בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין בעניין עיקול כספים

ההליך נושא העירעור דנן עניינו תביעה כספית שהגישו המשיבים נגד המערערות במטרה לאכוף הסכם פשרה שאליו הגיעו הצדדים ואשר קיבל תוקף של פסק דין.

בהמשך הדיון הפנה המותב לפסקה מסוימת בתשובת המשיבים בבקשה למתן פסק דין – בה נטען כי הצדדים קיימו ביניהם דין ודברים בנוגע להסרת העיקול – ובקש את היתייחסות בא-כוח המערערות לכך.

בהחלטתו התמציתית הסביר המותב כי "לבית המשפט יש את הסמכות ולפעמים את החובה לברר את הפרטים ובמיוחד בנושא השנוי במחלוקת, קל וחומר בנושא מהותי של סעד זמני. שאלות בית משפט הנן מתוך חומר המצוי בתיק וידוע לצדדים". לבסוף ציין המותב: "בשלב זה הסעד הזמני ייוותר על כנו עד למתן החלטה אחר[ת]. אתן [למערערות] 7 ימים לערער על החלטה זו, ימי הפגרה יבואו במנין הימים". בהקשר אחרון זה יצוין, להשלמת התמונה, כי ביום 31.8.2022 הגישו המערערות לבית משפט זה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת הפסלות (בש"א 5751/22).

...

עיינתי בטענות המערערות ובאתי לידי מסקנה כי דין הערעור להידחות.

מכל מקום, ובמידה מסוימת למעלה מן הצורך: לא שוכנעתי כי איזו מההתבטאויות שאליהן הפנו המערערות מעידה על "נעילת" דעתו של המותב בנוגע לסוגיה העומדת להכרעתו – קרי, הבקשה לביטול העיקול.

מכל הטעמים שפורטו לעיל, הערעור נדחה.

המבקשים הגישו לבית הדין הארצי ביום 8.12.22 בקשה להארכת מועד להגשת ערעור (ע"ע 18409-12-22).

ביום 13.12.22 הגישו המבקשים בקשה לעיכוב פסק הדין עד למתן החלטה בעירעור.

לטענתו, המסמכים שצורפו על ידי המבקשים אינם מלמדים על הצורך בעיכוב ביצוע פסק הדין, שכן תיקיו אוחדו בהוצל"פ והוא משלם את חובו לנושיו באופן מסודר, וכי לא קיבל הודעה ביחס לעיקול והוא פועל לביטול ההליכים מול עריית קריית שמונה.

בע"ע (ארצי) 57382-09-22 דלישס מרכולים בע"מ - מנחם כהן (08.12.2022) נקבע ביחס למאזן הנוחות כי "כאשר מדובר בפסק דין כספי, כמו במקרה הנידון, הנטייה בפסיקה היא שלא להעתר לבקשות עיכוב ביצוע, מכיוון שעל פי רוב סכום פסק הדין ניתן להשבה לזוכה (ע"א 7729/18 רכבת ישראל בע"מ נ' בי-בי כבישים עפר ופיתוח בע"מ (7.1.2019); רע"א 9130/15 תם נ' אלול (24.1.2016)). בית הדין ייטה לעכב את ביצוע פסק הדין אם הוכח כי המשיב נתון בקשיים כלכליים וכי קיים חשש של ממש שלא יוכל להשיב את כספי פסק הדין, או כאשר מדובר בסכום גבוה, וקיים חשש שהמשיב יכלה לפחות את חלקו ויתקשה להשיבו למבקש, או אם הוכח שדחיית הבקשה תיגרום לנזק כלכלי רב למבקש, העולה על הנזק שעשוי להגרם למשיב (ע"ע (ארצי) 6159-02-20 פוליאורטן בע"מ - ג'דיר מוניב (3.3.2020); בש"א 7637/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (13.11.2006); בן-נון וחבקין, עמ' 372 והאסמכתאות שם)". דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים ובמסמכים שוכנעתי כי יש לקבל את הבקשה באופן חלקי, מהטעמים אשר יפורטו להלן: סכויי העירעור, בכל הנוגע לסכויי העירעור, בית הדין אשר על פסק דינו מבקשים לערער, לא ישנה את מסקנותיו, שהנן פרי עבודה שהשקיע בה מחשבה, כל עוד לא הונחה בפניו טענה של ממש בדבר קיומה של טעות משפטית או טעות מהותית אחרת.

...

מאזן הנוחות, מבלי להפחית מכך שמדובר בזכויות קוגנטיות שלא שולמו למשיב, שוכנעתי בטענת המבקשים לפיה קיים סיכוי שהמשיב יתקשה להשיב את הסכום הפסוק, אם המבקשים יזכו בערעור.

למעלה מן הדרוש אזכיר שבמקום בו הסכום הפסוק גבוה יחסית, עשוי הדבר לשמש שיקול לעיכוב ביצוע (פרשת דלישס), לכן גם מטעם זה יש לקבל את הבקשה.

