בקשה להארכת מועד להישפט בעבירת חניה בשל אי-ידיעה

מונחת בפני בקשה להארכת מועד להשפט על דו"ח חניה, בקשה להשפט על דוח זה, וכן בקשה לקבוע כי העבירה היתיישנה משלא נשלחה למבקש הודעה על הטלת הקנס בתוך שנה מיום ביצוע העבירה, ועל־כן לא ניתן להעמידו לדין.

כאמור לעיל, המבקש טען בתצהירו כי הוא לא ביצע את העבירה המיוחסת לו על־פי הדו"ח, לא קיבל מאת המשיבה כל הודעה על הטלת הקנס טרם היתיישנות העבירה, וכי עובר לקבלת כתב ההרשאה הוא לא ידע כי הוטל עליו קנס כלשהו.

תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974 קובעת חזקת מסירה בעבירות קלות, וזו לשון התקנה: חזקת מסירה בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב המנעותו מלקבלן.

בהחלטתו בבקשת רשות העירעור לא נידרש כבוד השופט גו'בראן להכריע ב"שאלה העקרונית בדבר חזקת התקינות של שירותי הדואר כלל" אך הוא הוסיף וציין "מבלי לקובע מסמרות בדבר, כי אף לדידי, בדומה לדעת בית המשפט המחוזי ומטעמיו, מקום בו ממילא הקל המחוקק את הנטל הרובץ לפתחה של התביעה, אין מקום להקלה נוספת על ידי בית המשפט" [רע"פ 8906/11 – יגאל וייס נ' עריית תל אביב (פורסם בנבו, 03.04.2012)].

מתן אפשרות במקרים מסוימים להרשיע אדם בהעדרו או למנוע ממנו להשפט במקרים מסוימים משקפת את "האיזון אותו קבע המחוקק בין זכותו של הנאשם לנכוח במשפטו לבין הצורך בניהול יעיל של ההליך המשפטי"" (ההדגשה לא במקור) עוד נקבע ש"ככל שחלוף הזמן גדל, נדרשים נימוקים כבדי משקל יותר כדי להענות לבקשה" להארכת המועד [עפ"ת (מחוזי י-ם) 9353-06-10 – פוכס הנרי דן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 01.03.2011), פסקה 5; וכן ע"פ (מחוזי חיפה) 1067/00 – חן רז נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 03.12.2000), פסקה 5].

...

אכן, הצגת אישור הדואר בדבר סירוב הנמען מלקבל את דבר הדואר או אישור על כך שהוא "לא נדרש" על־ידי הנמען יש בה כדי ללמד על כך שדבר הדואר אכן נשלח בפועל באמצעות שירותי הדואר, ואולם אין בכך כל הכרח [ראו עניין מור מילמן אפרת הנ"ל אליו הפנה גם ב"כ המבקש בסעיף 13 לסיכום הפסיקה וכן עניין נורדי יעקובי המוזכר בסעיף 17 לסיכום הפסיקה, פסקה 14].

מאחר ועבירת החניה שבגינה הוטל הקנס על המבקש בוצעה ביום 10/07/2012 (סעיף 2 לבקשה וכן סעיף 1 לתגובה), הרי שפועל יוצא ממשלוח ההודעה בדואר רשום ביום 23/10/2012, כשלושה חודשים וחצי מיום ביצוע העבירה, הוא כי העבירה לא התיישנה ועל־כן דין טענת המבקש להתיישנות העבירה להידחות.

לאור האמור והמקובץ לעיל, אני דוחה את הבקשה ומחייב את המבקש לשלם למשיבה הוצאות משפט על הצד הנמוך בסכום כולל של – 1,000 ₪ [לחיוב בהוצאות מבקש שהגיש בקשה דומה והיא נדחתה ראו: רע"פ 2432/16 – מרצל ברונשטין נ' עיריית תל אביב יפו (פורסם בנבו, 16.03.2017)].

