בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על הוראות שהייה במתקן "חולות

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ 7077-04-20 אחים בן רחמים (צפון) בע"מ נ' ישראל ואח' לפני כבוד השופטת בטינה טאובר העותרת אחים בן רחמים (צפון) בע"מ, ח.פ 51-052859-9 המשיבים .1 רשות מקרקעי ישראל .2 תעשיות חולות לבנים בע"מ, ח.פ 51311072-6 פסק דין

מבוא בפניי עתירה מנהלית במסגרתה מבקשת העותרת להורות על ביטול זכייתה של המשיבה 2 במיכרז צפ/200/2017 לכריה וחציבה במחצבת חנתון (להלן: "המיכרז") שפורסם על ידי רשות מקרקעי ישראל (להלן: "המשיבה 1" או "רמ"י"), ולפרסם מיכרז חדש במקומו שיותאם לנסיבות העדכניות של ענף המחצבות ולהנחיות בית המשפט כפי שנקבעו בעת"מ 30940-08-18 בלוק ואבני הצפון בע"מ נ' רמ"י ואח' (21/11/19) (להלן: "עתירת בלוק ואבני הצפון").

התשתית העובדתית הרלוואנטית ביום 23/10/17 פירסמה רמ"י הודעה על מיכרז להרשאה לכריה ולחציבה במחצבות חנתון, וביום 02/11/17 עלתה חוברת המיכרז לאתר האנטרנט של רמ"י. בעקבות פירסום המיכרז, הגישה חברת הנסון שחצבה במחצבת חנתון מכוח הרשאה, שתוקפה פג, עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (עת"מ 48944-10-17) (להלן: " עתירת הנסון") שהופנתה כנגד פירסום המיכרז וכנגד החלטת רמ"י שלא להאריך את תקופת היתר החציבה שניתן לחברת הנסון במסגרת תקופת הפטור שנקבעה על ידי ועדת השניים.

תמצית טענות הצדדים העותרת טוענת כי שינוי הנסיבות וחלוף הזמן מאז פירסום המיכרז מחייבים את ביטול המיכרז ופירסום מיכרז חדש במקומו, ממספר טעמים כמפורט להלן: ראשית, חלוף הזמן בין מועד הגשת ההצעות במיכרז לבין ההכרזה על הזוכה, הוביל להפחתה בכמויות חומרי החציבה; שנית, מחירי חומרי הגלם בענף המחצבות השתנו, כך שהצעות שהוגשו בשנת 2018 אינן רלוואנטיות למרץ 2020; שלישית, בפסק הדין שניתן בעירעור על עתירת שפרעם נקבע כי ההרשאה השנייה והשלישית במיכרז אינן בגדר הסכמה אוטומאטית, כפי שהיה בעת הגשת ההצעות למכרז, אלא הן כפופות להסכמתה של רמ"י, דבר שמהוה שינוי מהותי בתנאי המיכרז המחייב את ביטולו; רביעית, בפסק דין בלוק ואבני הצפון נקבע כי חוות הדעת של רשות התחרות מחודש מאי 2018 בקשר לתחרות בענף המחצבות צריכה להיות חלק ממסמכי המיכרז, אולם, רמ"י לא פעלה בהתאם ולא כללה את חוות הדעת כחלק ממסמכי המיכרז.

לטענתה, העתירה הוגשה בחוסר ניקיון כפיים, לאחר שהמשיבה 2 הסתמכה על הודעת הזכייה ופעלה למימושה, לרבות על דרך רכישת מיתקני מחצבה והציוד הנידרש להפעלתה בעלויות ניכרות, גייסה עובדים לעבודה במחצבה, היתקשרה עם קבלנים וספקים, היתקשרה בהסכמי הפעלה עם לקוחות והיא מפעילה את המחצבה באופן מסחרי, מייצרת ומשווקת את כל סוגי המוצרים.

...

בהינתן האמור, טענה המשיבה 1 כי דין העתירה להידחות ממספר נימוקים: ראשית, המשך ההליך המכרזי הוא נכון, ראוי וסביר, תואם את פסק דינו של בית המשפט העליון ואינו עומדת בסתירה לכל פסיקה אחרת; שנית, חלוף הזמן כשלעצמו אינו גורע מתוקף המכרז או מתוקף ההצעות שהוצעו על ידי המשתתפים במכרז; שלישית, הפגמים הנטענים על ידי העותרת טעונים הוכחה וזו לא הומצאה.

דין טענה זו אף היא להידחות.

