לאחר מכן, בחלוף חודשיים ממועד מתן פסק הדין, בתאריך 5.7.23, הגישה הנתבעת 3 (להלן:" המבקשת") בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין וכן בקשה דחופה לביטול פסק הדין שניתן כאמור נגה בהיעדר הגנה.
הטעם העקרי להתנגדותו נעוץ בשלב הדיוני בו מצוי ההליך לאחר הגשת תצהיר עדות ראשית מטעם המשיב, דבר שיש בו כדי להביא לדחיית מועד הגשת תצהירי העדות הראשית של יתר הנתבעות ואף דחיית מועד דיון קדם המשפט המסכם הקבוע כאמור ליום 22.11.23.
לעניין זה, צירפה המבקשת מסמכים התומכים בטענה זו. די באמור בסעיפים 3-5 לבקשה וסעיפים 6-8 לתצהיר התומך בה כדי לקבוע, כי העילה הרלוואנטית במקרה דנן היא ביטול פסק הדין לפי שיקול דעת ביהמ"ש.
כאשר מבוקש לבטל החלטה שניתנה במעמד צד אחד לפי שיקול דעת ביהמ"ש, על ביהמ"ש לבחון את הבקשה תוך עריכת איזון בין מספר שיקולים עקריים: הראשון - סיבת מחדלו של המבקש להיתגונן (קרי האם מדובר בזלזול בבית המשפט, בטעות בתום לב, באי הבנה או ברשלנות); והשני - שלו חשיבות רבה יותר - הוא סכויי ההגנה של מבקש הביטול, כאשר די בדרך כלל בקיומה של הגנה לכאורית כדי להצדיק את הביטול (רע"א 7127/22 עבד אלחי נ' מנסור (29.1.23)).
...
שנית, לעניין סיכויי ההגנה, ולאחר שעיינתי בנוסח פרסום לשון הרע המיוחס למבקשת, כמפורט גם בסעיף 26 לתגובת המשיב, ועיקרו הוא בביטויים המייחסים למשיב תדמית שלילית, לכאורה, בתחום האבהות, כאשר הרקע שלהם הוא הליך הגירושין שבין המשיב לבין גרושתו.
לא שוכנעתי, כי מדובר במקרה 'מובהק' בו סיכויי ההגנה קלושים 'במיוחד' ומשכך יש לתת למבקשת הזדמנות להוכיח קיומה של הגנה בדין לעצם דבר הפרסום ועוצמתו, או לחלופין להשמיע את טענותיה לעניין גובה הפיצוי שיש לפסוק נגדה, ככל שייפסק.
לצד האמור, טענת המשיב באשר לפגיעה הדיונית שנגרמה לו המתבטאת בעיכוב מסוים בבירור ההליך, ניתנת לריפוי ע"י קביעת מועדים קרובים לתחילת בירור התביעה, והכל כפי שיבואר בהוראות האופרטיביות שיינתנו על ידי בסוף החלטתי זו.
לעניין ההוצאות - לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, נתתי את דעתי לפגיעה הדיונית במשיב, ולאחר שנתתי את דעתי לכך שהמבקשת מתקיימת מקצבה של הביטוח הלאומי ומיוצגת כיום על ידי הסיוע המשפטי, אני מורה כי המבקשת (הנתבעת 3) תישא בהוצאות הבקשה בסך של 1,200 ₪, אשר ישולמו על ידה תוך 30 יום מהיום, ללא קשר לתוצאות ההליך.
