בקשה להארכת מועד וערעור על דחיית ערר הומניטארי

לפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים (בית הדין) מפי כבוד הדיין א' חלבגה, בערר 1944/19 שניתן בהסכמה ביום 11.6.19 וכן על החלטת בית הדין מיום 25.9.19 לדחיית בקשה לביטול פסק הדין.

בעקרי הטיעון מטעמו טען המשיב כי פסק הדין הפך חלוט וכי העירעור הוגש לאחר חלוף המועד בלא בקשת ארכה; כי יש לדחות את ניסיון המערערות לבטל פסק דין בהסכמה לאחר שניצלו את מלוא תקופת ההתארגנות שניתנה להן; כי בקשת הביטול אינה משנה את המועד להגשת ערעור; כי המערערות לא הצביעו על מקור בדין להגשת הבקשה לביטול ולערעור עליה; כי לא נפל פגם בהסכמת בנהּ של המערערת, כי המערערות הן שבחרו שלא להזקק לייצוג משפטי וכי הדברים הוסברו לבן במהלך הדיון כראוי ובאורח ברור; כי ביטול פסק הדין בנסיבות כאלה יביא לפגיעה קשה בעקרון סופיות הדיון ויקים עילה לפתיחת הדיון כל אימת שניתנה הסכמה על ידי מי שאינם מיוצגים; בהקשר זה הצביע המשיב על תופעה הולכת וגוברת של מקרים דומים בהם ביקשו צדדים לחזור בהם מהסכמה לאחר שניתן פסק דין והפנה למספר הליכים לדוגמא; בנוסף טען המשיב כי מכל מקום גם לגופם של דברים אין עילה להתערב בהחלטת הועדה שסברה שלא מתקיימים בנסיבות העניין טעמים הומנטריים חריגים המצדיקים את הארכת השהייה של המטפלת הזרה לאחר חלוף תקופת ההעסקה המירבית הקבועה בחוק.

נראה כי אין בהגשת הבקשה לביטול פסק דין כדי להאריך את המועד להגשת העירעור על פסק הדין וזה נימנה מיום מתן פסק הדין (ראו והשוו, למשל, רע"א 1743/17 סובול נ' חברת ביטוח דקלה-שנהב בפיסקה ח' להחלטת כבוד המשנה לנשיאה, השופט א' רובינשטיין (11.6.2017); בש"א 2219/09 וורמן נ' נחמה בפיסקה 2 להחלטת כבוד השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (11.3.2009)).

...

דיון והכרעה דין הערעור להידחות.

אף שבחרו שלא להסתייע בעורך דין, טענותיהן נשמעו במלואן.

נוכח כל האמור לעיל – הערעור נדחה.

ביום 19.06.18 ניתן פסק הדין בערר שהגישו המערערת ובתה (ערר 1250-18), המורה על דחיית הערר בעיניין המערערת ועל קבלת הערר בעיניין הבת, במובן זה שעל הועדה הבינמשרדית לקיים דיון חוזר בבקשת הבת.

כן הגישו המערערים בקשה להארכת מועד השהייה של המערערת בישראל.

באשר לטענות המערערים אגב בקשת המערערת לקבל מעמד מכוח טעמים הומנטריים טוענת המשיבה כי יש לדחותן מכל וכל שכן היתנהל הליך ערעורי בנוגע להחלטת המשיבה בעיניין זה ושתי ערכאות דחו טענות המערערים ביחס לבקשה זו ואין לידון בזה מחדש בעירעור זה. המשיבה טוענת כי הנטל להוכחת כנות הקשר מוטל על המבקשים ולא על המשיבה להוכיח כי הקשר הוא פקטבי.

...

דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את פסק דינו של בית הדין לעררים ואת המסמכים שהוצגו לעיוני הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין לעררים שכן לא נפל בו כל פגם המצדיק התערבות.

בנסיבות אלו צדק בית הדין לעררים משקבע שאין מקום להתערב בהחלטה ואין מדובר במקרה שבו יש להחליף את שיקול דעת המשיבה בשיקול דעתו של בית הדין או של בימ"ש זה. אשר על כן, לאור המפורט לעיל, הנני סבור כי לא נפל בפסק דינו של בית הדין לעררים פגם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. הערעור נדחה.

