בקשה להארכת מועד להגשת ערעור כנגד החלטת ביטוח לאומי

ביום 9.7.21, לאחר שהוגשה תגובת המשיב לבקשת המערערת, ניתנה החלטת כב' הרשמת חבקין, היא ההחלטה מושא פסק דין זה, בה דחתה כב' הרשמת את בקשת המערערת להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית), כשהיא מבססת החלטתה בעיקר על הנימוקים הבאים: למרות טענת המערערת בדיון שהתקיים כי הפרוטוקולים של הוועדה הרפואית לעררים התקבלו לידיה רק בחודש אוגוסט 2020, הרי שבפועל לפי האמור בבקשה להארכת מועד, הם כבר התקבלו בידיה עוד בחודש מרץ 2020 עקב פניותיה לסניף המשיב במהלך חודש פברואר 2020.

שגתה כב' הרשמת עת קבעה כי כתב העירעור אינו מעלה עילה ממוקדמת משפטית כנגד ההחלטה, למעט ענין השמטת הנכות, וכי סכויי העירעור נמוכים.

תקנה 1 לתקנות קובעת כי - " 'החלטה' - כל אחת מאלה: החלטה של ועדה רפואית לעררים כאמור בסעיף 123 לחוק, החלטה של ועדה רפואית לעררים או של ועדה לעררים כאמור בסעיף 213 לחוק, או קביעת דרגת נכות כאמור בסעיף 10 לחוק". תקנה 2 לתקנות קובעת כי המועד להגשת ערעור על החלטת הוועדה הוא "תוך שישים ימים מהיום שבו נימסרה ההחלטה למערער...". לבית הדין לעבודה נתונה סמכות מכוח תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטות ועדות ערר למיניהן, בהתקיים "טעם מיוחד" לכך (ראו גם: עב"ל (ארצי) 33351-11-12 דולאני - המוסד לביטוח לאומי (26.9.17) (להלן: "עניין דולאני")).

...

אם כן, מקובלת עלינו טענת המערערת כעולה מנימוקי ערעורה, כי סברה בתום לב שרק לאחר מתן הודעה רשמית מאת המשיב בדבר הערר אותו הגישה, נספר מניין הימים להגשת ערעור לבית הדין לעבודה, ככל שהיא חפצה בכך, וכפי שאף המשיב מציין זאת בהודעתו מיום 19.7.20.

אנו סבורים כי הודעת המשיב למערערת מיום 19.7.20 כאמור מקימה לה בנסיבות המקרה דנן 'טעם מיוחד' שמאפשר להאריך את המועד להגשת ערעורה על החלטת הועדה הרפואית לעררים תוך 60 ימים מהמועד בו נמסרה לה, כמצוין בה. האמור מקבל משנה תוקף משעל פניו חל בלבול אצל המערערת כשסברה היא בתום לב, כפי התרשמותנו, שפרוטוקול הועדה הרפואית המסכמת מיום 19.12.19 אינו החלטה, אלא פרוטוקול, ואילו 'החלטה' היא כאשר ניתנת הודעה רשמית של המשיב.

סוף דבר: לאור כל המפורט לעיל נקבע בזאת כי חרף העובדה שערעורה של המערערת לבית הדין לעבודה על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 19.12.19 הוגש בחלוף המועד שנקצב להגשת ערעור בתקנות, משעלה בידי המערערת להניח 'טעם מיוחד' המצדיק הארכת המועד, יש להיעתר לבקשתה ולכן הערעור על החלטת כב' הרשמת חבקין מיום 9.7.21 מתקבל.

במסגרת בקשתו להארכת המועד העלה המערער טענות שונות בקשר לשהוי בהגשת העירעור, לרבות עיכוב שחל בטיפול המשיב בפנייתו לעיון מחדש בהחלטת הועדה בכל הנוגע לתחולת הנכות שנקבעה בגין בעיית הלימפאדימה.

