ההסכם השני, מיום 29.10.2012, הורה על הארכת תקופת ההסכם הראשון בשנה, עד ליום 31.3.2014, לצד העלאת יעד הרכישות שבו התחייבה דלק לעמוד.
] רשאי בעל הטובין לשלם אגב מחאה את הסכום הנידרש על ידי גובה המכס, וסכום ששולם בדרך זו ייחשב לגבי בעל הטובין כשיעור המכס הנכון המשתלם על הטובין, כל עוד לא ניתנה החלטה אחרת בתובענה שהוגשה לפי סעיף זה.
לאחר התשלום פנתה דלק לרשות המסים בבקשות להחזר תשלומי מסי הייבוא ששילמה אגב מחאה.
בהליך שנידון לפני בית המשפט המחוזי נתגלעה מחלוקת בין הצדדים לגבי סכום זה – מן הצד האחד דלק טענה שהפקידה בגינו ערבות בנקאית, ומן הצד השני הרשות טענה שדלק שילמה את הסכום האמור בתוספת הפרישי הצמדה וריבית.
בתמיכה לגירסתה, צרפה בנספחיה את השובר להפקדת פקדון שהנפיקה רשות המסים מיום 10.11.2015, שבו צוין כי התשלום נעשה "במחאה עד להוכחת קבילות [ההנחה המוסכמת-ע'ב'] הנקובה בחשבון הספק... מתייחס ל-237 רשימונים משנת 2012-2014". כן נרשמה בשובר זה הצהרה מצד היבואן (דלק) שלפיה ידוע לו כי מותר לרשות המסים "לחלט את הפקדון ללא כל הודעה מוקדמת", ועם זאת צוין על גבי השובר כי "הכספים שהופקדו הנם בבעלות היבואן".
(ב) התשלום ביתר בגין 92 רשימוני הייבוא משנת 2015 – משהתוודעה לדבר ההנחה המותנית שהוסכמה בין מזדה לדלק, החלה רשות המסים לגבות מדלק מסי ייבוא בגין מחירם המלא של החלפים שייבאה.
יפים בהקשר זה דברי השופט א' גרוניס בעיניין אמקור:
"המלאכותיות הטמונה בעמדתו של המנהל ניתנת להמחשה אף בדוגמה הפוכה לזו שהובאה לעיל. נניח, כי בחוזה בין אמקור לבין לקוח אחר הוסכם כי זה זכאי לקנות 100 מקררים במחיר של 1,000 ש"ח ליחידה. עוד הוסכם, כי אי רכישת מלוא הכמות תביא לכך שברכישה הבאה ישלם הלקוח תוספת של 500 ש"ח ליחידה ומחירו של כל מקרר יעמוד על 1,500 ש"ח. בתקופת הדיווח הראשונה רוכש הלקוח אך 50 מקררים במחיר מופחת של 1,000 ש"ח והדיווח על כך נעשה לפי המחיר בפועל. משלא הגיע הלקוח לכמות המצטברת הנדרשת, משלם הוא ברכישה הבאה תוספת של 500 ש"ח למקרר, כך שעלותה של כל יחידה הנה 1,500 ש"ח. האם במצב זה היה טוען המנהל, כי מכיוון שהחובה לשלם את התוספת גובשה כבר בתקופה הראשונה, הרי שאמקור יכולה לערוך חישוביה בגין המכירות בתקופה השנייה על בסיס מחירי המקררים ללא הכללתה של התוספת הנובעת מכמות המכירות בתקופה הראשונה?! ניתן אך לשער כיצד היה פועל המנהל במקרה כזה והאם היה עומד על עמדתו כי מועד החיוב במס הוא קו פרשת המים וכי זכאות, אשר גובשה בשל מכירה או אי מכירה בתקופה קודמת, אינה יכולה להיות מדווחת בתקופה הבאה" (עניין אמקור, פסקה 18).
נראה שאף לא קיימת מחלוקת בין הצדדים בעיניין זה, וכפי שמסבירה דלק בסיכומיה:
"בעניינינו שילמה דלק מוטורס את שני סוגי המיסים ביתר: בתחילה, היא הפקידה בידי גובה המכס את סכום הודעת החיוב; ולאחר מכן, היא שילמה את מסי היבוא אגב מחאה במסגרת 92 רשימוני יבוא, בגין משלוחי יבוא שהתקבלו אצלה מהספק ממועד התגלעות המחלוקת ועד ליום הגשת התביעה. סעיף 6 לחוק מיסים עקיפים קובע כי רק לגבי מס-היתר מהסו[ג] השני מוטל על דלק מוטורס הנטל להוכיח את העידר הגלגול".
בהקשר זה הצדק עם רשות המסים בטענתה, כי משום שנקבע שדלק ניכשלה מלהוכיח שלא גלגלה את סכום ההנחה על הצרכנים, אזי אין בידי דלק לטעון כי מכרה את הטובין "אולם היתר לא נכלל במחיר שהקונה שילם" כאמור בסעיף 6(2) לחוק מסים עקיפים.
...
מסקנה זו קיבלה משנה תוקף בפסיקתו של בית משפט זה. וכמאמר ההלכה שנקבעה בעניין קמור:
"אין לראות בהסדר שבסעיף 154 לפקודת המכס משום הסדר עצמאי העומד על רגליו הוא, אלא יש לראות בו משום הסדר דיוני פרוצדורלי שאינו מייתר את ההוראה הכללית לעניין השבת מסים עקיפים ששולמו ביתר, על תנאיה, כאמור בסעיף 6 לחוק מסים עקיפים" (שם, עמ' 861).
מסקנה זו מתבהרת אף בראי התכלית החקיקתית שביסוד ההסדר שנועד, ככתוב בדברי ההסבר לו, "למנוע ספקות" ו"[לקבוע – ע'ב'] במפורש שיתר יוחזר – אם הטובין נמכרו – רק בתנאי שהיתר לא גולגל על הקונה" (דברי הסבר להצעת חוק מסים עקיפים (תיקון מס' 1), התשל"ט-1979, ה"ח 1406).
סוף דבר
אם תישמע דעתי, נדחה את ערעורה של רשות המסים ביחס לטענתה המרכזית, שלפיה ככלל אין להכיר בהנחות מותנות בקביעת ערך טובין במכס; ונקבלו ביחס לטענתה, שלפיה אין לחייבה בהשבת מסי הייבוא שנגבו ביתר בגין 92 רשימוני הייבוא.
