בקשה לדיון נוסף בפסק דין בעניין נזקי חיסון

כן יצוין כי בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 146(א)(2) לתקנות הנני מאשר את פסק דינו של בימ"ש קמא ודוחה את בקשת רשות העירעור כנגד פסק דין זה. פסק דינו של בימ"ש קמא: המשיב הגיש לבימ"ש קמא תביעה לתשלום פיצויים בשל אי מימוש זכות נופש מכוחו של חוזה שנכרת בין הצדדים, וזאת בימי מגיפת הקורונה בשנת 2021.

ללא קשר לטענות המבקשת בנוגע לתקנות או הוראת השעה שהיו רלוואנטיות באותה עת, בימ"ש קמא קבע כי נציג המבקשת בעצמו תיאר בעת הדיון תמונה שונה לחלוטין מזו שנטענה בכתב הטענות ולדבריו הרשת הפעילה באילת מלון וזאת למקרים שבהם בעלי זכות נופש יעברו את הבידוק מבחינת חיסונים וההגבלות וכן ירצו להגיע למלון.

בנוסף, המבקשת טוענת כי שגה בימ"ש קמא כאשר קבע כי המבקשת יכולה הייתה לפתוח את המלון קלאב הוטל ולאפשר למשיב לממש את זכות הנופש שלו, שכן במועד מימוש זכות הנופש של המשיב בשבוע הראשון של חודש פברואר 2021 הדין בישראל אסר על פתיחת בתי מלון ויחידות אירוח.

גם טענות המבקשת כי שגה בימ"ש קמא כאשר קבע כי המשיב זכאי לפצוי בגין אי מימוש זכות הנופש שלו שכן לא נגרם לו כל נזק הואיל ובתקופה הרלוואנטית הממשלה אסרה על פתיחת בתי מלון ויציאה מהבית למרחק העולה על 1,000 מטר הופרכו, כפי שפורט בפסק דינו של בימ"ש קמא.

...

יחד עם זאת המבקשת טענה כי הציעה למשיב מספר מועדים חלופיים אך הוא בחר שלא לנצל אפשרות זו. בימ"ש קמא קבע לאחר שקיים דיון במעמד הצדדים כי דין התביעה להתקבל בעיקרה.

בנוסף נקבע כי המבקשת תשלם למשיב הוצאות משפט בסך 1,500 ש"ח ונקבע כי לא נמצאה כל הוכחה לטענה לפיה עלות אובדן ימי חופש כביכול הסתכמה בסך של 6,000 ₪.

דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את בקשת רשות הערעור על נספחיה ואת פסק דינו של בימ"ש קמא הגעתי למסקנה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור.

על כן, ומכל הטעמים שפורטו, הבקשה נדחית.

בפסק הדין חויבה המבקשת, ביחד ולחוד עם הנתבע הנוסף, לשלם למשיב סך של 174,500 ₪ בצרוף הפרישי הצמדה וריבית כחוק מיום 25.5.16 ועד למודע התשלום בפועל.

לטענת המבקשת, אם יעלה בידה לשכנע את בית המשפט לערעורים כי חיובה נעשה מחמת טעות, לא יהיה בכוחה להשיב את הכספים ששילמה, ועל כן מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתה, ומנגד לא ייגרם לתובע כל נזק כתוצאה מקבלת הבקשה שכן אין מחלוקת כי הנתבעת הנה חברה בעלת ותק של עשרות שנים שמקום מושבה ישראל, והיא נהנית מחוסן כלכלי.

דיון נושא עיכוב ביצועו של פסק דין מוסדר כיום בתקנה 145 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט- 2018 (להלן: "התקנות") ובהתאם לס"ק 145(ב) הערכאה הדיונית מוסמכת להכריע בבקשה, כל עוד לא הוגש ערעור "במועד הגשת הבקשה". אין בידי לקבל את טענת המשיב לפיה עם הגשת העירעור לבית המשפט המחוזי, הסמכות לידון בבקשה לעיכוב ביצוע נתונה לבית המשפט המחוזי.

הגישה הרווחת בפסיקה, היא שאין לעכב ביצועו של פסק דין שעניינו חיוב כספי (ראו: ע"א 2080/12 גלאור נ' גיבור (9.05.12).

במכלול הנסיבות, עליהן עמדתי לעיל, אני סבורה כי איזון ראוי בין הגישה לפיה, בדרך כלל, אין מקום לעיכוב ביצועו של פסק דין כספי, לבין החשש לנזק בלתי הפיך למבקשת אם יתקבל העירעור, יהיה בקבלת בקשתה החלופית של המבקשת, לפיה יופקד סכום פסק הדין, בקופת בית המשפט.