על כן נטען, כי לאור העיכוב המזערי בהגשת העירעור וסכויי העירעור, כנקבע בהלכה הפסוקה, הרי שיש להאריך למערער את מועד הגשת העירעור על החלטת הועדה, וזאת כפי שנפסק בעב"ל (ארצי) 33351-11-12 דולאני – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 26.9.17 (להלן: עניין דולאני).

למותר לציין בהקשר זה, כי גם מתוך אותה גישה סלחנית היתייחס בית הדין בפסיקתו למינוח "היתיישנות" כאיחור בהגשת העירעור ולאו דוקא למשמעותה של ההתיישנות במובנה הקלסי של ההגדרה, ולאמור: "המינוח "היתיישנות" המועד להגשת ערעור על החלטת הועדה הרפואית (או על הגשת תובענה כנגד החלטת פקיד התביעות או המוסד) שגוי.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי במסמכים שבתיק ושקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת המשיב למחוק את הערעור בשל התיישנות להידחות וכי דין הערעור להתקבל ולהלן יפורטו הנימוקים לכך.

בענייננו, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בכתב ובעל פה, הגעתי למסקנה כי בנסיבותיו המיוחדות והחריגות של ההליך, יש להאריך את המועד להגשת הערעור עד למועד הגשתו בפועל בבית הדין, שכן שוכנעתי כי נסיבותיו האישיות של המערער כפי שהובאו בפני וסיכויי הערעור הטובים (אליהם אתייחס בהמשך), יש בהן טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד להגשת הערעור.

סיכומו של דבר, הערעור מתקבל כך שעניינו של המערער יוחזר לוועדה באותו הרכב, וזאת על מנת שתנמק קביעתה בעניין מועד תחולת הנכות, תוך שהיא מתייחסת לעולה מהחומר הרפואי שבפניה, לרבות המסמכים הרפואיים של ד"ר טוני כראם ושל ד"ר פלאח מאזן, לעניין המועד בו אובחנה מחלת הלימפאדימה.

כנגד החלטה זו הוגש העירעור דנן.

מנגד, טען ב"כ המשיב כי דין העירעור להדחות על הסף מחמת היתיישנות שכן זה הוגש לבית הדין בחלוף המועדים הקבועים בדין, עת ההודעה על החלטת הועדה שוגרה למערער ולבאת כוחו ביום 7.3.22 ואילו העירעור לבית הדין הוגש רק ביום 30.6.22 ואף לא הוגשה בקשה להארכת מועד הגשת העירעור.

בהילכת דולאני (עב"ל (ארצי) מוחמד דולאני – המוסד לביטוח לאומי, מיום 26.9.17) נקבע, כי לבית הדין לעבודה נתונה, מכוח תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן: "התקנות") הסמכות להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטות של ועדות ערר למיניהן, וזאת בהתקיים 'טעם מיוחד' להארכת המועד.

...

מנגד, טען ב"כ המשיב כי דין הערעור להידחות על הסף מחמת התיישנות שכן זה הוגש לבית הדין בחלוף המועדים הקבועים בדין, עת ההודעה על החלטת הוועדה שוגרה למערער ולבאת כוחו ביום 7.3.22 ואילו הערעור לבית הדין הוגש רק ביום 30.6.22 ואף לא הוגשה בקשה להארכת מועד הגשת הערעור.

חזקה על פרוטוקול הוועדה שהוא משקף נאמנה את שאירע בחדר הוועדה ודין טענות המערער בהקשר זה להידחות.

חזקה על פרוטוקול הוועדה שהוא משקף נאמנה את שהתרחש בחדר הוועדה וטענת המערער, המועלית בדיעבד, כי ממצאי הבדיקה המתוארים בפרוטוקול אינם משקפים את ממצאי הבדיקה בפני הוועדה נטענה בעלמא, ללא כל אסמכתה בצידה, ומשכך דינה להידחות.

