בקשה להארכת מועד לביצוע פסק דין בשל נסיבות בלתי צפויות

(4) החלטה מסוימת של הועדה המחוזית מיום 22.11.2018, מלמדת כי "רק בשל נסיבות בלתי צפויות ושאינן בשליטת [המשיבים], נימנע איכלוס מגדל המגורים במועד". המשיבים טענו כי הטענות האמורות מהוות אך "השלמה" או "הבהרה" של המסכת העובדתית והמשפטית המפורטת בכתב ההגנה המקורי, וכי הן בעלות רלבאנטיות וחשיבות רבה לבירור ההליך, שכן בכוחן לשפוך אור על הפלוגתות שבין הצדדים.

בתשובתם טענו, בין היתר, כי לא הוכחה טעות של בא-כוחו הקודם של המשיבים, וכי ממילא טעות כזו אינה מהוה עילה לתיקון כתב הגנה; כי המשיבים מנועים מלהגיש את בקשתם במועד בו הוגשה, לאחר שבבקשתם מיום 23.6.2022 ביקשו ארכה לצורך שקילת הגשת בקשה לתיקון כתב הגנה, עד למועד מוקדם יותר, שחלף זה מכבר; כי המידע הרלבנטי לבקשת התיקון היה בידיעת באי-כוחם החדשים של המשיבים לפחות שנה קודם למועד הנטען בבקשה, וכן בידיעתו האישית של המשיב 1 שנים קודם לכן; כי קבלת הבקשה, שהוגשה למעלה משנתיים לאחר שהוגש כתב ההגנה המקורי, תיפגע קשות בזכויות המבקשים, במיוחד בהתייחס לבקשתם למתן פסק דין חלקי בעניינים שלטענתם אינם שנויים במחלוקת, התלויה ועומדת מאז שנת 2020; כי קבלת הבקשה משמעותה חריגה מרשימת הפלוגתות שגובשה על-ידי הצדדים והמהווה הסדר דיוני; וכי לטענות אותן מבוקש להוסיף אין חשיבות לדיון בתיק, שכן טענות דומות נדחו בהליכים אחרים המתייחסים לפרויקט מושא הליך זה. החלטת בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 17.5.2023 – שניתנה לאחר שקוים דיון בבקשה, במסגרתו נחקר המשיב 1 על תצהירו, ולאחר שהוגשו סיכומים מטעם הצדדים – קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת התיקון.

גם אם נקבל את הגרסה ולפיה המסמכים שביסוד אותן טענות נשכחו על-ידי המשיבים, והתגלו רק על-ידי באי-כוחם החדשים במסגרת ההכנה להליך הגישור – עדיין, החלפת ייצוג, כשלעצמה, אינה טעם להעתר לבקשה לתיקון כתבי טענות; וכך גם אין בקיומו של הליך גישור – שבמסגרתו, מטבע הדברים, מתחדדים עניינים שונים בנוגע למחלוקת מושא ההליך – כדי להצדיק, כשלעצמו, ביצוע "מקצה שיפורים" בכתבי הטענות.

...

גם אם נקבל את הגרסה ולפיה המסמכים שביסוד אותן טענות נשכחו על-ידי המשיבים, והתגלו רק על-ידי באי-כוחם החדשים במסגרת ההכנה להליך הגישור – עדיין, החלפת ייצוג, כשלעצמה, אינה טעם להיעתר לבקשה לתיקון כתבי טענות; וכך גם אין בקיומו של הליך גישור – שבמסגרתו, מטבע הדברים, מתחדדים עניינים שונים בנוגע למחלוקת מושא ההליך – כדי להצדיק, כשלעצמו, ביצוע "מקצה שיפורים" בכתבי הטענות.

ואכן, בחינה של התיקונים המבוקשים, על פניהם, מובילה למסקנה כי מדובר בתיקונים אשר עשויה להיות להם תרומה ממשית לבירור המחלוקת מושא ההליך, בפרט בכל הנוגע לכתבי העדר התביעות, ולמועד הנטען של מתן היתר הבנייה, המשליך, על פי הנטען, על מועד מסירת הדירות.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע.