...

באשר לסיכויי הערעור, מקובלת עליי עמדתו של כב' השופט עמית, לפיה, מטבע הדברים, ראוי כי בבקשה לעיכוב ביצוע תתמקד הערכאה הדיונית, להבדיל מערכאת הערעור, בעיקר ברכיב של הטענה לנזק לא הפיך, ותנהג איפוק בהערכת סיכויי הערעור (ת.א 176/04 (חיפה) גנדלר משה נ' קבסה אברהם (15/05/2008).

במכלול הנסיבות, עליהן עמדתי לעיל, אני סבורה כי איזון ראוי בין הגישה לפיה, בדרך כלל, אין מקום לעיכוב ביצועו של פסק דין כספי, לבין החשש לנזק בלתי הפיך למבקשת אם יתקבל הערעור, יהיה בקבלת בקשתה החלופית של המבקשת, לפיה יופקד סכום פסק הדין, בקופת בית המשפט.

לאור האמור לעיל, אני מורה על עיכוב ביצוע פסק הדין, עד להכרעה בערעור בכפוף לכך שהמבקשת תפקיד את סכום פסק הדין בצירוף שכר טרחת עו"ד והוצאות, בקופת בית המשפט, לא יאוחר מיום 5.7.23.

לשלמות התמונה יצוין, כי נגד החברה הוגשה גם תובענה ייצוגית, שאף במסגרתה הועלו טענות נגד החיסון; וההליכים בה עוכבו עד למתן פסק-דין בשאלת החבות בתביעה הנזיקית של המבקשים בהליך דנן (ת"צ 24440-09-18; להלן: התובענה הייצוגית).

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה ובתשובות לה, הגעתי למסקנה כי דינה להדחות.

אשר לבקשה להתיר הגשת חוות הדעת; המבקשים הודיעו שאין בכוונתם להגיש חוות דעת נוספת בעיניין הקשר הסיבתי שבין ניזקי המבקשים 4-1 לבין קבלת החיסון, ללא מתן הצוים למסירת הנתונים הנ"ל (ראו פס' 17 להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 18.1.2023).

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה ובתשובות לה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות.

לפיכך, בהתחשב במסקנה שאליה הגעתי לעיל, שלפיה יש לדחות את הבקשות, לא ראיתי צורך להידרש לטענות המבקשים בהקשר זה. אולם, אציין, בלי לטעת מסמרות, כי טענת המבקשים שלפיה לשם הוכחת תביעתם עליהם לבסס תחילה קשר סיבתי פוטנציאלי בין החיסון לבין נזקי המבקשים 4-1 ומשכך הנתונים המבוקשים רלוונטיים לתביעתם, אינה מופרכת על פניה.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

בדיון הנוסף הושבה על כנה ההלכה לפיה יוכרע גורל התביעה – לרבות בעיניין הקשר הסיבתי - על פי מאזן ההסתברות, למעט מקרים חריגים, שענייננו אינו נימנה עליהם (אובדן סכויי החלמה, ומקרים של "הטיה נשנית").

בסיכומיה ציטטה כללית מתוך פס"ד פלונית הנ"ל את הדברים הבאים: "אשר לקביעה כי לא הופרה כל חובת גילוי כלפי המערערת, אין בפיה טענה של ממש כנגד הקביעה כי התפרצות המחלה היא תופעה נדירה. על פי אמות המידה שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון לא קמה חובת גילוי לגבי תופעות נדירות מסוג זה... בנסיבות אלה צדק בית משפט קמא כאשר דחה את הבקשה למתן פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה. (סיכומי כללית, סע' 45). בפסק דין פלונית מהלך בית המשפט בדרך שהתווה בית המשפט העליון בפסיקתו.

בין יתר הנימוקים נכתב: "הפגיעה בזכות החוקתית של התובע לשלמות גופו היא פגיעה קשה והדעת אינה סובלת מצב בו אדם שניפגע פגיעה כה קשה, לצורך אינטרס צבורי, יישא לבדו בנזק שניגרם כתוצאה מאותה פגיעה. על החברה, שנהנית ממדיניות החיסונים שהביאה לפגיעה בתובע, לשאת בנזק זה". בכתב ההגנה של המדינה ובמסגרת בקשה לסילוק התביעה על הסף, מציינת המדינה שפסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא, בוטל בבית המשפט המחוזי בע"א 26219-04-19 מדינת ישראל נ' פלוני (2020) ובר"ע שהוגשה לבית המשפט העליון ונדונה ברע"א 2015/20 פלוני נ' מדינת ישראל (2020) – נדחתה.