לפני בקשה למתן אורכה לצורך הגשת בקשה להשפט לפי סעיף 230 ל לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] , התשמ"ב 1982 .להלן : החוק) הבקשה מתייחסת ל- 47 הודעות תשלום קנס שנרשמו כנגד רכבו של המבקש בגין שלל עבירות חניה ותנועה, ביניהן שימוש שלא כדין בנתיב נסיעה אשר יועד וסומן בתמרור כנתיב תחבורה ציבורית, עבירה לפי תקנה 22 (א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 , העמדת/החנית את הרכב במקום בו החניה אסורה על פי תמרור אין עצירה, עבירה לפי סעיף 6(א)(2) לחוק עזר לתל אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו) התשמ"ד-1983.

ראה גם בב"ש 2003/08 עאטף נ' מדינת ישראל, לא פורסם (29.12.2008) שם, בהידרש בית המשפט לערר על החלטת בית משפט לתעבורה, הדוחה בקשת העורר להאריך המועד להשפט בעבירה של בררת משפט, נקבע "משהכלל הוא תשלום קנס ללא משפט, הרי שהחריג לכלל הוא הבקשה להשפט ומשכך יש להתייחס בדווקנות למועדים שנקבעו בפסיקה ורק מקום בו מקבל הדוח לא ידע ולא יכול היה לדעת על קבלת הדוח, או מקום בו ישנן נסיבות חריגות אחרות, יטה בית המשפט להאריך את המועד כמבוקש". ראה אף פסיקה ברוח זו בבע"פ 70320 אילוז יניב שמעון נ' פרקליטות מחוז תל אביב, שם דובר במערער אשר הגיש בקשה להשפט באיחור של 120 יום בשל הטעם שנהגת אחרת נהגה בפועל ברכב בעת עריכת הדוח.

סעיף 237(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי קובע, כי המצאה של תחשב שבוצעה כדין תהיה כדין אם תבוצע, בין היתר, "במשלוח מכתב רשום לפי מענו של האדם, התאגיד או חבר בני האדם, עם אישור מסירה [...]". תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי מוסיפה לכלל זה וקובעת כי בעבירות קנס "רואים את [...] ההודעה לתשלום קנס [...] כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב המנעותו מלקבלן". סעיף 12ב לפקודת המסים (גביה) קובע אף הוא כלל של המצאה ולפיו "הודעה, דרישה, צו או כל מיסמך אחר שיש להמציאם לפי פקודה זו, יראו אותם כאילו הומצאו כדין אם [...] נשלחו [למקום מגוריו או למקום עסקיו הרגיל] על שמו בדואר, ובילבד שצו עיקול לצד שלישי שהוא בנק וכן הודעה על מכירת מיטלטלין יישלחו בדואר רשום". עינינו הרואות: מקום שמדובר בהמצאת הודעת תשלום קנס לפי סעיף 228(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, הסעיף קובע חזקה שבדין שלפיה אם הוכיחה הרשות ששלחה את הודעת תשלום הקנס בדואר רשום עם אישור מסירה לכתובת הנמען, יש להסיק כממצא עובדתי שההודעה הומצאה לידיו כדין בחלוף 15 יום מעת המשלוח.

בהיעדר טענות הגנה המוכרות בפסיקה, לא יגרם עוות דין בדחיית הבקשה.

...

מעיון בבקשה ולאור חזקת המסירה כאמור לעיל לא שוכנעתי כי הבקשה להישפט לא הוגשה במועד בשל נסיבות שלא היו תלויות במבקש.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה להישפט באיחור ב47 הודעות תשלום הקנס שבבקשה- נדחית.

לטענתו, על אף שבקשתו מוכתרת כ"בקשה להארכת מועד להשפט" הרי שפועל קיימת לו זכות להשפט שכן טרם חלפו 90 יום מאז שנודע לו על קיומו של דו"ח החניה.

לטענתה, מגמת הפסיקה היא שלא לאפשר באופן גורף הארכת מועד להגשת בקשה להשפט, אלא בנסיבות שאדם לא ידע ולא יכול היה לדעת כי אישום תלוי ועומד נגדו.

