בקשה להארכת מועד להישפט בדוחות תעבורה ללא ציון מועדי העבירות

"למשיב 1 נשלחה הודעת קנס בדואר רשום לכתובתו הרשומה אך חזרה תוך ציון "לא נידרש" ולכן חלה לגביו "חזקת המסירה", ולפיכך לא הוצגה סיבה מוצדקת לאי הגשת בקשה להשפט, גם אם משיב 1 מבקש לטעון לחפותו.

לעניין זה נאמרו בפסיקה דברים ברורים: ברע"פ 2754/12 פול ביסמוט נ' מדינת ישראל, (19.04.12) (פורסם בנבו), קבע כב' הש' רובינשטיין: "ומכל מקום, משקיבל המבקש דו"ח תעבורה על שמו בגין עבירה אשר לטענתו לא נעברה על ידיו, ובו גם נקוד, היה עליו לפעול לאלתר במסגרת סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי לשם ביטול הדו"ח או הסבתו לבתו. המבקש נימנע מעשות כן, ורק למעלה ממחצית השנה מעת ביצוע העבירה והדו"ח, פנה בבקשה לביטולו. בנסיבות אלה, רשאי היה בית המשפט לתעבורה לדחות את הבקשה להארכת מועד, בשל האיחור הבלתי סביר שבהגשתה...". ברע"פ 7018/14 טיטלבאום נגד מדינת ישראל, (30.10.14) (פורסם בנבו), במקרה של שהוי דומה בהגשת הבקשה, נדחתה הבקשה ובית המשפט העליון (כב' הש' שוהם) קבע: "בקשתו של המבקש להארכת מועד להשפט, הוגשה בחלוף זמן רב מן המועד שנקבע בחוק לשם הגשת בקשה להשפט (סעיף 229(א) לחסד"פ). אין מחלוקת, כי המבקש ידע על דו"חות התעבורה, לכל המאוחר, בחודש נובמבר 2013, וזאת, אף מבלי להדרש לחזקת המסירה, הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974. למרות זאת, הבקשה להארכת מועד הוגשה רק בסוף חודש אפריל 2014, כאשר בחלק מן המקרים חלפו כימעט שנתיים ממועד ביצוע העבירה. בנסיבות אלה, ובהיעדר הסבר סביר לשהוי, צדקו הערכאות הקודמות בכך שדחו את בקשותיו של המבקש (רע"פ 8651/13 סקה נ' מדינת ישראל (31.3.2014); רע"פ 8353/12 ‏בן ישראל נ' מדינת ישראל (29.11.2012); רע"פ 1260/09 סעיד נ' מדינת ישראל (2.6.2009)). גם טענתו של המבקש, לפיה ההארכה נידרשת לשם הסבת הדו"חות על שמם של נהגים אחרים שהשתמשו ברכב, אין בכוחה להועיל למבקש, בנסיבות העניין (ראו: רע"פ 1446/14 ריאד נ' מדינת ישראל (26.3.2014); רע"פ 9580/11 יוסף נ' מדינת ישראל (27.12.2011)". המבקש פנה בכל הדוחו"ת באיחור ניכר, בלא שנתן טעם סביר לכך, נוכח עקרון סופיות הדיון, בקשתו נדחית.

...

