בקשה לדיון נוסף בעניין תפיסת חפצים הקשורים לעבירה

בנוסף טענה ב"כ המשיבה לחוסר סמכות עניינית שכן לטענתה לא ניתן להגיש "עיון חוזר" בהחלטה על חלופת תפיסה.

דיון: טענת ב"כ המבקשת בתמצית היא כי בבש"פ 3434/21 הנ"ל נקבע לאחרונה להלכה, כי הגם שככלל קיימת סמכות לתפיסת הרכב לפי ס' 32 לפסד"פ גם בעבירות תעבורה, הרי שסמכות המישטרה לתפוס רכב לשם הבטחת חילוטו בסיום ההליך, כפופה לקיומה של "מדיניות סדורה" של המישטרה לעניין אכיפת חילוט רכבים המעורבים בעבירות התעבורה הספציפיות שבוצעו ברכב על פי החשד, כולל קיומן של "אמות מידה מינהליות ברורות, ענייניות ושוות". בש"פ 3434/21 עניינו במקרה בו הרכב נתפס בחשד לבצוע עבירות של הובלת מטען ב"משקל יתר".

ולענייננו: בהמשך לבקשה ולדיון שהתקיים, במהלכו שמעתי את טיעוני ב"כ הצדדים, הוברר למשיבה כי עליה להציג קיומה של "מדיניות סדורה" לגבי חילוט רכבים באמצעותם נעברו לכאורה עבירות מהירות מסוג העבירות של "מהירות קצה" ולשם כך, ניתנה למשיבה ארכה קצרה להגשת ההנחיה הרלוואנטית (הנזכרת בבש"פ 3434/21).

להנחיה צורפו 3 הנספחים הבאים: נספח א - "טיוטא - הנחיות פנימיות לחילוט רכב בגין ביצוע עבירות תעבורה" נספח ב - נוהל אח"מ 03.346.306 "הטיפול בכלי רכב המיועדים לחילוט" נספח ג - פקודת מטא"ר 14.01.45 "תפיסת חפצים הקשורים לעבירה והטיפול בהם". סעיף 7.

...

כפי שעולה מתוך פסק הדין, כב' הש' ברק ארז קיבלה מהמדינה, מסמך "הנחיית אגף התנועה" המסדיר את הטיפול בחילוט רכב בעבירות תעבורה, ונוכחה כי ההנחיה כוללת רשימת עבירות (כפי שמצוטט בפסק הדין) כאשר עבירות של הובלת מטען במשקל חורג, כלל אינן נכללות בה. ראוי לצטט הפסקה הרלוונטית מתוך פסק הדין כלשונה וככתבה: "34. בהתייחס לכך הציגה כאמור המדינה את הנחיית אגף התנועה שנזכרה לעיל, אשר נועדה להכווין את הפעלת שיקול הדעת בתחום זה. דא עקא, עיון במסמך זה הוביל למסקנה שרב הנסתר על הגלוי, ככל שהדברים אמורים באכיפה שעניינה עבירות תעבורה מן הסוג של נשיאת מטען בעל משקל חורג, כבעניינו של העורר. סעיף 7 לנוהל זה מפרט את העבירות שבהן ככלל תופעל סמכות התפיסה. עבירות אלה הן: "הפקרה, תאונת פגע וברח"; "נהיגה ברכב על-ידי בלתי מורשה"; "שכרות/סמים"; "נהיגה בזמן פסילה"; "נהיגה במהירות קצה (מעל 195 קמ"ש) ומעלה"; "רכב בהרכבה עצמית/רכב שעבר שינוי מבנה חמור". קל להיווכח שהעבירה של נשיאת מטען בעל משקל חורג אינה נמנית עמן.

שוכנעתי כי בשונה מהמקרה שהציג הסנגור בבש"פ 3434/21 הנזכר לעיל בהרחבה, המקרה שבפני עומד בכללים ברוח החלטת בית המשפט העליון ובהתקיים מדיניות סדורה, התפיסה נעשתה כדין ובסמכות.

מזכירות תעביר החלטתי לב"כ הצדדים.

בהתאם להוראה זו, ניתן לתפוס חפץ הקשור לעבירה, כאשר מתעורר חשד לביצועה.