יש לציין כי גם על כותרת בקשתו דנן ציין המבקש כי כתובתו היא "הקליר 9 ירושלים". תקנה 44 (א) לתקסד"פ, שכותרתה "חזקת מסירה", קובעת כך: "בעבירות תעבורה... ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לעניין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב המנעותו מלקבלן". סוגיית הארכת מועד להשפט מוסדרת בסעיף 229 (א) לחסד"פ, שעניינו תשלום קנס,הקובע כך: "מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס, ישלם, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, את הקנס הנקוב בהודעה, לחשבון שצוין בה, זולת אם פעל באחת מדרכים אלה:

מתן אפשרות במקרים מסוימים להרשיע אדם בהעדרו או למנוע ממנו להשפט במקרים מסוימים משקפת את "האיזון אותו קבע המחוקק בין זכותו של הנאשם לנכוח במשפטו לבין הצורך בניהול יעיל של ההליך המשפטי" (ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' מנחם (טרם פורסם, 6.1.2009)).

...

במקרה זה, אין בטענות המבקש נימוקים המעידים כי אי הגשת הבקשה במועד נבעה מסיבות שאינן תלויות בו. העובדה שהמבקש לא קיבל את הדו"ח במועד שנשלח נעוצה במחדלו שלו – הימנעותו מלקבל את דבר הדואר - ולא מסיבות שאינן תלויות בו. זאת ועוד, בנסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי לא ייגרם למבקש עיוות דין.

במצב דברים זה ומשהמבקש לא הוכיח כי הגשת הבקשה באיחור נבעה מסיבות אשר לא היו תלויות בו ואשר מנעו ממנו את הגשת הבקשה במועד הקבוע בחוק, אין מקום להיעתר לבקשה להארכת המועד.

לפיכך, אני מורה על דחיית הבקשה.

בנסיבות אלה שבהן לא ידע הדוחות עד היום ונוכח עוות דין העלול להגרם לו, עתר המבקש להארכת המועד להשפט ולהסבת הדוחות על שם בתו.

כבר נקבע, כי בקשה לביטול פסק-דין שניתן בהעדר, בטענה לעיוות דין, צריכה להיות מלווה בתשתית ראייתית בעלת משקל המצביעה על פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה (רע"פ 2474/18 גולדברג נ' מדינת ישראל (26.7.18) פס' 9 וההפניות שם וכן רע"פ 8472/17 מדינת ישראל נ' סאלם (25.3.18)).

בעניינינו, למרות שהודעות התשלום נשלחו למבקש בדואר רשום, הוא נימנע מלהגיש בקשה במועדים המנויים בחוק ולכן לא ניתן לקבל את טענותיו לגבי חיובו בגין דוחות חניה בשל עבירות שבוצעו לכאורה על ידי בתו.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

לסיכום, לא עלה בידי המבקש לסתור את חזקת המסירה של דברי הדואר שנשלחו לכתובתו וכן לא עלה בידה להוכיח, כי דחיית בקשתו תגרום לו לעיוות דין ועל כן אני מורה על דחיית הבקשה.

לנוכח דחיית הבקשה להארכת המועד להישפט, אני מורה על דחיית הבקשה לעיכוב הליכי הגבייה, אך אין בהחלטה זו לחסום את דרכו של המבקש מלפנות בבקשות מתאימות בקשר להליכי הגבייה.

מונחת בפני בקשה להארכת מועד להשפט על דו"חות חניה, בקשה להשפט על דו"חות אלה, וכן בקשה לקבוע כי העבירות התיישנו משלא נשלחו למבקש הודעות על הטלת הקנס בתוך שנה מיום ביצוע העבירות, ועל־כן לא ניתן להעמידו לדין.

כאמור לעיל, המבקש טען בתצהירו כי הוא לא ביצע את העבירות המיוחסות לו על־פי הדו"חות האמורים, לא קיבל מאת המשיבה כל הודעה על הטלת הקנסות טרם היתיישנות העבירות, וכי עובר לקבלת כתבי ההרשאה הוא לא ידע כי הוטלו עליו קנסות כלשהם.

