זאת, לנוכח מידת האיחור בהגשת הבקשה להארכת המועד (כזכור, 48 ימים) ללא הסבר המניח את הדעת; בין הטעמים לעיכוב בהסדרת הייצוג המשפטי, ניתן לזקוף לחובת המערער את "התמהמהותו בהמצאת מסמכים חסרים"; סכויי בקשת רשות העירעור נמוכים; והשהוי הקיצוני אותו נקט המערער לצורך הגשת השגותיו על החלטת ועדת התעסוקה.
...
בנוסף, אין לומר כי החלטת בית הדין האזורי מושא בקשת הביטול שהגיש המערער, אכן ניתנה "במעמד צד אחד", באופן המאפשר את ביטולה, אך מחמת שהמערער לא הגיש תגובה לתשובת המשיבה לבקשה משום שזו, לטענתו, לא הומצאה לו. לטעמנו המילים "מעמד צד אחד" אינן הולמות מצב דברים זה. שכן, הגם שבית דין זה אימץ מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969, את ההסדר שהיה בתקנה 241(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (אשר פקעו ביום 1.1.2021), לפיו זכאי בעל דין מגיש בקשה להגיב לתשובת המשיב לבקשה (ראו: בר"ע (ארצי) 29351-01-15 עלי אבו גריבאן - יצחק מנדל (14.4.2015)), ומשלא ניתנה לו הזדמנות לעשות כן הרי שנפגעה זכותו הדיונית, הרי שבענייננו, מהותית לכל אחד מן הצדדים כבר ניתנה הזדמנות לשטוח טענותיו במסגרת הבקשה או התגובה לה. כך, הנזק הדיוני המסוים שאירע למערער אין כדי להפוך את החלטת בית הדין האזורי לכזו שניתנה במעמד צד אחד.
על יסוד כל האמור לעיל, אין מקום להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 4.8.2022, וביתר שאת על ההחלטה מיום 30.3.2021.
סוף דבר
הערעור נדחה.