לעניין זה נאמרו בפסיקה דברים ברורים: ברע"פ 2754/12 פול ביסמוט נ' מדינת ישראל, (19.04.12) (פורסם בנבו), קבע כב' הש' רובינשטיין: "ומכל מקום, משקיבל המבקש דו"ח תעבורה על שמו בגין עבירה אשר לטענתו לא נעברה על ידיו, ובו גם ניקוד, היה עליו לפעול לאלתר במסגרת סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי לשם ביטול הדו"ח או הסבתו לבתו. המבקש נמנע מעשות כן, ורק למעלה ממחצית השנה מעת ביצוע העבירה והדו"ח, פנה בבקשה לביטולו. בנסיבות אלה, רשאי היה בית המשפט לתעבורה לדחות את הבקשה להארכת מועד, בשל האיחור הבלתי סביר שבהגשתה...". ברע"פ 7018/14 טיטלבאום נגד מדינת ישראל, (30.10.14) (פורסם בנבו), במקרה של שיהוי דומה בהגשת הבקשה, נדחתה הבקשה ובית המשפט העליון (כב' הש' שוהם) קבע: "בקשתו של המבקש להארכת מועד להישפט, הוגשה בחלוף זמן רב מן המועד שנקבע בחוק לשם הגשת בקשה להישפט (סעיף 229(א) לחסד"פ). אין מחלוקת, כי המבקש ידע על דו"חות התעבורה, לכל המאוחר, בחודש נובמבר 2013, וזאת, אף מבלי להידרש לחזקת המסירה, הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974. למרות זאת, הבקשה להארכת מועד הוגשה רק בסוף חודש אפריל 2014, כאשר בחלק מן המקרים חלפו כמעט שנתיים ממועד ביצוע העבירה. בנסיבות אלה, ובהעדר הסבר סביר לשיהוי, צדקו הערכאות הקודמות בכך שדחו את בקשותיו של המבקש (רע"פ 8651/13 סקה נ' מדינת ישראל (31.3.2014); רע"פ 8353/12 ‏בן ישראל נ' מדינת ישראל (29.11.2012); רע"פ 1260/09 סעיד נ' מדינת ישראל (2.6.2009)). גם טענתו של המבקש, לפיה ההארכה נדרשת לשם הסבת הדו"חות על שמם של נהגים אחרים שהשתמשו ברכב, אין בכוחה להועיל למבקש, בנסיבות העניין (ראו: רע"פ 1446/14 ריאד נ' מדינת ישראל (26.3.2014); רע"פ 9580/11 יוסף נ' מדינת ישראל (27.12.2011)". המבקש פנה בכל הדוחו"ת באיחור ניכר, בלא שנתן טעם סביר לכך, נוכח עיקרון סופיות הדיון, בקשתו נדחית.

בהתאם לחזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, אני קובע לפיכך כי הדו"חות נמסרו כחוק.

בהעדר "טעם מספיק" לאי הגשת הבקשות במועד ובהעדר חשש ל-"עיוות דין" ונוכח כל האמור, אין בידי לקבל את הבקשות - לפיכך, הבקשות נדחות.

בית משפט השלום לתעבורה באשדוד המ"ש 2943-09-19 טייר נ' מדינת ישראל תיק חצוני: 90512472839 בפני כבוד השופטת בכירה רבקה שורץ מבקשים צח יצחק טייר משיבים מדינת ישראל החלטה

לפני בקשה להארכת המועד להשפט בשני דוחות מסוג בררת משפט.

מועד העבירה כפי שעולה מהדוח ומהבקשה 15.5.18 .

ללא ציון שנה ואולם, המבקש לא עשה דבר כדי להיתחקות אחר דבר הדואר הרשום, אם היה עושה כן יכול שהיה בידו מידע נוסף לענין אישור המסירה.

...

הבקשה נדחית.

לפני בקשת המבקש מיום 30.6.2020 שכותרתה "בקשה לביטול דו"ח/הרשעה/נקוד הודעת קנס מיום 24.1.18 שמס' 21142325950", אשר במהותה הנה בקשה להארכת מועד להגשת בקשה להשפט, על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן – החוק).

לבקשתו צירף צלומי תמונות ממקום ביצוע העבירה, העתק ממכתבו למשטרת ישראל מתאריך 28.6.2020 בו צוין כי זוהי תיזכורת למכתבו שנשלח מספר חודשים קודם לכן (ללא ציון תאריך של הפניה לראשונה) ותצהיר.

הסיבה לאיחור בהגשת הבקשה סעיף 229(א)(2) לחוק קובע את המועד להגשת בקשה להשפט, כדלקמן: (א) מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס, ישלם, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, את הקנס הנקוב בהודעה, לחשבון שצויין בה, זולת אם פעל באחת מדרכים אלה: (1) הגיש לתובע, תוך שלושים ימים מיום ההמצאה, בקשה לביטול כאמור בסעיף קטן (ג); (2) הודיע, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, בדרך שנקבעה בתקנות, שיש ברצונו להשפט על העבירה.

ראו לעניין זה: ע"פ (ב"ש) 5242/08 באסם אבו קטן נ' מדינת ישראל: "התופעה של הסבת דוחות תעבורה, הנה תופעה שכיחה למדי והיא נעשית לרוב על ידי אזרחים המקבלים דיווח מרשות הרשוי אודות צבירת נקודות בגין עבירות תעבורה שעברו, ובהתאם הודעה בדבר אמצעי תיקון- כגון הודעות על פסילת רישיון נהיגה או חובת ביצוע קורסים בנהיגה נכונה. או אז מתעורר האזרח ומבקש לגרוע מרשימת העבירות הרשומות לחובתו, עבירות מספר כדי להפחית את סכום הנקודות, כדי להסיר את רוע הגזירה של אמצעי התיקון". עם זאת, עדיין בנסיבות העניין יש לבחון, האם באי מתן אפשרות להשפט עלול להגרם עוות דין למבקש.

