בקשה לדיון נוסף בערעור על דחיית תביעה ייצוגית בעניין הנחה בארנונה

]השופטת י' וילנר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת מ' אגמון-גונן) בת"צ 50235-02-14 שניתן ביום 1.10.2017, בגדריו נדחתה בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד עריית תל אביב-יפו, היא המשיבה (להלן בהתאמה: הבקשה לאישור ו-הערייה).

דיון והכרעה כפי שיובהר בהרחבה להלן, אני סבורה כי יישום כללי הפרשנות בעניינינו מוליך למסקנה כי הפרשנות הנכונה לתקנה 3 לתקנות ההנחות היא זו המזכה בהנחה בארנונה גם תשלום באמצעות הוראת קבע הנתנת לביטול, המופנית לבנק, ואשר ניתנת לפחות לתקופת הגבייה השנתית.

בנוסף לכך, תוצאה זו מתיישבת היטב אף עם תכליתו של סעיף 12 לחוק ההסדרים, המסמיך את שר הפנים לקבוע בתקנות תנאים וכללים לשם מתן הנחות בתשלומי הארנונה – שהיא יצירת אחידות בקרב הרשויות המקומיות במתן הנחות כאמור (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, ה"ח 2143, 9-8; בג"ץ 1384/04 עמותת בצדק - מרכז אמריקאי ישראלי לקידום צדק בישראל נ' שר הפנים, פ"ד נט(6) 397, 400-399 (2005)).

משכך, לו תשמע דעתי, אציע לחבריי לקבל את העירעור, ולקבוע כי יש לפרש את תקנה 3 לתקנות ההנחות בהתאם לאמור בפיסקה 45, ועל כן קיימת אפשרות סבירה להכרעה בשאלות המשותפות לטובת הקבוצה במקרה הנידון בהקשר זה. בהתאם לכך, יוחזר הדיון ביתר טענות הצדדים ובפרט ביחס ליתר התנאים הקבועים בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות לבית המשפט המחוזי, ותנתן החלטה חדשה בבקשה לאישור.

...

העירייה הוסיפה וטענה כי יש לדחות את הבקשה לאישור אף לגופה, שכן הוראות הקבע שבאמצעותן משלמים נישומים את תשלומי הארנונה לעירייה אינן תואמות את ההגדרה של "הוראת קבע" בתקנות שמכוחן נקבעה ההנחה.

אין בידי לקבל עמדה זו. אמנם, מבחינה לשונית ייתכן וניתן היה להרחיב את ההגדרה כאמור, ואולם, מבחינה תכליתית לא מצאתי הצדקה לעשות כן, והמבקשים אף לא הצביעו על הצדקה שכזו.

אני סבורה כי מלשון התקנה ומתכליתה עולה כי הוראת קבע היא כזו אשר ניתנת לפחות למשך יתרת שנת המס בה היא ניתנת.

סיכום לאור כל האמור לעיל, אני סבורה, כאמור, כי הפרשנות הראויה לתקנה 3 לתקנות ההנחות היא הפרשנות המרחיבה, למעט בהתייחס לתנאי השני, לפיה הוראות קבע המזכות בהנחה הן הוראות קבע הקיימות כיום בשוק הבנקאות– היינו, הוראות שניתן לבטלן, המופנות לבנק ואשר אינן מוגבלות בהכרח לשנה בה הן ניתנו.

רע"א 7157/20 לפני: כבוד השופטת ע' ברון המבקשת: מעוף בדיקת ארנונה והיטלים ערוניים בע"מ נ ג ד המשיבה: דואר ישראל בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 28.4.2019 ומיום 16.8.2020 (כבוד השופט ר' סוקול, ס"נ) ב-ת"צ 30573-01-18 בשם המבקשת: עו"ד מרים זקבך ][]החלטה

בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 28.4.2019 ומיום 16.8.2020 (כבוד השופט ר' סוקול, ס"נ; ת"צ 30573-01-18), בגדרן התקבלה באופן חלקי בקשה לתיקון בקשה לאישור תובענה כייצוגית (להלן: בקשת התיקון ו-בקשת האישור, בהתאמה).

בהחלטותיו בבקשת התיקון התיר בית המשפט המחוזי הוספת סעד לרשימת הסעדים המבוקשים, ומנגד דחה בקשה לצרוף ראיות ובקשה לצרף מבקש נוסף; על כך הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור זו. הרקע הדרוש לעניין וההליכים בבית המשפט המחוזי בקשת האישור הוגשה נגד המשיבה, דואר ישראל בע"מ (להלן: הדואר), בטענה כי הוא מטעה את ציבור לקוחותיו העושים שימוש בשירות "דואר מהיר אקספרס" (להלן: השרות).