בהקשר זה ובאשר לאיזון המתחייב בין מניעת עבירה נוספת ובין הפגיעה בזכות הקניין הנלווית לתפיסה, נפסק כי "על בית המשפט הדן בבקשה לשיחרור חפץ, לשקול את הצורך בהמשך התפיסה, על מנת להגשים את תכליתה, ולאזן שיקול זה, אל מול הפגיעה בזכות קניינו של הנפגע" (רעפ 1588/13 עיסא סובחי נ' מדינת ישראל-עריית ירושלים, 11.3.2013).

...

בשים לב לכל האמור ותוך איזון בין השיקולים, אני קובעת כי ניתן לצמצם את החשש מעבירות נוספות ולהורות על שחרור התפוס בכפוף לחתימת המבקשים על התחייבות להימנע מביצוע עבירה דומה במשך 6 חודשים מיום חתימת ההתחייבות והפקדה כספית בסך 50,000 ₪ עבור כל אחד מהרכבים להבטחת ההתחייבות.

לפיכך- גם בקשה זו נדחית.

לסיכום התפוס ישוחרר בכפוף לחתימת המבקשים על התחייבות להימנע מביצוע עבירה דומה במשך 6 חודשים והפקדה כספית בסך 50,000 ₪ עבור כל אחד מהרכבים להבטחת ההתחייבות.

אלא כפי שהגדיר אותה המחוקק בסעיף 10 (א) לחוק אשר קובע: "על אף האמור בסעיף 9(ב), הממונה רשאי להורות שבעל החיים לא יוחזר לבעלים או למי שהיה מחזיקו אם הוא סבור שעקב הנסיבות שבשלן נתפס בעל החיים לפי סעיף 8, אין להחזירו לבעלים או למי שהיה מחזיקו או אם יש לו יסוד סביר להניח שהבעלים או המחזיק כאמור יעברו עבירה לפי חוק זה." בנוסף, סעיף 10 א' לחוק איננו קובע את התנאים שעל בית משפט לבחון במסגרת בקשה להשבת בעל חיים לבעלים או למחזיק.

משקלה של החלטת הממונה יכול שיהיה משמעותי עוד יותר, מקום בו בית המשפט שדן והחליט בבקשה להשבת בעל חיים, לא שמע עדויות (פסקה 37).

אכן, סעיף 6(2) לחוק קובע כי כאשר התעורר חשד לבצוע עבירה לפי חוק זה, רשאי הממונה או המפקח לתפוס כל חפץ הקשור לעבירה, וכי על תפיסה מסוג זה יחולו הוראות הפרק הרביעי לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט- 1969 (להלן: "פקודת סדר הדין הפלילי"), אולם מסייג הסעיף וקובע כי ביחס לתפיסת בעלי חיים יחולו הוראות סעיפים 8 ו-9 לחוק.

כמות וסוג ההפרות, לצד משך הזמן בו בוצעו ההפרות וכמות בעלי החיים אשר לגביהם הופרו התקנות מקימים יסוד סביר לחשש, כי המבקש יעבור כלפיהם עבירות לפי חוק צער בעלי חיים ככל שיוחזרו לחזקתו או יועברו לחלופת תפיסה.

...

מקובלת עליי עמדת המשיבה לפיה בנסיבות אלו לא ניתן להשיב את הסוסים לחזקת המבקש.

סוף דבר לאור הנסיבות שהתגלו במועדי הביקורות במתקן, הרי שהייתה עילה לתפיסת הסוסים.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

כן נטען, כי פניית המישטרה מיוזמתה לכונס הנכסים הרישמי נעשתה ללא סמכות, וכי לפי סעיפים 24(ב) ו-34 לפסד"פ וסעיף 14 לפקודת המטה הארצי של משטרת ישראל 14.01.45 "תפיסת חפצים הקשורים לעבירה והטיפול בהם", היה עליה לפנות תחילה לבית המשפט שנתן את צו החיפוש כדי שיורה לה כיצד לנהוג בכספים התפוסים, או לחלופין, להשיבם למבקשת.

נוסף על כך, נטען כי הבקשה מעלה סוגיה משפטית עקרונית בדבר האפשרות לברר במסגרת הליך של חידלות פרעון את הפגמים השונים שנפלו, לשיטת המבקשת, בפעולות המישטרה, חלף בירור במסגרת הליך פלילי של "החזרת תפוס", וכי החלטות הערכאות קמא למחוק את ההליך הפלילי מבלי לקיים דיון הן בגדר "עוול משפטי ממדרגה ראשונה" ופגיעה בזכותה להליך הוגן.