עוד צוין בהחלטה זו כי: "בהיעדר סיכומים עד ליום 30.11.2022, יינתן פסק דין על סמך החומר הקיים בתיק". ביום 2.12.2022 הגישה המבקשת בקשת להארכת מועד להגשת סיכומים עד ליום 1.1.2023, בה צוין כי בא כוח המשיבה נזקקה לטיפולים רפואיים אשר מנעו ממנה להגיש את הסיכומים במועדם.

על רקע זה, ביום 7.3.2023 ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא, בו נתקבלה במלואה תביעת המשיב, בזו הלשון: "הנתבעת לא הגישה סיכומיה, אף שחלפה זה מכבר הארכה שניתנה לבקשתה. על כן ועל יסוד החומר הקיים בתיק וטענות התובע בסיכומיו, מתקבלת התביעה, כך שעל הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 3,713,563 ש"ח, בתוספת הוצאת משפט בסך 41,080 ש"ח ושכ"ט בעו"ד בשיעור של +15% מע"מ מסכום הפצוי שנפסק לעיל". ביום 14.5.2023 הגישה המבקשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא, וביום 18.5.2023 הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט קמא – היא הבקשה שבפניי.

במישור מאזן הנוחות טוענת המבקשת כי בהנתן שסכום הפיצויים שנפסק לחובתה הנו סכום בלתי מבוטל, קיים חשש שאם יידרש המשיב להחזירו באם יתקבל ערעור המבקשת, יקשה עליו לעשות כן. המבקשת מוסיפה כי חלק משמעותי מהפיצויים שנפסקו לטובת המשיב מהוה פיצוי בגין נזקים וצרכים עתידיים, כך שעיכוב תשלום סכומים אלו אינו צפוי לגרום למשיב כל נזק.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

...

על רקע זה, ביום 7.3.2023 ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא, בו נתקבלה במלואה תביעת המשיב, בזו הלשון: "הנתבעת לא הגישה סיכומיה, אף שחלפה זה מכבר הארכה שניתנה לבקשתה. על כן ועל יסוד החומר הקיים בתיק וטענות התובע בסיכומיו, מתקבלת התביעה, כך שעל הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 3,713,563 ש"ח, בתוספת הוצאת משפט בסך 41,080 ש"ח ושכ"ט בעו"ד בשיעור של +15% מע"מ מסכום הפיצוי שנפסק לעיל". ביום 14.5.2023 הגישה המבקשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא, וביום 18.5.2023 הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט קמא – היא הבקשה שבפניי.

בזהירות המתבקשת, ומבלי שאקבע מסמרות בדבר, סבורני כי לערעור המבקשת יש סיכוי ממשי להתקבל: כאמור לעיל, בפסק דינו שניתן עקב אי-הגשת סיכומי המבקשת במועדים שנקבעו לכך, קיבל בית המשפט קמא את תביעת המשיב במלואה.

יחד עם זאת, סבורני כי די בעיכוב ביצוע חלקי של פסק דינו של בית המשפט קמא כדי להקל על החשש שמא לא יעלה בידי המשיב להשיב את סכום הפיצויים באם יידרש לכך, מחד גיסא; ומאידך גיסא יש בפתרון זה כדי לקיים, במידה מסוימת, את הכלל שלפיו בעל דין זכאי ליהנות מפירות זכייתו.

אשר על כן, הבקשה לעיכוב ביצוע מתקבלת באופן חלקי, במובן זה שהמבקשת תעביר למשיב סכום של מיליון וחצי ש"ח בתוספת שכר טרחת עורכי דין בסך 15% מהסכום האמור בתוספת מע"מ. תשלום יתרת הסכום שנפסק על ידי בית המשפט קמא, יעוכב עד להכרעה בערעור.

לדבריו, בתאריך 26.1.23 נולדה לו בת בלידה בלתי צפויה והמבקש ואישתו חוו חודשים של סיחרור ריגשי ועומס כבד, כאשר המבקש סבור כי אישתו כבר שלחה את הבקשה להשפט במועדה.

המבקש טען כי לא ביצע את העבירה המפורטת בדוח ולאור הנסיבות הנוספות שפירט, טען כי בהעדר מתן הארכה, ייגרם לו עוות דין.