בנסיבות המקרה הנדון, משממצאי חוות דעת רשות התחרות נודעו למציעות בעקבות פסק דין בלוק ואבני הצפון, ומשאין חולק כי המשיבה 2 שזכתה במכרז לא נכללה בחוות הדעת, סבורני כי גם אם נפל פגם בהתנהלות רמ"י באי צירוף חוות הדעת של רשות התחרות למסמכי המכרז, זה הוא אחד המקרים בהם ניתן להחיל את דוקטרינת הבטלות היחסית, ולקבוע כי הפגם האמור אינו מצדיק את ביטול המכרז, במיוחד שעה שאין חולק כי המשיבה 2 החלה זה מזמן לפעול במחצבה, לאחר שהעותרת לא טרחה להגיש בקשה לצו ביניים יחד עם העתירה, ובאופן שזכייתה של העותרת במכרז הינה בבחינת מעשה עשוי.

סוף דבר סיכומו של דבר – העתירה נדחית.

בהמשך להחלטה זו ומכוחה, קיבל המערער ביום 9.1.2008 רישיון ישיבה מסוג א/5 (להלן: הרישיון מסוג א/5 או הרישיון) וזה הוארך עד לחודש ינואר 2010 (על המחלוקת בין הצדדים בשאלה אם הרישיון הוארך עד למועד זה בלבד או עד לסוף חודש אוקטובר 2011, ראו בר"ם 298/14 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 5 (17.3.2014) (להלן: בר"ם 298/14)).

גם לאחר הרשעתו הוחזק המערער במשמורת לפרקי זמן של מספר חודשים כל פעם, ובמהלכם אף הוצאה לו הוראת שהייה במיתקן "חולות". ביום 2.2.2016 הגיש המערער ערר לבית הדין לעררים בבאר-שבע שבו תקף הן את הוראת השהייה הן את ההחלטה מיום 16.5.2012, שדחתה כזכור את הבקשה להארכת רישיונו.

פסק הדין השני של בית הדין לעררים ופסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים עם קבלת החלטת המנכ"ל, הגיש המערער הודעה מעדכנת בגדרי הערר שבו ניתן פסק הדין הראשון, ובצידה הגיש בקשה לחידוש צו הביניים שיורה על הארכת הרישיון מסוג א/5.

...

אשר לרישיון בתקופת הביניים – עד לקבלת ההחלטה החדשה, בשים לב לכך שההחלטה לדחות את בקשתו של המערער להארכת רישיונו מכוח החלטת השר התקבלה שלא על בסיס הנוהל המתאים בעניינו, וזאת גם לאחר הקביעות בפסק הדין הראשון של בית הדין לעררים (ובהינתן הוראת בית הדין בגלגול קודם שהורה להחזיר למערער את הרישיון מסוג א/5; פסקה 4 לעיל), אני סבור כי יש להורות על החזרת רישיון א/5 למערער עד לקבלת החלטה בעניינו.

הניתוח המקיף והמעמיק שהובילוֹ לאותה מסקנה, אף הוא מקובל עלי, אך לטעמי רוב-רובו הוא בבחינת "מעבר לנדרש"; ואפרט.

אני מצטרפת, אפוא, למסקנה שאליה הגיע חברי ולפיה על הגורמים המוסמכים לבחון את בקשתו של המערער להארכת הרישיון מסוג א/5 בהתאם לנוהל הטיפול במבקשי מקלט.

עוד המליץ שירות המבחן להורות על הארכת התנאי, וזאת על מנת שיהווה גורם מרתיע, בכפוף לצוו המבחן, וכן על הטלת התחייבות.

בחינת מדיניות הענישה הנוהגת מעלה כי במקרים דומים הוטלו על נאשמים עונשים כמפורט להלן: ברע"פ 1738/15 שוקרי נגד מדינת ישראל (11/03/15) נדחתה בקשת רשות ערעור של נאשם, אשר הורשע בבצוע 2 עבירות איומים ועבירת הטרדה באמצעות מתקן בזק כנגד גרושתו.

ברע"פ 1293/08 קורניק נגד מדינת ישראל (25/06/08), אליו הפניתה ב"כ המאשימה, דחה בית המשפט העליון בקשת רשות ערעור על עונש מאסר בפועל בן 12 חודשים אשר הוטל על נאשם נעדר עבר פלילי שאיים על גרושתו במסגרת ויכוח בינו לבינה בעיניין הסדרי הראייה.