בנסיבות העניין ובשים לב למכלול הנסיבות אני מחייב את העותרים בתשלום הוצאות המשיב בערעור בסכום סמלי של 2,000 ₪ שישולם מתוק הפקדון שהופקד לשם כך בקופת בית המשפט.

במכתב הדחייה צוין שלאחר בדיקת הבקשה נמצא כי היא אינה עומדת בתנאי הסף הקבועים בחוק לצורך הארכת אשרה מטעמים הומנטריים מיוחדים וחריגים.

באופן קונקריטי, צוין כי המבקשת אינה עומדת בתנאי הסף שלפיו: "העובד הזר שבנידון, לא סיים את תקופת העסקתו האחרונה בישראל לפני מועד הגשת בקשה זו, בעקבות פטירת המטופל הסיעוד [כך במקור – ע' פ'] שבו טיפל או בעקבות מעבר קבוע של המטופל האמור למוסד סיעודי". על החלטה זו הגישו המבקשות ערר לבית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל (להלן: בית הדין).

המבקשות ערערו על פסק הדין וביום 23.3.2020 דחה בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (כב' השופט א' אברבנאל) את העירעור.

...

ביום 24.6.2020 נעתר כב' הרשם ר' גולדשטיין לבקשת הארכה בשים לב להודעת המשיבה כי היא מותירה את העניין לשיקול דעתו של בית המשפט.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

המבקשת רשאית לנקוט הליכים מתאימים, מבלי שאביע כל עמדה לגופם של דברים, וכל טענותיה בהקשר זה שמורות לה. הבקשה נדחית אפוא ומאליה נדחית גם הבקשה למתן סעד זמני.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור וכן ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (כב' הדיין מ' זילברשמיד) בערר (י-ם) 1861-19 מיום 26.1.2021.

בפסק הדין נדחה ערר שהגישה המערערת על החלטת ראשת דסק לדחות ערר פנימי שהגישה המערערת כנגד דחייה על הסף של בקשתה לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומנטאריים.

...

המסקנה היא כי נסיבותיה של המערערת אינן מקימות "סיכוי מסוים" לצורך העברת עניינה לוועדה הבינמשרדית.

המסקנה המתבקשת מכל אלה היא כי בקשת המערערת לא מעלה על פניה טעמים הומניטאריים, ואף לא "סיכוי מסוים" להתקבל על-ידי הוועדה הבינמשרדית.

סוף דבר נוכח מכלול הטעמים שפורטו, הערעור נדחה.

ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (כב' הדיין חנניה גוגנהיים) מיום 2.2.2022, בערר (י-ם) 1398-22, אשר דחה את בקשת המערערות להארכת מועד להגשת ערר על החלטת המשיב.

רק כעבור זמן פנו בפנייה נוספת למשיב ובקשר לפנייה זו טענו כי "ביום 22.7.19 התקבלה תשובה מטעם המשיב לפיה לא נמצא כי קיימות נסיבות הומניטריות חדשות ומשמעותיות שיש בהן כדי לשנות את החלטת הועדה", והמשיכו וטענו כי "לאחר שהתקבלה התשובה השלילית, פנו המבקשות אל אותו אדם במשך מספר חודשים על מנת לברר מה עליהן לעשות על מנת לטפל בהסדרת מעמדה של המבקשת 2, אך הן לא נענו..." (בקשת המערערות להארכת מועד, עמ' 59 להודעת העירעור; ההדגשה שלי).

...

בנוסף נטען כי סיכויי הערר נמוכים ביותר וכי החלטת הוועדה ההומניטרית סבירה ואין כל עילה להתערב בה. לאחר שנתתי דעתי לטענות בכתב הערעור ובתשובת המשיב, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות על יסוד החומר בכתב שלפניי (ר' תקנה 138 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט- 2018 ותקנה 28 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) תשס"א- 2000).

בחינת נימוקי ההחלטה על רקע הדין החל, מעלה כי אף סיכויי ההליך אינם כאלה שיש בהם להטות את הכף לעבר קבלת הבקשה להארכת מועד, חרף כל האמור לעיל.

לאור כל האמור, ועל אף האמפתיה למצבה של המערערת ולקושי עמו היא מתמודדת, לא מצאתי להתערב במסקנתו של בית הדין שדחה את הבקשה להארכת מועד להגשת ערר, ולפיכך הערעור נדחה.