לאחר איזון מכלול השיקולים, אני מורה על עיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין, במובן זה שסך של 100,000 ₪ מעוכב בכפוף להפקדתו בקופת בית הדין, במזומן או בערבות בנקאית, תוך 14 ימים מיום המצאת החלטה זו. ככל שלא יופקד הסכום האמור, תפקע החלטה זו מאליה וסכום פסק הדין יעמוד לפירעון מיידי.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 35201-07-18 ורדימון סלס ואח' נ' עירית תל-אביב-יפו ואח' לפני כבוד השופטת בכירה דורית קוברסקי התובעים: 1. הדרה ורדימון סלס מרחוב יערה 18 אבן יהודה מיקוד-4052849 2. אמיר ורדימון ז"ל (נפטר ביום 7.11.2021 וניתן בעיניינו צו קיום צוואה מיום 27.01.2017) הנתבעים: 1 עירית תל-אביב-יפו ע"י עו"ד המר 2. אבי נימצוביץ ע"י עו"ד אסתי קוך פסק דין

בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים דחה את העירעור וקבע שמדובר במעשה עשוי ומכל מקום הדרך להשיג על החלטותיו של רשם ההוצל"פ במסגרת המועדים הקבועים בדין היא בדרך של הגשת רשות ערעור לבית משפט השלום תוך 20 יום מיום קבלת ההחלטה (פסק הדין מיום 1.03.12, נספח טו' לתצהיר הכונס).

כב' הרשם קבע בהחלטתו מיום 7.5.12 שהוא לא מצא בבקשה נימוק מבוסס ומשכנע העולה כדי "טעם מיוחד" למתן אורכה והוסיף שעל פני הדברים ברור שההליך עצמו חסר סיכוי ומדובר למעשה בניסיון לערער על פסק הדין של בית המשפט העליון (נספח טז' לתצהיר הכונס).

בנוסף, התובעת גם עתרה ליתן צו האוסר על הערייה לגבות את החובות בגינן נרשמו עיקולים על הנכס.

ביום 6.12.12 לאחר מתן פסק הדין של בית המשפט העליון הוגשה בקשה בהסכמה (של הכונס ומנהל העזבון) להעביר את מלוא כספי הכנוס למנהל העזבון ושיחרור כונס הנכסים מתפקידו (נספח כג' לתצהיר הכונס).

...

נוכח המפורט לעיל, דין התביעה להידחות בשל התיישנותה (התביעה הוגשה ביום 15.7.18).

סוף דבר נוכח האמור לעיל, דין התביעה להידחות גם לגופה.

אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובעת בתשלום שכר טרחה בסך 15,000 ₪ לעירייה ו-15,000 ₪ לכונס.

לפני ערעור על החלטת כב' השופטת ר' ערקובי (בסמכותה כרשמת) מיום 14.11.2023 בת"א 29102-01-23, בה התקבלה בקשה להגדלת צו עיקול (ההחלטה).

הסעד הכספי שנתבע במסגרת התביעה המתוקנת הועמד על סך של 2.6 מיליון ₪, בגין פיצוי התובע בחלקו ברווחים שהשיא הנכס ואשר נימנעו ממנו, כאשר התובע מוסיף כי הוא "שומר על זכותו להגיש בקשה נוספת לתיקון כתב התביעה, בהתאם למידע שיתקבל במסגרת ההליך". לטענת התובע, הנכס נמכר על ידי הנתבעים לישיבת מיר, לטובתה נרשמה הערת אזהרה על הנכס ביום 22.06.22, כאשר המידע אודות עסקה זו, התמורה ששולמה במסגרתה, כך שאין בידי התובע להעריך את שוויה המדויק של התביעה וכי הוא "שומר על זכותו להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה". ביום 21.08.23 הגיש התובע בקשה למתן צו עיקול זמני וצו הגבלת שימוש במעמד צד אחד וביום 22.08.23 ניתנה החלטתו של כבוד השופט ה' קירש במסגרתה הוטלו עיקולים על הנכס, על תמורת העברת הזכויות במקרקעין, על הפירות השוטפים מהחזקתו וכן צו המונע העברה או התחייבות להעביר את המניות בשתי החברות המשיבות על ידי המשיב 2.

בהחלטה תואר כי לטענת התובע (המשיב דכאן) עילתו של הסעד הזמני עוגנה בהחלטה מיום 22.8.2023 ובהסכמת הצדדים ביום 20.9.2023; כי לאחר הדיון התברר שהנכס נמכר ב-40 מיליון ₪, כך שעילת התביעה וההצדקה לסעד הזמני שהוטל על הסך של 2.6 מיליון ₪ נכון ורלוונטי לסכום התביעה שתיקונו מבוקש; כי בהחלטה ביחס לסעד הזמני קבע בית המשפט שיש הצדקה להטלת העיקול על מלוא סכום התביעה הנגזר מאותה עילה ובית המשפט כבול לכך וברי כי קיים חשש ממשי לבצוע פסק הדין ביחס לכל עילת התביעה; כי לא ניתן להגיש תביעה נפרדת על יתרת סכום התביעה משום שמדובר בסעד שנובע מאותה עילה; כי העיקול נידרש כעת אף לנוכח מצב החרום אשר עשוי להביא לכך שמשך תקופה ארוכה לא תדון ותוכרע הבקשה לתיקון סכום התביעה ובמהלכה עשויים הנתבעים להבריח את הנכס; כי בתקנה 363(א) לתקנות הישנות נדרשו "טעמים מיוחדים שיירשמו" להארכת מועד להגשת תביעה לאחר מתן סעד זמני, ודרישה זו נעדרת בתקנות דהיום לנוכח ההבנה שיש לתת לבית המשפט שיקול דעת רחב וגמישות; וכי בעניינינו קיימים יש להעתר לבקשה להארכת מועד.