במועד הדיון אשר היתקיים ביום 14/04/22 טען ב"כ הנאשם כי הנאשם שהה במרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב במועדים אליהם זומן, והציג מיסמך לפיו זה שוחרר מהמרכז רק יומיים טרם מועד הדיון.

ביום 16/05/22 הוגש דיווח נוסף מטעם הממונה על עבודות השרות ממנו עלה כי גם למועד נוסף אליו זומן הנאשם בחודש מאי – לא התייצב הנאשם.

...

במצב דברים זה, עולה השאלה האם בשל מצב רפואי בגינו לא היה מסוגל הנאשם אפילו להתייצב לראיון לבחינת התאמתו לריצוי מאסר בדרך של עבודות שירות ולאחרונה אף לא הצליח לקבל מענה הולם מצד הפסיכיאטר המטפל, כמפורט – ראוי וצודק להורות על ריצוי המאסר מאחורי סורג ובריח? סבורני כי במקרה זה התשובה לשאלה זו היא שלילית, ואנמק.

כשאלה פני הדברים, כאמור, באתי לכלל מסקנה כי לא יהיה זה מוצדק בשל מצבו הרפואי של הנאשם להטיל עליו עונש מאסר מאחורי סורג ובריח ואני מסתפקת בענישה צופה פני עתיד.

אשר על כן, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: מאריכה המאסר המותנה בן 3 חודשים שהוטל על הנאשם ביום 25/12/18 במסגרת ת"פ 22597-02-18, וזאת למשך שנתיים מהיום.

אכן יש מקום לטעון לעניין זה כי 'יילמד סתום מן המפורש', אך יש מקום להשיב כי לעניין העירעור עצמו מצאו מיתקני התקנות לנכון שלא ליסתום עליו את הגולל בגלל האיחור בלבד; ולא כך בנוגע לבקשה לרשות ערעור, שאף אם לא תנתן, תעמוד למבקש האפשרות לתקן את הפגם הקיים, לדעתו, בהחלטה שעליה הוא מבקש לערער במסגרת העירעור על פסק הדין הסופי.

צדדים בשאלה זו יש איפוא לכאן ולכאן ובהיעדר הוראה מחייבת וחד־משמעית נותנת הדעת לשקול כל מקרה לגופו בלי לקבוע קטגורית כי לעולם לא תיתקבל בקשת רשות ערעור המוגשת באיחור, אך תוך קימוץ היד בהעתרות לבקשות ממין זה, כשלעניין זה יש משקל נוסף להגשת הבקשה לארכה רק בדיעבד וכמובן משקל מכריע לשיקולים הנוספים – מעבר לזה הפרוצידורלי.

אשר להיבט המהותי: בית דיננו קבע כי המבקשת רשאית להגר לחו"ל ואין המשיב יכול למנוע זאת ממנה עצמה בשל רצונו, המובן וצודק כשלעצמו, לשמור על איכות ותדירות הסדרי השהות שלו עם הבת המשותפת, אלא שרשאי המשיב לטעון כי ככל שמהגרת המבקשת לחו"ל מבקש הוא כי משמורת הבת תהיה אצלו, ועל כן לעניין אפשרות ההגירה של הבת עצמה נידרש בית הדין קמא לקיים הליך שבו יקבע את משמורתה הקבועה של הבת – בהנחה שהאם אכן תהגר לחו"ל והאב ייוותר בארץ – ולגזור את ההוראות בדבר הגירתה או אי־הגירתה של הבת לחו"ל ובדבר הסדרי השהות של ההורה שייקבע שאינו משמורן בהתאם לכך.

יוער כי בבקשה המוסכמת הוצעו מועדים מוסכמים שלא התאימו ליומנו של בית הדין ובשל כך נקבע מועד אחר, מאוחר יותר (אם כי כאמור לא מועד רחוק), ייתכן שהיה מקום שלא להעתר לבקשה לשינוי המועד ולראותה כמוסכמת שעה שההסכמה הייתה רק בנוגע למועדים המוצעים, אך לא על כך נסובה בקשת רשות העירעור ואף לו נסובה על כך ספק אם היינו נעתרים לה. המבקשת טוענת בבקשתה כי היה על בית הדין לקבוע את משמורת הקטינה בידיה, באופן בלעדי, ללא כל האמור ועל יסוד אינדיקאציות רבות, שאכן לכאורה יש בהן ממש, החל בעקרון של "הבת אצל אמה", עבור בהיותה הבת במשמורתה בפועל עד כה ותוך שהדבר מאושש בדברי בית דין קמא עצמו בהזדמנויות שונות וכלה באמירות של המשיב בהזדמנויות שונות שמהן עולה כי לא תפס עצמו כמי שיכול לשמש משמורן מלא ולא ביקש עד כה את המשמורת, וכל זאת אף ללא הטענות השונות נגדו וקל וחומר לאחריהן.