תחילה, נטען כי מדובר בבקשה תיאורטית, שכן עוד בטרם הוגשה לבית המשפט הדן בהליך הפלילי הבקשה להשבת הכספים התפוסים, אלו כבר שוחררו מידי המישטרה והועברו לקופת נכסי הנשייה בהוראת בית המשפט הדן בהליך החדל"פ. כמו כן, נטען כי טענות המבקשת בדבר חוקיות החיפוש ותפיסת הכספים בידי המישטרה אינן מעוררות שאלות "רוחביות" ועל כן אינן מצדיקות דיון במסגרת "גילגול שלישי". לגופו של עניין, המשיבה טוענת כי החיפוש שנערך בדירת המבקשת נעשה כדין לפי צו בית משפט, וכי לנוכח החשד כי המשיב 2 ביצע עבירות סחר בסמים וסכום הכסף המשמעותי שנימצא בדירה, התגבש "חשד סביר" כי מדובר בתקבולי עבירה, המקים למישטרה סמכות לתפוס את הכספים על מנת להבטיח את חילוטם העתידי.

יתרה מכך, טענות המבקשת בדבר חוקיות החיפוש ותפיסת הכספים בדירתה, ובכללן טענתה כי למישטרה לא ניתנה הרשאה לתפוס את הכספים התפוסים; כי מקורם בעזבון אביה המנוח; וכי לא היתקיים "חשד סביר" כי נעברה בהם עבירה, ממוקדות באופן מובהק בעיניינה הפרטי ואינן מעוררות סוגיה עקרונית.

...

בית המשפט נעתר לבקשה ביום 18.4.2023, והורה על העברת הכספים התפוסים לקופת נכסי הנשייה של המשיב 2 (להלן: קופת נכסי הנשייה) עד להכרעה שיפוטית בסוגיית הבעלות עליהם.

לטענת המשיבה, יש לדחות את הבקשה הן על הסף והן לגופה.

דיון והכרעה דין הבקשה להידחות.

בנסיבות אלה, ובהתחשב באיזון שבין האינטרס הציבורי במניעת הברחת הכספים לשמירה על זכות הטיעון של המבקשת, החלטות הערכאות קמא למחוק את ההליך מבלי לקיים דיון נוסף במקביל לדיון הקבוע בהליך החדל"פ – אינן מצדיקות התערבות במסגרת "גלגול שלישי". סוף דבר, הבקשה נדחית.

הרקע והבקשה כנגד המשיבה וחשודים נוספים מיתנהלת חקירה בגין חשד לבצוע העבירות הבאות: קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות – לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") ; מירמה והפרת אמונים בתאגיד – לפי סעיף 425 לחוק העונשין; קשירת קשר לעשות פשע – לפי סעיף 499 (א)(1) לחוק העונשין; עשיית פעולה ברכוש אסור – לפי סעיף 3 (א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס – 2000 (להלן: "חוק איסור הלבנת הון") וכן עבירות לפי פקודת מס הכנסה וחוק הביטוח הלאומי.

בנגוד לסעיפים הרלוואנטיים בחוק המעצרים בדבר הארכת תנאי הערובה (סעיפים 57-58 לחוק המעצרים), ופסיקת בית המשפט העליון בעיניין חלידו, ממנה עולה כי יש לקיים דיון בבקשה להארכת תנאי הערובה בתוך תקופת הערובה, בעניינינו, אין הוראה מפורשת המורה על חובת קיום דיון במעמד הצדדים בבקשות להארכת תקופת התפיסה של חפץ על פי הפקודה.

...

דיון והכרעה לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בתיק החקירה, מצאתי להיעתר לבקשה ולהאריך את תוקף ההחזקה בתפוס למשך 180 ימים.

בנסיבות אלה, נחה דעתי כי פרק הזמן המבוקש להארכה הינו סביר בנסיבות העניין, ויאפשר ליחידה החוקרת פרק זמן ראוי לקדם את החקירה.

סוף דבר נוכח מורכבות החקירה, פעולות החקירה שבוצעו, פעולות החקירה הנדרשות לביצוע, השלב שבו מצויה החקירה, שווי הרכוש התפוס לעומת היקף העבירה ועוצמת החשד, מצאתי לקבל את הבקשה ולהורות על הארכת תוקף הצו להחזקה בתפוס ב-180 ימים נוספים מיום 12.1.24.