בקשה לדיון נוסף בבג"ץ בעניין ניגוד עניינים של שר הפנים

משכך, פנה העותר ביום 5.9.2019 לשר הפנים, עידכן אותו בתוצאות ההצבעה ובקש כי יינתן לו אישור לכך "כי היה ומועצת העיריה תפוזר בחלוף 30.9.2019, כבודו, ימלא אחר חובתו הקבועה בדין וימנה חברי ועדה למילוי תפקידה של המועצה, בהתאם להוראות סעיף 206(ב1)(1) לפקודת העיריות [...] על מנת להסיר כל ספק, טענותיי בנושא ניגוד העניינים (האישי והמוסדי) הקיים בין כבודו וביני טרם בוררו וזכותי לפנות ולבררן שמורות לי. כך גם לגבי חוסר סמכות כבודו לקיים שימוע לראש רשות מכהן בתקופת ממשלת מעבר". לאחר שנערכו הבחירות הכלליות ביום 17.9.2019, השיב מנכ"ל משרד הפנים לעותר, כי טרם חלף המועד האחרון לאישור התקציב, ורק לאחר מכן וככל שהמועצה לא תאשר את התקציב, יידרש שר הפנים להפעלת סמכותו לפי החוק.

בעקבות הזימון לשימוע, הגיש העותר עתירה נוספת לבית משפט זה (בג"ץ 6485/19) במסגרתה ביקש להמנע מלקיים את הליך השימוע עד לכינונה של ממשלה חדשה ומינויו של שר פנים, וכן להורות על מינוי מיידי של חברי ועדה למילוי תפקידי המועצה.

סעיף זה יוצר "מעין 'מאזן אימה' בין המועצה לבין ראש המועצה. חברי המועצה יודעים מראש כי אם לא יאשרו את התקציב תחדל המועצה מלכהן. עם זאת, אין הם יכולים לגרום להדחתו של ראש המועצה, שכן החלטה בעיניין זה נתונה לשיקול דעתו של שר הפנים" (בג"צ 9882/0[][6] שביט נ' שר הפנים, בפיסקה 6 (15.8.2007) (להלן: עניין שביט)).

סמכותו של שר הפנים לידון בעיניינו של העותר הועברה לשר אחר בעקבות בג"ץ 6485/19 ולאחר שניתן צו על תנאי בעיניין זה (החלטה מיום 17.11.2019).

...

סוף דבר, כי מהשימוע עולה כי חלק נכבד מטענות העותר נמצאו מוצדקות.

אי לכך, העתירה נדחית.

השופט נ' סולברג: אני מסכים עם דברי חברי, השופט י' עמית, כי דינה של העתירה להידחות, וזאת משום שלא נמצאה לנו עילה להתערב בהחלטה על העברת העותר מתפקידו.

בבית המשפט העליון דנג"ץ 1294/20 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות המבקש: רון אהרון קובי נ ג ד המשיבים: 1. השר להגנת הסביבה, ירושלים והמורשת, חה"כ זאב אלקין 2. שר הפנים 3. מנכ"ל משרד הפנים 4. משרד הפנים 5. סמנכ"ל משאבי אנוש במשרד הפנים 6. רפאל טרבלסי 7. יוסף בן חמו 8. דוד אזולאי 9. מנשה בן אלישע 10. מיכאל לרר 11. יוסף בן דוד 12. פנחס ועקנין 13. דוד אוחנה 14. יוסי אוקנין בקשה לקיום דיון נוסף על פסק דינו של בית משפט העליון בבג"ץ 350/20 מיום 17.2.2020 אשר ניתן על ידי כבוד השופטים י' עמית, נ' סולברג וא' שטיין המבקש: בעצמו ][]החלטה

] זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים י' עמית, נ' סולברג וא' שטיין) בבג"ץ 350/20 מיום 17.2.2020 (להלן: פסק הדין), לפיו נדחתה עתירת המבקש בעיניין החלטת השר להגנת הסביבה, ירושלים והמורשת (להלן: המשיב 1), המורה על סיום כהונת המבקש כראש עריית טבריה.

שנית, המבקש גורס כי בדחיית הטענה בדבר קיומו של ניגוד עניינים מצד המשיבים 3-2, יש משום קביעת הלכה חדשה הנוגדת פסיקה קודמת של בית משפט זה. שלישית, נטען כי בפסק הדין נקבעה הלכה בנוגע לסמכות של שר ב"ממשלת מעבר" לסיים כהונה של ראש ערייה, הנוגדת הלכה קודמת.

...

לאחר עיון בפסק הדין נושא הבקשה ובטענות המבקש, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

וכך נקבע לענין זה בעתירתו החמישית בבג"ץ 350/20, אשר נדחתה כאמור לגופה בפסק דין מפורט ומנומק - "בראשית הדברים אדרש בקצרה לטענת העותר לפיה שר הפנים ומנכ"ל משרד הפנים נגועים בנגוד עניינים. דין הטענה להדחות. סמכותו של שר הפנים לידון בעיניינו של העותר הועברה לשר אחר בעקבות בג"ץ 6485/19 ולאחר שניתן צו על תנאי בעיניין זה (החלטה מיום 17.11.2019). במובן זה, בקשתו של העותר כי שר הפנים לא יכריע בעיניינו, התקבלה ולו בבחינת 'למעלה מן הצורך'. גם עריכת השימוע בפני מנכ"ל משרד הפנים ובהשתתפות הממונה על המחוז באה לידי ביטוי בפסק הדין החותם את העתירה. בנסיבות אלה, איני מוצא להדרש לטענת העותר כי לו עניינו היה מובא בפני גורם אובייקטיבי, התוצאה הייתה אחרת" (שם בפיסקה 24).

