לפיכך, ביקשה המערערת כי יוארך לה המועד להשפט בגין שלושת הדו"חות הללו על מנת שהדו"חות יוסבו לבעלה.
כדברי כב' שהם ברע"פ 7018/14 טיטלבאום נ' מדינת ישראל (2014):
"אין מחלוקת, כי המבקש ידע על דו"חות התעבורה, לכל המאוחר, בחודש נובמבר 2013... למרות זאת, הבקשה להארכת מועד הוגשה רק בסוף חודש אפריל 2014, כאשר בחלק מן המקרים חלפו כימעט שנתיים ממועד ביצוע העבירה. בנסיבות אלה, ובהיעדר הסבר סביר לשהוי, צדקו הערכאות הקודמות בכך שדחו את בקשותיו של המבקש" (שם, בסעיף 4 להחלטה).
...
ההחלטה מיום 23.8.2018
ביום 23.8.2018 החליט בית-המשפט קמא (כב' השופטת שרית זוכיצקי-אורי) לדחות את הבקשה, לאמור:
"מדובר בעבירה מסוג ברירת משפט. הנאשמת שלמה את הדו"ח לפני כארבעה חודשים. בנסיבות אלה השתכללה הרשעתה של המבקשת במעמד תשלום הקנס ועם חלוף המועד להגשת הבקשה להארכת המועד להשפט הפכה לחלוטה... למעלה מן הצורך אוסיף כי לא מצאתי בנימוקים שפורטו בבקשה טעם של ממש המצדיק הגשת הבקשה באיחור. גם העובדה שהעבירה בוצעה על ידי בעלה של המבקשת אינה מצדיקה קבלת הבקשה... לא נעלמה מעיני העובדה כי מדובר בעבירת מהירות שנאכפה במצלמה מסוג א/3 אולם כיון שהדו"ח שולם וההרשעה השתכללה אין עוד מקום להדרש לטענות טכניות העוסקות באמינות תוצאות הבדיקה... בנסיבות אלה ומכוח עקרון סופיות הדיון הבקשה נדחית".
על החלטה זו הוגש הערעור הנוכחי.
כלשון הסיפא:
"הוראות סעיף קטן זה לא יחולו... על אדם שבית המשפט החליט לקיים את משפטו אף על פי שהודיע באיחור על רצונו להישפט כאמור בסעיף 230".
נמצא כי על דרך הכלל, אדם ששילם את הקנס רואים אותו כמי שהודה, הורשע וריצה את עונשו, אלא אם כן בית המשפט נעתר לבקשתו והאריך לו את המועד להישפט.
מטעמים אלו, הערעור נדחה.
אשר על כן, הערעור נדחה.