דיון השיקולים להם בית המשפט נידרש בדונו בבקשה להארכת מועד להשפט דומים לאלה שהוא שוקל בבקשה לביטול פסק דין שניתן שלא בנוכחות הנאשם.

ראו דברי בית המשפט העליון ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל (2.10.03) , פסקה 8: " יוצא שאם עלול להגרם למבקש עוות דין עקב נעילת שערו של בית-המשפט בפניו, בית המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק דין גם אם אי התייצבות נבעה מרשלנות גרידא. אולם, אם לא קיים חשש כאמור, נידרשת סיבה מוצדקת להעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור, ידחה בית-המשפט את בקשתו...". אין חובה לידון בבקשה זו במעמד שני הצדדים.

אין חשש לעיוות דין: בנוגע לטענה כי יגרם למבקש עוות דין אם לא יינתן לו יומו, כפי שנקבע ברע"פ סאלם שלעיל: " על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה. " המבקש טען כי לא ביצע את העבירה ולכן ייגרם לו עוות דין באם לא יינתן לו יומו, אך בדברי מקבל הדוח נאמר על ידו כך: "אתה צודק". לא פורטה כל טענה ממשית המלמדת על חשש לעיוות דין – פרט לטענה כללית.

...

לכן, אין בידי לקבל את טענת המבקש, לפיה הוא מבקש להעביר את האחריות לאי שליחת הבקשה להישפט - לאשתו.

ראו בעניין זה ע"פ(באר שבע) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (5.11.07): " לא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור. [ראה דברי כב' הש' שמגר בבר"ע 418/85 פרץ רוקשטיין נ. מ"י פד"י ל"ט(3) 279.] על הציבור לדעת כי פתיחת בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הציבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לרבות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול של פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו במועד אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט". לאור האמור; משאין מחלוקת על קבל הדוח; משלא לא שוכנעתי כי יגרם למבקש עיוות דין במידה ולא יינתן לו יומו; משלא מצאתי לקבל את טענת המבקש המבקשת להעביר את האחריות לאי שליחת הבקשה - לאשתו; מצאתי כי בנסיבות העניין גובר האינטרס הציבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש; לא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשה.

הבקשה נדחית.

חריג אחר המצדיק עיכוב ביצוע של פסק דין כספי "הוא הנזק הרב והבלתי הפיך שעלול להגרם למבקש כתוצאה מבצוע מיידי של החיוב" (עניין גנן, בעמ' 189), היינו "כי לאור מצבו הכלכלי של המבקש עצמו, אם לא יינתן העיכוב עשוי להגרם לו נזק שאינו בר-תיקון (למשל, במקרים בהם ביצוע פסק הדין צפוי לגרום למבקש העיכוב לקריסה כלכלית)" (עניין קוסטה, בפס' 6).

ה.5 מן הכלל אל הפרט - סיכום ומסקנות כמפורט לעיל, מבחינת שקולי מאזן הנוחות לא עלה בידי הנתבעים לבסס, אף לא בקירוב, את הטענה כי יש לעכב את ביצוע החיוב הכספי שנקבע בפסק הדין בשל הנזקים שכביכול ייגרמו להם כתוצאה מביצועו.

סוף דבר בנסיבות העניין החלטתי לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע בעיקרה, ולקבוע כי הנתבעים ישלמו את מלוא הסכום בו חויבו על פי פסק הדין כדלקמן: שני שליש מהסכום שנפסק ישולם לתובעת ולא יעוכב ביצוע תשלומו; ואילו היתרה, קרי שליש, מהסכום שנפסק תופקד על ידי הנתבעים בקופת בית המשפט עד להכרעה בעירעור.

לא מצאתי שיש בשאר טענותיהם של מי מהצדדים כדי לשנות את מסקנתי האמורה, גם אם לא נידרשתי אליהן באופן ספציפי בהחלטתי זו. מבלי לגרוע מן האמור לעיל, מכח סמכותי הטבועה (ר' למשל: ע"א 10120/16 וולך נ' עמירון סי.טי.טל מימון והשקעות בע"מ, פס' 4 (6.3.2019)) ומכח תקנה 176(ג) לתקנות, וחרף העובדה שהבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה יום אחד בלבד לפני המועד לקיום פסק הדין, אני מאריך את המועד לקיום פסק הדין עד ליום 18.3.2024.