העירעור המערערים (הנתבעים) מציינים כי לאחר שהגיש המשיב (התובע) בקשה לתיקון כתב תביעה ובקשה להגדלת העיקול (ולצירוף מחזיקים), הורה בית המשפט קמא למשיב להפנות למקור החוקי עליו הוא נסמך בבקשו עיקול לגבי סכום שאינו חלק מהתביעה (ומדוע לא תדון הבקשה לעיקול לאחר שתוכרע הבקשה לתיקון כתב התביעה); לאחר האמור הפנה המשיב לתקנה 95(ג) אך במקום לבקש ארכה להגשת כתב תביעה, עתר למתן סעד עד 7 ימים לאחר מתן ההחלטה בבקשה לתיקון כתב תביעה; המערערים היתנגדו לבקשתו זו ופרטו את עמדתם בעיניין תקנה 95(ג); ולאחר זאת ניתנה ההחלטה מושא העירעור.

...

בהחלטה תואר כי לטענת התובע (המשיב דכאן) עילתו של הסעד הזמני עוגנה בהחלטה מיום 22.8.2023 ובהסכמת הצדדים ביום 20.9.2023; כי לאחר הדיון התברר שהנכס נמכר ב-40 מיליון ₪, כך שעילת התביעה וההצדקה לסעד הזמני שהוטל על הסך של 2.6 מיליון ₪ נכון ורלוונטי לסכום התביעה שתיקונו מבוקש; כי בהחלטה ביחס לסעד הזמני קבע בית המשפט שיש הצדקה להטלת העיקול על מלוא סכום התביעה הנגזר מאותה עילה ובית המשפט כבול לכך וברי כי קיים חשש ממשי לביצוע פסק הדין ביחס לכל עילת התביעה; כי לא ניתן להגיש תביעה נפרדת על יתרת סכום התביעה משום שמדובר בסעד שנובע מאותה עילה; כי העיקול נדרש כעת אף לנוכח מצב החירום אשר עשוי להביא לכך שמשך תקופה ארוכה לא תידון ותוכרע הבקשה לתיקון סכום התביעה ובמהלכה עשויים הנתבעים להבריח את הנכס; כי בתקנה 363(א) לתקנות הישנות נדרשו "טעמים מיוחדים שיירשמו" להארכת מועד להגשת תביעה לאחר מתן סעד זמני, ודרישה זו נעדרת בתקנות דהיום לנוכח ההבנה שיש לתת לבית המשפט שיקול דעת רחב וגמישות; וכי בענייננו קיימים יש להיעתר לבקשה להארכת מועד.

מקובלת עלי עמדת כב' הרשמת כי נתונה לבית המשפט סמכות לדון בבקשה לסעד זמני במקרה כמו זה העומד על הפרק, קרי: בהתייחס לכתב תביעה מתוקן שטרם אושרה הגשתו (כאשר מדובר בהליך שכבר תלוי ועומד).

שמירת זכויות זו אינה מובילה למסקנה אחרת.

הערעור מתקבל בחלקו, במובן זה שהדיון ישוב למותב קמא, על מנת להחיל את הכללים הרלוונטיים לצו עיקול הניתן לפני הגשת תביעה (והוא יכול לקצוב מועד להגשת בקשת ביטול לפי שיקול דעתו).

בדיון מיום 23.4.2019, בבקשתה לעיקול זמני, אישרה טליה שהמערערת שילמה לה סכום של 40,000 ₪.

בית משפט קמא נתן תוקף של פסק דין להסכמה האמורה, קבע את הסנקציה הכספית ופסק את הוצאות ההליך.

המערערת הגישה בקשה להארכת המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה.

ערכאת העירעור תתערב בפסק דין המבוסס על הסכמת הצדדים, במקרים של חריגה קיצונית מגבולות הסבירות וכך יש לעשות בעיניינה של המערערת.

במקרה שבו טענת הביטול מתייחסת לפן ה"שפוטי" דהיינו להתנהלות המותב בקשר להסכם הפשרה, יש להגיש ערעור על פסק הדין (ע"א 5914/03 שוחט נ. כלל (1.5.2005) והאסמכתאות שם).

...

ב"כ הצדדים: בהמלצת ביהמ"ש ולאחר שיחה שנוהלה מחוץ לפרוטוקול הגענו להסכמה לפיה הנתבעת תשלם לתובעות לסילוק התביעה סך כולל של 400,000 ₪.

גם טענה זו מצאנו לדחות.

הערעור נדחה.