...

לאחר העיון בכל אלה באתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור מטעמי פרוצדורה, מהות ויעילות גם יחד.

ובכל מקרה הסברו של בית הדין קמא מתקבל על הדעת: אין ספק שכשישנן טענות חמורות אך מוכחשות והנטען טוען כי הן עלילות מכוונות יש צורך לבחון את הטענות ולתור אחר האמת, ואין ספק גם שאם אכן יתברר כי האם העלילה על האב כדי ליצור ניכור תיווצר עננה כבדה שאפשר שתאפיל על כישוריה ההוריים האחרים ועל שיקולים נוספים וייתכן שתביא למסקנה כי אינה יכולה להיות הורה משמורן או למצער כי כדי להותיר את המשמורת בידיה נדרש הליך טיפולי שיביא אותה להבין את מקומו וחשיבותו של האב בחיי הבת וימנע, בסבירות גבוהה, את הישנות ניסיונות הניכור, וכך גם אם לשם קיומו של הליך כזה תיאלץ לדחות את הגירתה לחו"ל או לוותר על המשמורת.

) ובהיבט של יעילות הדיון: לוּ החלטתי להתיר את הערעור הלוא נדרש היה להגיש את הערעור עצמו, ואף לוּ לא היה זה מתעכב כלל וכהרף עין היה מוגש, או הייתה המבקשת מודיעה "טיעוניי בבקשת רשות הערעור הם הם כתב הערעור ללא תוספת וללא גירעון" ומייד פותחת תיק לערעור ומשלמת את האגרה, עדיין הייתה שמורה למשיב הזכות להשיב לערעור מעבר לשהשיב לבקשה.

סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית.

העירעור הנידון הוגש על פסק-דינו של בית הדין לעררים בירושלים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן לפי העניין – בית הדין; חוק הכניסה לישראל) (כבוד הדיין שלומי ויזן) בערר (ירושלים) 3798/22 מיום 26.3.2023, שלפיו נדחה הערר של המערערים על ההחלטות אשר דחו את בקשת המערער 2 לקבלת מעמד בישראל מכוח זוגיותו הנטענת עם המערערת 1, אזרחית ישראלית, בהתאם ל"נוהל הטיפול במתן מעמד לבני זוג ישראלים לרבות מאותו מין", שמספרו 5.2.0009 (להלן – נוהל ידועים בציבור).

כעבור כחודשיים, ביום 13.2.2018 הגיש המערער בקשה למקלט מדיני ובעקבות הגשתה, ניתן לו רישיון שהיה זמני על-פי סעיף 2(א)(5) בחוק הכניסה לישראל, שתוקפו הוארך מעת לעת עד יום 24.6.2020, המועד שבו נדחתה בקשתו למקלט מדיני.

העובדות החשובות בעיניין הנימוק הפלילי הן כי המערער הורשע ברוסיה בשנת 1991 בעבירת אינוס בצוותא, בשל כך נגזרו עליו שש שנות מאסר בפועל במיתקן כליאה ברמת אבטחה מוגברת.

זאת משנמצא כי אין לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית הדין לעררים, כי הממצאים שנקבעו בפסק-דינו תומכים במסקנה המשפטית וכי לא נמצאה בו טעות שבחוק (כידוע, שתי ההוראות האמורות חלות גם על העירעור הנידון מכוח תקנה 28 בתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000).

מטעם זה נקבע, כי בצדק נדחתה בקשה להסדרת מעמד מכוח חוק השבות, אף בנסיבות שבהן עבירת המין שבה הורשע המבקש נעברה עשרים ושמונה שנה קודם לכן והמבקש שהה בישראל כשבע שנים קודם להגשת עתירתו (שם, פסקות 13-12).

...

כמו כן, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור וכי לשם כך ובהתאם לתקנה 148(ב) בתקנות האמורות, ניתן להסתמך על נימוקי פסק דינו של בית הדין לעררים.

זאת משנמצא כי אין לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית הדין לעררים, כי הממצאים שנקבעו בפסק-דינו תומכים במסקנה המשפטית וכי לא נמצאה בו טעות שבחוק (כידוע, שתי ההוראות האמורות חלות גם על הערעור הנדון מכוח תקנה 28 בתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000).

מכל הטעמים האמורים, הערעור נדחה.