על פי ההחלטה, פסק הדין בעיניין גרסט לא קבע הלכה חדשה – אלא רק הבהיר את הדרישה שקבועה בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות), שלפיה על המבקש לשכנע "שהתובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה"; ובמקרה דנן המשמעות היא שהיה על המבקשת לדעת כי מוטל עליה נטל להראות כי קיימת קבוצה של לקוחות שנפגעו, ולא די בכך שתצביע על מספר תקלות נקודתיות שארעו.

לבסוף, המבקשת מלינה על כך שבית המשפט היתעלם לדבריה ממאזן הכוחות בינה ובין הדואר, מפערי המידע בין הצדדים ומחוסר תום ליבו של הדואר – שלא השיב לפנייה מוקדמת מצידה של המבקשת, והסתיר מידע מהותי מבית משפט; כאשר לעומת זאת, המבקשת מצידה פעלה בשקידה סבירה להנחת התשתית העובדתית הדרושה.

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשת רשות העירעור על נספחיה, נחה דעתי כי דינה להדחות אף מבלי להדרש לתגובת הדואר.

...

משהוברר כי אין בסקר מאת ד"ר שריד כדי לתרום להכרעה בשאלות שבמחלוקת, הרי שגם לפי אמת המידה הליברלית שנקבעה בפסיקה, אין לאפשר את צירופו לבקשת האישור.

סוף דבר המסקנה מכל האמור היא, כי לא נפל כל פגם בהחלטות בית המשפט המחוזי, לא כל שכן פגם המצדיק התערבות בהחלטות הערכאה הדיונית הנוגעות לניהול ההליך.

התוצאה היא שבקשת רשות הערעור נדחית.

הם חלוקים בשאלה האם יש להחיל על ענייננו את ההלכה שנקבעה בעע"מ 7741/15 מנירב נ' רשות המיסים (22.10.17) (להלן: "הילכת מנירב") שנפסקה כשלוש שנים לאחר אישור התובענה הייצוגית נושא הדיון, או שמא יש להותיר בעינה את הגדרת הקבוצה כפי שהוגדרה בהחלטה שאישרה את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית - קרי מי ששלמו ארנונה בתקופה שתחילתה שנתיים עובר למועד הגשת בקשת האישור והמסתיימת במועד אישור התובענה כייצוגית.

כמו כן, בסעיף 1 להחלטת בית המשפט בעיניין ציונה נחום נקבע כי "בקשת האישור תאושר בהתאם לנימוקי ההחלטה בעיניין 32239-05-13 גרטנר נ' עריית פתח תקוה". בית המשפט העליון דחה את ערעור הערייה בעיניין ציונה נחום והשאיר את החלטת בית המשפט על כנה.

לעניין שכר הטירחה בתביעות ייצוגיות, קבע בית המשפט העליון בין היתר בע"א 2046/10 עיזבון המנוח שמש נ' רייכרט, פ"ד סה(2) 681 (2012) (להלן: "הילכת רייכרט") כך: "אנו סבורים שבתביעות ייצוגיות שעניינן בסעד כספי יש לאמץ את שיטת האחוזים כשיטה המקובלת לקביעת שכר הטירחה של עורך הדין המייצג. שיעור האחוזים שייפסק יושפע הן מנסיבותיו הספציפיות של ההליך, הן מהאופן בו הסתיים ההליך והן מגובה הסכום שנפסק. כמו כן, יחושב שיעור שכר הטירחה מתוך הסכום שנגבה על ידי הקבוצה בפועל. כמו כן, מן הראוי לפסוק את שכר הטירחה בשיעור מדורג, במובן זה שככל שסכום הזכייה גדל, אחוז שכר הטירחה קטן". בעע"מ 9237/12 עריית מודיעין מכבים רעות נ' א.ש ברקאי בע"מ (18.5.14) קבע בית המשפט העליון בהתייחס לתביעת השבה נגד רשות, כי: "הכלל הוא שבהליכים המוגשים לפי חוק תובענות ייצוגיות יש לפסוק, ככל האפשר, שכר טירחה לבא-הכוח המייצג לפי שיטת האחוזים (ראו, ע״א 2046/10 עיזבון המנוח משה שמש נ׳ רייכרט [פורסם בנבו] (23.5.2012)). על פי שיטה זו, יש לחשב את שכר הטירחה כאחוז מסוים מן הסכום שנפסק לקבוצה או שנקבע במסגרת הסדר פשרה. כל זאת, תוך היתחשבות בשיקולים שונים ובהם, בין היתר, נסיבותיו הספציפיות של ההליך, האופן בו הסתיים והתנהלותו הדיונית של התובע המייצג ובא כוחו. לצורך המקרה שלפנינו, ונזכיר כי מדובר בתביעת השבה נגד רשות, הרי ניתן ליישם את שיטת האחוזים מתוך הנחה כי הסכום שהיה נפסק לקבוצה בתום ההליך היה עומד על סכום הגבייה שבמחלוקת. ... מקובל עלינו, כי מן הראוי ליישם את שיטת האחוזים באופן שאינו מחמיר, שעה שמוגשת לבית המשפט בקשת אישור ראויה, בסכום נמוך יחסית, וזו מסתיימת בהודעת חדילה, בפשרה או בדרך אחרת (ובילבד, כמובן, שלא קיימים שיקולים נגדיים המצדיקים את הפחתת שכר הטירחה). עוד נציין, כי מקום בו הוגשה הודעת חדילה והוכח קשר סיבתי בין הגשתה של בקשת האישור לבין הפסקת הגבייה, הרי מן הראוי לזקוף זאת לטובת התובע המייצג ובא כוחו, לצורך פסיקת שכר הטירחה והגמול". (ההדגשות שלי – מ' נ').