בית משפט קמא צדק כי השהוי במקרה זה בלתי סביר לחלוטין, ולפיכך לא היה מקום להיכנס לשאלת המסירה, שכן המערער החמיץ זה מכבר את המועד להגיש בקשה להשפט, ועל כן החלטת בית המשפט קמא אינה נגועה בטעות, שמחייבת היתערבות של ערכאת ערעור" (ההדגשות לא במקור) ראו גם: ע"א (מקומיים נת') 46489-07-10 – שרה גרינברג נ' עירית נתניה (פורסם בנבו, 17.05.2012), שבו נקבע: "בנסיבות אלו מהם למדים שהמבקשת ידעה על קיומם של דוחות החניה ועל העיקול שבוצע כנגדה עוד בשנת 2004 עת בוצעו נגדה עיקולים בגין דוחות החניה, הרי שבקשת המבקשת אשר הוגשה לבית המשפט ביום 2.8.10 הנה בקשה המוגשת בשיהוי ניכר של כ-6 שנים וזאת ללא תימוכין והסבר להגשתה בשיהוי דין הבקשה להידחות על הסף וכך אני מורה". במקרנו נספחי התגובה מעידים על כך שהמבקש ידע על הדו"ח הראשון מספר שנים טרם הגשת בקשתו.

מתן אפשרות במקרים מסוימים להרשיע אדם בהעדרו או למנוע ממנו להשפט במקרים מסוימים משקפת את "האיזון אותו קבע המחוקק בין זכותו של הנאשם לנכוח במשפטו לבין הצורך בניהול יעיל של ההליך המשפטי"" (ההדגשה לא במקור) עוד נקבע ש"ככל שחלוף הזמן גדל, נדרשים נימוקים כבדי משקל יותר כדי להענות לבקשה" להארכת המועד [עפ"ת (מחוזי י-ם) 9353-06-10 – פוכס הנרי דן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 01.03.2011), פסקה 5; וכן ע"פ (מחוזי חיפה) 1067/00 – חן רז נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 03.12.2000), פסקה 5].

...

אילו היה מוכח שהמדובר הוא בחותמת הדואר, היה בכך כדי להקים חזקת המסירה לפי הגישה שאומצה בפרשת עאמר ג'בארין, בפרשת ריזק ח'ליליה ובפרשת בנימין רובין הנ"ל, שבהן הוגשו מסמכים דומים להוכחת המשלוח בדואר רשום והייתי מאמץ גישה זו לפי חזקת תקינות שירותי הדואר המקובלת עלי, במיוחד עת מדובר בעבירת חניה שבוצעה מלפני כשתים עשרה שנים.

בית משפט קמא צדק כי השיהוי במקרה זה בלתי סביר לחלוטין, ולפיכך לא היה מקום להכנס לשאלת המסירה, שכן המערער החמיץ זה מכבר את המועד להגיש בקשה להישפט, ועל כן החלטת בית המשפט קמא אינה נגועה בטעות, שמחייבת התערבות של ערכאת ערעור" (ההדגשות לא במקור) ראו גם: ע"א (מקומיים נת') 46489-07-10 – שרה גרינברג נ' עירית נתניה (פורסם בנבו, 17.05.2012), שבו נקבע: "בנסיבות אלו מהם למדים שהמבקשת ידעה על קיומם של דוחות החניה ועל העיקול שבוצע כנגדה עוד בשנת 2004 עת בוצעו נגדה עיקולים בגין דוחות החניה, הרי שבקשת המבקשת אשר הוגשה לבית המשפט ביום 2.8.10 הינה בקשה המוגשת בשיהוי ניכר של כ-6 שנים וזאת ללא תימוכין והסבר להגשתה בשיהוי דין הבקשה להדחות על הסף וכך אני מורה". במקרנו נספחי התגובה מעידים על כך שהמבקש ידע על הדו"ח הראשון מספר שנים טרם הגשת בקשתו.

לאור האמור והמקובץ לעיל, אני דוחה את הבקשה ומחייב את המבקש לשלם למשיבה הוצאות משפט על הצד הנמוך והמתון בסכום כולל של – 1,000 ₪ [לחיוב בהוצאות מבקש שהגיש בקשה דומה והיא נדחתה ראו: רע"פ 2432/16 – מרצל ברונשטין נ' עיריית תל אביב יפו (פורסם בנבו, 16.03.2017)].