...

החלטתי לדחות את התביעה מן הנימוקים הבאים: לא הוכח קשר סיבתי בין החיסון להתפתחות המחלה.

סוף דבר, התביעה נדחית.

בהינתן כל אלה, ישלם התובע הוצאות בסך 7,500 ₪ לנתבעת 1, ו-10,000 ₪ לנתבעת 2.

ב) באתר המרשתת של ד"ר רוזנטל (medirose.co.il) הוא פירסם ביחס לחיסונים כי "אין מחלוקת על כך שחומרים אלה מסוכנים ואף רעילים, בעיקר כשהם מוזרקים ישירות לרקמת הגוף. בייחוד גדולה הסכנה מחומרים אלו בתינוקות שאצלם מערכת החיסון ומערכת העצבים עדיין לא התפתחו במלואם, או במקרים של ילדים ובוגרים 'רגישים' או בעלי מערכת חיסונית חלשה". ועוד צוין שם כי ניתן לצמצם את ניזקי החיסונים, ובכלל זה "אין לתת חיסונים לילדים שאינם רגועים, ילדים עם הפרעות שינה, ילדים שיש אלרגיה במשפחתם או ילדים רגישים". המערער ציין באתר כי מאחר שיש מחלות שאינן קיימות בארץ שנים רבות (דיפתריה, טטאנוס ופוליו) אין עוד צורך להתחסן מפניהן.

הוא התבקש איפוא: להסיר את המלצותיו לאי-מתן חיסון; להוסיף בכל פרסומיו את ההבהרה הבאה: "למען הסר ספק, המידע אינו מיועד להנחות את הציבור או לשמש לגביו כהמלצה או הוראה או עצה לשימוש או שינוי או הורדה של תרופה כלשהי. ואין בו תחליף לייעוץ פרטני או אחר. הכתוב באתר אינו מהוה המלצה רפואית מוסמכת"; להודיע למשרד הבריאות מי רקח עבורו את המוצרים המופיעים באתר האנטרנט (ולרבות מרכיבי המוצרים).

בעיניין זה הפניתה הועדה להנחיות ההסתדרות הרפואית שהוזכרו (ראו לעיל בפיסקה 69 לפסק דין זה) וקבעה: " בבואו להציג דעותיו, יציג עצמו ותפקידו במדוייק ויבהיר 'באיזה כובע' הוא מביע דעתו. וכן ראוי כי רופא המציג בתקשורת או בפני ציבור רחב, המורכב מאנשים שאינם רופאים, דיעה שונה מהמקובלת בקהילה הרפואית – יציין את המקובל. לו היה מביא בפני המטופל את עלון החיסון מול עלון משרד הבריאות, קובלנה זו לא היה נולדת. דבר מכל אלו לא עשה הנקבל [...]" (עמוד 66 להמלצות הועדה לעניין האחריות המשמעתית [ההדגשות הוספו])".

הדיון מוחזר איפוא לועדת המשמעת לשם הטלת אמצעי המשמעת הראוי בנסיבות העניין לאור האמור בפסק דין זה. הועדה לא נידרשת לשוב ולקיים הליך בירור ראייתי נוסף.

וזאת בשים לב לזיכוי המערער מהאשום הרביעי, ובהתאם לדיון בפסק דין זה. תשומת לב הגורמים המוסמכים בפרקליטות לאמור בפיסקה 61 לעיל על מנת שישקלו קביעת נהלים שיבהירו את גבולות המותר והאסור בכל הנוגע לחקירות החשדות המשמעתיים.

...

הוא קבע כי "הוועדה הנכבדה שקלה כראוי את מכלול נסיבות המקרה, התרשמה ישירות מהעדויות ומחומר הראיות, והמלצתה לעניין הרשעת הנקבל במיוחס לו בכתב הקובלנה – מקובלת עליי. גם ההמלצה לעניין אמצעי המשמעת – התלית הרישיון למשך שנה אחת – נראית לי שקולה והולמת, בנסיבות המקרה והשלכותיו על בריאות הציבור" (עמוד 3 להחלטה; נספח 1 לערעור).

מסקנתי היא שיש לזכות את ד"ר רוזנטל מהאישום בסעיף 41(4) לפקודת הרופאים.

נראה לי כי על רקע זה יש להחזיר לוועדה את הדיון בכל הנוגע באמצעי המשמעת המתאים.

התוצאה דין הערעור להתקבל באופן חלקי.