כך גם המסמכים אליהם הפנה המערער אינם עולים כדי חוות דעת רפואית או מסמכים מהותיים המחייבים התייחסות מפורשת מצד הוועדה – מכאן שגם הטענה בדבר התעלמות ממסמכים רפואיים דינה להידחות.

סוף דבר על יסוד האמור, דין הערעור להתקבל.

דיון: כפי שעולה מהאמור לעיל, עיקר טענותיו של המערער מתייחסות לועדה מיום 17.12.17 , עליה לא ערער, ואשר קבעה כדלקמן: "יש וועדה מיום 19.6.17, סיכום דיון ללא נוכחות מאחר והתובע לא הופיע לועדה כפי שהוזמן. הסיכום מתבסס על סמך המסמכים הקיימים בתיק כולל תיפקודי כליות משנת 2010, שאר הבדיקות הקיימות בתיק לא ניתן לזהות תאריך ביצוע בדיקה בשל איכות העברה בפקס. הועדה דוחה את העירעור מכיוון שמצבו תואם את קביעת הדרג הראשון כולל תוצאות תיפקודי כליות – ב 27.10.10". השאלה שעל בית הדין לשאול בתיק זה הנה למעשה מועד הגשת העירעור לבית הדין, והאם כיום ניתן להעלות טענות כנגד החלטת הועדה משנת 2017, כאשר זכות העירעור לבית הדין הנה של 60 יום בלבד.

בדיון שקויים בפני כב' הרשמת אסתר שחור ביום 27/2/22, נרשם כדלקמן: "בית הדין מעיר כי לא התבקשה בקשת אורכה להגשת העירעור". ובהמשך הפרוטוקול: "בית הדין מברר עם המערער מדוע, עת הגיש את התביעה החוזרת למל"ל ביום 10.9.2020 לא פנה לערער על הועדה מיום 17.12.17, כשבאותו זמן ידע לעמוד על זכויותיו, אלא רק ארבע שנים לאחר מועד הועדה ורק לאחר שקבל בועדה מיום 10.3.21 פנה לערער על תקופת עבר. אף כשהמערער היה מאושפז ידע לגשת ולפנות ועניינו נדון בועדות הרפואיות לרבות בשר"מ וללא נוכחותו. לא הובא כל צידוק לשהוי המשמעותי ולו מספטמבר 2020 ועד להגשת התביעה ביולי 2021". בתשובה לשאלת בית הדין השיב ב"כ המערער: "יש כאן טעויות קשות של ביטוח לאומי בהחלטות שלהם, יש הוכחות ראיות, הועדה בעצמה אומרת ערך 50 ועדיין מיתעלמת מספר התקנות. היא מעלה טענות לא נכונות, שהנכות שלו התגבשה עת היה תושב חו"ל וזה לא נכון. דרג ראשון קבע מינואר, דרג שני קובע מנובמבר לדעתי זה טעות סופר, אין שום הנמקה למה מנובמבר 2011, נידרש פה לאזן ולראות איפה "הפשע חמור יותר", איפה המחדל חמור יותר.

...

המערער ידע להפנות לפס"ד מוניקה מאלו, אולם מלבד הפרמטר של "סיכויי הערעור", הוא אינו מבאר מדוע בפרמטרים נוספים כדוגמת משך האיחור, התנהגותו של המבוטח וכן מהותו של העניין וחשיבתו, יש כדי להטות את הכף אל עבר המסקנה כי במקרה הנדון יש כדי להצדיק דיון בערעור העוסק בהחלטה של ועדה רפואית לעררים, שניתנה לפני כ- 4 שנים.