...

דין הטענה להידחות, ולא בכדי היא נטענה ללא פירוט.

סוף דבר בנסיבות העניין החלטתי לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע בעיקרה, ולקבוע כי הנתבעים ישלמו את מלוא הסכום בו חויבו על פי פסק הדין כדלקמן: שני שליש מהסכום שנפסק ישולם לתובעת ולא יעוכב ביצוע תשלומו; ואילו היתרה, קרי שליש, מהסכום שנפסק תופקד על ידי הנתבעים בקופת בית המשפט עד להכרעה בערעור.

למען הסר ספק, עם מתן החלטתי זו מבוטל הצו הארעי לעיכוב ביצוע שניתן בהחלטתי מיום 19.2.2024.

הרשמת אפרת קוקה לפני בקשת המבקש להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה תל אביב מיום 9.6.2023 (השופטת אסנת רובוביץ-ברכש; סע"ש 61148-03-23, להלן: פסק הדין).

המשיב 1 (האפוטרופוס הכללי) לא הגיש תגובה מטעמו לבקשה להארכת מועד, אף שבוצעה המצאה של המסמכים לידיו בהתאם להחלטה מיום 5.2.2024.

תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה מסמיכה את בית הדין או הרשם להאריך מועדים שנקבעו בחוק או בתקנות "מטעמים מיוחדים שיירשמו". בית המשפט העליון קבע עקרונות מנחים להגדרת "טעמים מיוחדים" כדלקמן: "...במקרה שבו סוכלה הכוונה להגיש ערעור, עקב אירועים שהינם מחוץ לשליטה הרגילה של בעל הדין (מוות, מחלה). טעם מיוחד קיים אף במקרה בו היתחולל ארוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להערך אליו מראש. גם מצב דברים שבו טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי, כלול בקטגוריה זו, ובילבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה, טעות הנתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה" (ע"א (עליון) 6842/00 ידידיה נ' קסט ואח', פ"ד נה(2) 904).

כלל הוא, כי איחור של ימים בודדים או אף של יום אחד בלבד בהגשת העירעור טעון תירוץ והצדקה (ראו: ע"א (עליון) 694/01 מדינת ישראל נ' לאה ויסמן, 30.7.2001), וכי גישתו הסלחנית של בית הדין בהכרה בקיומו של 'טעם מיוחד' "תעמוד למבקש הארכת מועד רק אם יעלה בידו להוכיח כי הסיבה לעיכוב מקורה, ולו בחלקה, בנסיבות חיצוניות שהן מחוץ לשליטתו" (דב"ע (ארצי) נג/59 -9 אליעזר גת – הבנק הבנלאומי הראשון, פד"ע כה 552, 557).

...

דיון והכרעה לאחר בחינת טיעוני הצדדים בבקשה ועיון בחומר המצוי בתיק בית הדין, באתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות, כמפורט מטה.

טענתו של המבקש כי איחר בהגשת הערעור משום שהמתין להחלטת בית המשפט המחוזי, אין די בה על מנת להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת הערעור.

המבקש טען, שבמסגרת הליכים שניהל בבית הדין לעבודה בעניין עיזבון המנוח, הוא הופנה לבירור טענותיו לפני בית המשפט לענייני משפחה, אולם עולה לטעמו בסופו של דבר מהחלטתו של בית המשפט המחוזי, כי העניין צריך להתברר לפני בית דין לעבודה.

כללם של דברים - הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, נדחית.

משנדחתה הבקשה להארכת מועד, לאחר שהוצע למבקש בהחלטה מיום 19.10.2023 שלא לעמוד עליה (ללא צו להוצאות), והמבקש בחר לעמוד על הבקשה באופן שהצריך הגשת תגובות, ישלם המבקש לכל אחד מהמשיבים 2-5 בתוך 30 יום הוצאות משפט בסך 400 ש"ח, ובסך הכל 1,600 ש"ח. מזכירות בית הדין תסגור את התיק.