לטענתו, שגתה הוועדה המקומית שקבלה את ההיתנגדות וצדקה ועדת הערר שהפכה את ההחלטה הנ"ל. המשיב שב ופירט את נימוקי ועדת הערר וטען כי נכונים הם.
אשר לטענת העותר, כי ועדת הערר לא דנה בבקשתו לדחיית הערר על הסף בשל כך שהוגש באיחור, נטען כי עיון בפרוטוקול מלמד שהעותר לא העלה עוד טענה זו במהלך הדיון וזנח אותה.
כפי שצוין בהחלטה הדוחה בקשה לקיום דיון נוסף בפסק הדין האחרון: "בית המשפט בעניינינו אף הבהיר כי 'נראה כי מצויים אנו בגדרי פסק הדין בעיניין אייזן, לפיו מוסדות התיכנון רשאים לעכב את בקשת המשיבה ולהפנותה לערכאה אזרחית להכרעה בסוגיה הקניינית'. אכן, כפי שאף הובהר בפסק הדין, עצם קיומן של התנגדויות מצד בעלי זכויות בנכס אינן מונעות – כשלעצמן – את קיום הדיון בבקשה להיתר בנייה. אלא שמוסדות התיכנון רשאים יהיו לעכב את הדיון בבקשה, במקרים המתאימים לכך, כאשר מתעוררת שאלה קניינית מהותית הדרושה הכרעה" (דנ"מ 668/11 בני אליעזר בע"מ נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבניה גבעתיים, פסקה 6 (24.07.2011)).
...
התוצאה היא ששטח הבית המקורי שהותר למשיב לצד תשריט החלוקה, מונעים זה מכבר את האפשרות של העותר לקבל את סך השטח לו הוא זכאי (589 מ"ר) בתוך מגרש 83, ששטחו 563 מ"ר.
כמו כן, נימקה ועדת הערר כי העותר שזכויותיו נרשמו מכוח "ירושה על פי הסכם" בשנת 2006, לא פנה מאז לערכאה משפטית מוסכמת לשם מיצוי זכויותיו.
על כן, סבורני כי נכון היה באופן עקרוני לעכב את הליכי אישור הבקשה עד להכרעה בשאלה הקניינית ,קרי, הכרעה של בית משפט מוסמך בבקשה לפירוק השיתוף בחלקה שתוגש.
לסיכום, הגם שלטעמי שגתה וועדת הערר בקביעתה העקרונית כי במקרה דנן נוכח נסיבותיו לא מתעוררת שאלה קניינית מהותית הטעונה הכרעה (בשל כך שלמשיב יש תימוכין קנייניים), מסכים אני עם התוצאה הסופית של החלטתה שמשמעותה המעשית היא עיכוב ההליכים המנהליים המותנה בהגשת תובענה לפירוק השיתוף תוך פרק זמן קצוב, ע"י העותר.
סוף דבר, המועד להגשת תביעה אזרחית לפירוק השיתוף מוארך לעותר (בשים לב לצורך בהכנת תשריט חלוקה לצורך התביעה) עד ליום 1.7.22.