בפס"ד מוניקה מאלו כתבה כב' השופטת סיגל דוידוב בין היתר כי:  "...נוכח כל האמור לעיל, שוכנענו כי תקנה 125 לתקנות בית הדין חלה גם על תקנה 1(ב) לתקנות המועדים, ומאפשרת לבית הדין סמכות להארכת המועד להגשת תביעה לבית הדין על החלטת המוסד. להסרת ספק נבהיר את המובן מאליו, כי מתן הארכת מועד להגשת תביעה לבית הדין אינו פוגע בהוראות החוק העוסקות בתשלום הרטרואקטיבי, ובדרך זו נשמר איזון עם התכלית המדגישה כי זכויות סוציאליות נועדו למימוש בזמן אמת ולא בדיעבד. אשר לאמות המידה להפעלת הסמכות - ראוי שאלו תיקבענה עקב בצד אגודל בהלכה הפסוקה העתידה לבוא, בהתבסס בין היתר על אמות המידה שנקבעו בפסיקה לצורך יישום הסמכות הקבועה בתקנה 125 לתקנות בית הדין בנושאים אחרים (והשוו: חמי בן נון וטל חבקין, הערעור האזרחי (מהדורה 3, 2012), בעמ' 170-182)), ובשינויים המחויבים בהתחשב בתכליתו של חוק הביטוח הלאומי כחקיקה סוציאלית.

סוף דבר הערעור נדחה.

ביום 11.12.22 הגיש המערער ערעור לבית הדין כנגד החלטות הועדות כאשר כתב העירעור אינו מנומק ואליו צורף המכתב מיום 6.10.23.

אלא שבמכלול הנסיבות, שעה שמצאתי את גרסת התובע כמהימנה כאשר לא נסתרה גירסתו על פיה בסמוך לאחר קבלת המכתב בענין החלטת הועדה לאי כושר פנה התובע לבית הדין והגיש באופן עצמאי את העירעור אליו צורף מכתב המשיב בענין החלטת ועדת אי הכושר וזאת עוד טרם היה לו כל סיוע המשפטי והערעור הוגש במועד בכל הנוגע למתן החלטה זו, מצאתי כי ניתן לראות בטענות הצדדים במעמד הדיון משום בקשה להארכת המועד ואין לדחות את הבקשה על הסף מחמת אי הגשת בקשה באופן פורמלי.

אלא שעוד נפסק בפרשת צרור כי: "ויודגש – החזקה האמורה היא חזקה עובדתית הנתנת לסתירה. כך, למשל, ייתכן שיוכח כי באיזור שבו מתגורר המבוטח היה – ככלל, או בפרק זמן מסוים רלוואנטי, קושי בחלוקת הדואר. זאת ועוד, חזקה עובדתית זו אינה עומדת לבדה ויש לשקול אותה יחד עם כלל הראיות והנסיבות, תוך היתחשבות בכך כי עסקינן בהוכחת יסוד שלילי (על התובע להוכיח שהודעת המוסד לא הגיעה אליו), שמעצם טיבו קשה יותר להוכחה ועל כן, על מנת להוכיחו, נידרשת כמות ראיות קטנה יותר" (הדגשות שלי – י.א.ש.) בהילכת דולאני (עב"ל (ארצי) 33351-11-12 מוחמד דולאני – המוסד לביטוח לאומי, (26.9.17)), נקבע, כי מכוח תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 נתונה לבית הדין לעבודה, הסמכות להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטות של ועדות ערר למיניהן וזאת בהתקיים 'טעם מיוחד' להארכת המועד.

...

אשר לטענת ה"איחור" – לאחר שבחנתי את נסיבות העניין שלפני, שוכנעתי, כי מקרה זה נמנה עם המקרים המצדיקים את הארכת המועד להגשת הערעור על החלטת הוועדה.

המערער טען כי פנה לבית הדין כשבוע ימים לאחר קבלת מכתב זה. בהינתן שהערעור הוגש ביום 11.12.22 ואין כל טענה כי בנוגע להחלטה זו איחר המערער את המועד, מקובלת עלי טענת המערער כי פנה לבית הדין בסמוך לאחר שנודע לו על ההחלטה בעניינו.

לאור כל האמור, יוחזר עניינו של המערער לוועדה הרפואית לעררים אשר תתייחס להמלצת היועץ הנוירולוגי מטעמה ותבחן את פגיעת התובע בתחום הנפשי.