ולענייננו – בעיניין ציונה נחום, שהתנהל בפניי בקשת האישור אושרה בהחלטה מיום 13.7.17 כדלקמן: "בהמשך לדיון היום ולהסכמות, לפיהן בקשת האישור תאושר בהתאם לנימוקי ההחלטה בעיניין ת"צ 32239-05-13 גרטנר נ' עריית פתח תקוה (21.10.13), תוך שמירת זכותה של המשיבה לערער על החלטת האישור נוכח פסיקת בית המשפט המחוזי בחיפה בת"מ 48532-04-14 גבאי נ' טירת הכרמל ובת"מ 49077-10-13, אני מאשרת את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית". אם כן התביעה נושא הדיון הייתה הבקשה הראשונה בסדרת הבקשות מסוג זה שאושרה, ואחריה באו התובענות בעיניין נחום (בשנת 2016) והתובענה בעיניין גבאי בבית המשפט המחוזי בחיפה (בשנת 2014).

בשלב בו הוגשה בקשת האישור דנן לא היה מדובר ב"שדה חרוש", כאמור בקשות אישור נוספות בעיניין הוגשו מאוחר יותר.

...

ולענייננו – בעניין ציונה נחום, שהתנהל בפניי בקשת האישור אושרה בהחלטה מיום 13.7.17 כדלקמן: "בהמשך לדיון היום ולהסכמות, לפיהן בקשת האישור תאושר בהתאם לנימוקי ההחלטה בעניין ת"צ 32239-05-13 גרטנר נ' עיריית פתח תקוה (21.10.13), תוך שמירת זכותה של המשיבה לערער על החלטת האישור נוכח פסיקת בית המשפט המחוזי בחיפה בת"מ 48532-04-14 גבאי נ' טירת הכרמל ובת"מ 49077-10-13, אני מאשרת את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית". אם כן התביעה נושא הדיון הייתה הבקשה הראשונה בסדרת הבקשות מסוג זה שאושרה, ואחריה באו התובענות בעניין נחום (בשנת 2016) והתובענה בעניין גבאי בבית המשפט המחוזי בחיפה (בשנת 2014).

אני סבורה כי התובענה העלתה שאלה בעלת חשיבות ציבורית נוכח שיטת הצמדת תשלומי הארנונה.

בהתאם להלכת רייכרט, ונוכח השיקולים שהובאו לעיל, אני קובעת כי הנתבעת תשלם לתובעים גמול בסכום של 87,491 ₪ כולל מע"מ ושכר טרחה לבא כוחו בסכום של 409,460 ₪ כולל מע"מ. הגמול ישולם לתובעים בתוך 30 יום מפסק הדין.

ביום 12.1.2015 היתקיים דיון הוכחות והצדדים הגיעו להסכמה שמצאה את ביטויה בהחלטתי ממועד זה: "רשמתי לפני הסכמת הצדדים כי ההחלטה שניתנה בבקשת האישור הראשונה עומדת בעינה גם לגבי שני התיקים הנוספים וכי המחלוקת בין הצדדים היא לעניין השפעת ההנחות הוולונטריות לעומת אלה שהן מנדאטוריות. כמו כן רשמתי הסכמתו של ב"כ הנתבעת כי בקשת האישור לעניין ההנחות המנדטוריות, מתקבלת לגבי הבקשה השנייה מהנימוקים שפורטו בהחלטה לגבי בקשת האישור הראשונה". בפסק הדין מיום 20.8.2015 דנתי בשלוש התובענות הייצוגיות (להלן: "פסק הדין").