...

אשר על כן, הבקשה נדחית.

בית המשפט לתעבורה מחוז מרכז המ"ש 12272-12-21 אבו עטא נ' מדינת ישראל ואח' תיק חצוני: 51116256150 בפני כבוד השופטת שירי שפר המבקש הלאל אבו עטא המשיבה מדינת ישראל משטרת ישראל-פניות נהגים החלטה

בפני בקשה להארכת מועד להשפט בגין דוח מספר 51116256150 וזאת בהתאם לסמכותי מכוח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982.

על פי האמור בבקשה ובדוח, ביום 12.10.17 קיבל המבקש את הדוח לידיו לאחר שביצע עבירה של אי ציות לאור האדום ברמזור.

המבקש אומנם ציין כי היתקשר מספר פעמים לנציגי מפנ"א לאחר משלוח הבקשה – אולם גם טענה זו נטענה בעלמא ללא ציון מועדים.

...

לאור האמור, לא שוכנעתי כי אכן נשלחה בקשה להישפט במועד, לא שוכנעתי כי יגרם למבקש עיוות דין במידה ולא ינתן לו יומו, ולאור השיהוי הניכר - מצאתי כי בנסיבות העניין גובר האינטרס הציבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש, ולא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשה.

הבקשה נדחית.

בתאריך 24.11.19 נשלחה בדואר רשום הודעת תשלום הקנס המקורית לכתובת הנאשמת הרשומה במשרד הפנים: המגשימים 15 פ"ת. בתאריך 22.1.20 חזר דבר הדואר בציון " לא נידרש". באוגוסט 2023 הגישה הנאשמת בקשה להארכת מועד להשפט, המ"ש 11550-08-23.

בהחלטת כב' השופט, סג"נ נהרי, מיום 4.9.23 נקבע, בין היתר: " על מנת למנוע עוות דין בקשר עם ייחוס העבירה מבחינת הגורם הנכון שהחזיק ברכב בעת הרלוואנטית, אני נעתר לבקשה ומאפשר הארכת המועד להשפט בדו"ח המדובר". כ"א הוגש לביהמ"ש בחודש ינואר 2024.

לשונו של סעיף 225א מורה כך: (א1)- היתה העבירה עבירת תעבורה כמשמעותה בפקודת התעבורה, שהחשד לביצועה מבוסס על צלום רכב כאמור בסעיף 27א או 27א1 לפקודה האמורה, לא יוגש עליה כתב אישום ולא יומצאו לבעל הרכב בענינה הזמנה או הודעת תשלום קנס, אם כתב האישום, ההזמנה או הודעת תשלום הקנס טרם נשלחו ועברה תקופה כמפורט להלן: (1) ארבעה חודשים ממועד ביצוע העבירה, למעט רכב כאמור בפיסקה .

...

כך נקבע: "סיכומו של דבר, משהוכיחה המבקשת כי לא קיבלה את הודעת הקנס מסיבות שאינן תלויות בה, ניתנה לה האפשרות להארכת מועד להישפט, אך כל עוד ההודעה נשלחה אליה בתוך התקופה הנקובה בסעיף 225א1 לחסד"פ, אין בכך כדי למנוע הגשת כתב אישום נגדה מחמת התיישנות". בבחינת לשון החוק מוסיף ביהמ"ש העליון: " סעיף 225א1 שצוטט לעיל, נוקט בלשון ברורה. חרף זאת, סבורה המבקשת כי יש לקרוא את התיבה "אם כתב האישום, ההזמנה או הודעת תשלום הקנס טרם נשלחו" כך: "אם כתב האישום, ההזמנה או הודעת תשלום הקנס טרם נמסרו". דא עקא, שאין בסיס לגישה פרשנית זו".

סיכומו של דבר: ב"כ הנאשמת צדק בדבריו, כאשר בחר להפנות לשאלת חזקת המסירה, לצורך קבלת ארכה להישפט.

נוכח האמור, הבקשה נדחית.