לפניי בקשה להארכת המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת מירב קלמפנר נבון) מיום 8.3.22 בתיק חדל"פ 45940-10-20 במסגרתו ניתן צו לשקום כלכלי ליחיד.
דיון
בהתאם לתקנה 137 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט- 2018 המועד להגשת ערעור על פסק דין הוא 60 ימים מיום שהומצא, ועל כן המועד להגשת העירעור במקרה שלפניי, על פסק הדין שניתן ביום 8.3.22 והומצא למבקש באותו יום, חלף.
נראה, איפוא, כי בעת בחינת שאלת התקיימותם של "טעמים מיוחדים" כתנאי להארכת מועד להגשת ערעור יש ליתן ביטוי משמעותי לעקרונות היסוד של התקנות בעת פרשנות ויישום הפסיקה הקודמת בנושא (ראו גם עמדת כב' השופט א' באומגרט בע"א 59133-02-21 (מחוזי – חיפה) חן נ' אגד הסעים בע"מ, פיסקה 8 (14.4.2021) [פורסם בנבו])".
...
ביום 12.4.22 הוא הגיש ערעור אך ביום 24.4.22 כתב הערעור נדחה מסיבות טכניות בהיותו מנוגד לתקנות סדר הדין האזרחי.
בנוסף, מעיון בפסק דינו המנומק והמפורט של בית משפט קמא, אני סבורה, מבלי לקבוע מסמרות, כי לא ניתן לקבוע שסיכויי הערעור גבוהים, ועל כן לא מתקיים גם התנאי השני.
משלא הוכיח המבקש טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד להגשת הערעור, וכי סיכויי הערעור טובים, אין מקום להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור.
לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה להארכת המועד, ומורה על מחיקת ההליך בשל האיחור בהגשתו.