ביום 16.10.2015 הוריתי על תיקון טעות סופר באופן שלהחלטה לפיה: "אני מחייבת את הנתבעת להשיב לכל אחד מחברי הקבוצה את הפרישי הארנונה שנגבו מהם ביתר ב-24 החודשים שקדמו לכל תובענה (למעט כאמור הפרש הנחות החובה בתובענה השלישית)" יתוספו המילים: "ועד למועד בו אושרה התובענה הייצוגית". הערעורים על פסק הדין נדחו על ידי בית המשפט העליון ביום 6.6.2016 (עע"מ 6951/15, עע"מ 8129/15).

...

בנוסף לאמור לעיל אני סבורה כי בענייננו יש לקחת בחשבון נסיבות נוספות הנוגעות להתנהגות הנתבעת.

אינני מקבלת את טענות הנתבעת לעניין ההפחתה בשיעור הגמול ושכר הטרחה שמבקש התובע: טענת הנתבעת כי נפסקו שכר טרחה וגמול בגין החזר סכום של 437,500 ₪ ושעל כן יש לנכות סכום זה מהסכום שייפסק אין בה ממש.

נוכח כל האמור לעיל אני סבורה כי בקשת ב"כ התובע כי ייפסק לתובע ולבא כוחו סכום כולל של 25% בתוספת מע"מ היא סבירה בנסיבות העניין וכך אני מורה.

בשנת 2013 הגיש המשיב בקשה נוספת לאישור תובענה ייצוגית נגד המערערות לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"צ 45368-12-13).

צודק המשיב בטענתו כי שאלת אופן ההשגה על החלטה שיפוטית היא פועל יוצא של ה"אכסניה הדיונית" שבה נדונו טענות הצדדים (ראו והשוו: עע"מ 6809/19 אבנר נ' מנהל הארנונה - עריית חיפה, פיסקה 4 (12.2.2020), ערעור על החלטה זו נדחה ב-בש"מ 1656/20 חדד נ' מנהל הארנונה - עריית חיפה‏, פיסקה 12 (22.3.2020)).

לא למותר להוסיף ולציין בהקשר זה כי הכרעה בשאלת סיווגה של החלטה שיפוטית מתוך התבוננות ב"משקפיו" של צד להליך מעוררת קושי, שהרי יש בכך משום הנחת המבוקש (ראו: [ע"א 9241/12]התכוף תעשיות (מקבוצת ברנד) בע"מ נ' רו"ח עליזה שרון - נאמנת להסדר הנושים, פיסקה 5 (4.8.2013); ע"א 3209/18 עובדיה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (6.5.2018)).

להשלמת התמונה יצוין כי בעיניין איבי נקבע כי דרך ההשגה על החלטה הדוחה בקשה לביטול פסק דין, שהוגשה שלא במסגרת תובענה נפרדת, היא באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור ולא ערעור בזכות (שם, בפיסקאות 18-17; ראו גם: ע"א 2833/15 רייך נ' מ.ד.מ מזרחי יזמות ובניה בע"מ, פיסקה 11 (24.2.2016); ע"א 1536/16 אגבריה נ' משרד האוצר - רשות המיסים, פיסקה 2 (7.4.2016); ע"א 3926/16 אוסטרוביצקי נ' מקובר 24 (1995) בע"מ, פיסקה 5 (1.8.2016); עניין רוזנבלט, שם; עניין כוכבי; ע"א 5978/19 מקובר נ' קאופמן, פיסקה 6 (28.1.2020)).

...

בנסיבות אלו – ואך לצורך אופן ההשגה על ההחלטה – אני סבורה כי ניתן להשקיף על ההחלטה כעל החלטה המכריעה בתובענה "נפרדת" לביטול פסק הדין, הגם שלא מדובר בתובענה שיוחדה אך למטרה זו (השוו למשל: ע"א 2751/11 דביר נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל, פיסקה 10 (3.7.2011); בן-נון וחבקין, בעמ' 143).

סוף דבר: הבקשה למחיקת הערעור שבכותרת על הסף, נדחית.

משהגעתי למסקנה זו הרי שהדיון בבש"א 5859/19 מתייתר והיא נמחקת בזאת.

המשיב יישא בהוצאות המערערות בסך של 1,000 ש"ח. החלטתי זו תתויק גם בתיקי השופטים בע"א 5858/19.