטבע הדברים מוגשת בחריגה מהמועד הקצוב בחוק להגשת הבקשה להשפט.

...

נותר אפוא לבחון האם קיימים "נימוקים אחרים" המצדיקים להיעתר לבקשה.

לפיכך ובהתאם לסמכותי מכוח סעיף 69 לחוק העונשין התשל"ז- 1977 , אני מורה על ביטול ריבית הפיגורים והותרת סכום קנס המקור (500 ₪) על כנו.