בכך מוצה הדיון בטענות אלה, ואין במינוי המשיב 4, מתוקף תפקידו כיו"ר הועדה הממונה, כדי להצדיק להדרש פעם נוספת לטענות העותר בדבר ניגוד עניינים.

...

דין העתירה להידחות על הסף, ולו בשל קיומו של מעשה בית דין.

וכך נקבע לענין זה בעתירתו החמישית בבג"ץ 350/20, אשר נדחתה כאמור לגופה בפסק דין מפורט ומנומק - "בראשית הדברים אדרש בקצרה לטענת העותר לפיה שר הפנים ומנכ"ל משרד הפנים נגועים בניגוד עניינים. דין הטענה להידחות. סמכותו של שר הפנים לדון בעניינו של העותר הועברה לשר אחר בעקבות בג"ץ 6485/19 ולאחר שניתן צו על תנאי בעניין זה (החלטה מיום 17.11.2019). במובן זה, בקשתו של העותר כי שר הפנים לא יכריע בעניינו, התקבלה ולו בבחינת 'למעלה מן הצורך'. גם עריכת השימוע בפני מנכ"ל משרד הפנים ובהשתתפות הממונה על המחוז באה לידי ביטוי בפסק הדין החותם את העתירה. בנסיבות אלה, איני מוצא להידרש לטענת העותר כי לו עניינו היה מובא בפני גורם אובייקטיבי, התוצאה הייתה אחרת" (שם בפסקה 24).

כאמור, טענות העותר לניגוד עניינים מצד המשיבים 4-3 הועלו בשלוש עתירותיו האחרונות, ובפרט בבג"ץ 350/20, והן זכו למענה מטעם המשיבים, ובית משפט זה לא ראה להיעתר להן.

אשר על כן, העתירה נדחית.

בבית המשפט העליון דנג"ץ 7856/19 לפני: כבוד השופט נ' הנדל המבקש: רון אהרון קובי נ ג ד המשיבים: 1. שר הפנים, חה"כ אריה דרעי 2. מנכ"ל משרד הפנים, מרדכי כהן 3. משרד הפנים 4. מרכז השילטון המקומי 5. רפאל טרבלסי ואח' בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה מיום 25.11.2019 בבג"ץ 6485/19 שניתן על-ידי כבוד השופטים י' עמית, ג' קרא ו-י' וילנר בקשה לעיכוב ביצוע מיום 26.11.2019 ][]בשם המבקש: בעצמו החלטה

בפסק הדין נמחקה עתירתו של המבקש לקבוע כי המשיב 1, שר הפנים, מצוי בנגוד עניינים המונע ממנו לידון בעיניינו באפשרות להורות על סיום כהונתו של המבקש, ראש עריית טבריה, בהתאם להוראת סעיף 206(ב1)(1) לפקודת העיריות [נוסח חדש] וכי המשיב 2, מנכ"ל משרד הפנים, אשר נטען כי הוא איש אמונו של המשיב 1, אינו יכול לפעול בעיניינו של המבקש בהקשר זה. ביום 17.11.2019 הוציא בית המשפט צו על-תנאי המורה למשיבים 3-1 לנמק "מדוע לא ימנה שר הפנים ועדה ממונה למילוי תפקידי המועצה חלף חברי המועצה שפקעה כהונתם, וזאת על פי סמכותו לפי סעיף 206(ב1)(1) לפקודת העיריות [נוסח חדש]; ומדוע לא יעביר שר הפנים את סמכותו על פי סעיף 206(ב1)(1) לשר אחר, נוכח הטענה לניגוד עניינים". ביום 24.11.2019 הגישו המשיבים 3-1 הודעת עידכון בה נימסר כי שר הפנים החליט להמנע מקבלת החלטה באשר להמשך כהונתו של המבקש וכי בהמשך לכך תתבקש הממשלה, באישור הכנסת, כנדרש בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק יסוד: הממשלה לקבל החלטה על העברת הסמכות לפי סעיף 206(ב1) באשר להמשך כהונתו של המבקש, ולשם החלטה זו בלבד, לידיו של שר אחר.

...

דין הבקשה לדיון נוסף להידחות.

סיכומו של דבר – הבקשה לדיון נוסף והבקשה להורות על עיכוב ביצוע הליך השימוע בעניינו של המבקש נדחות.

עיקר טענות המבקש ראשית יצויין כי המבקש הבהיר בבקשתו, וחזר והבהיר, כי בקשתו לקיים דיון נוסף נסבה אך ורק על הקביעות בפסק הדין בנוגע למענק שקבל ממיליקובסקי וחיובו בהשבת הסכום של 270,000 דולר לעיזבונו של מיליקובסקי, וכי הבקשה "איננה עוסקת ואינה קשורה בשום צורה ודרך להסכם ההלוואה שנכרת בין המבקש לפרטרידג'". למקרא הבקשה עולה כי טענתו העיקרית של המבקש נוגעת לסמכותו של בית משפט זה, וליתר דיוק להעדר סמכותו, ואביא מהדברים כלשונם: "יוטעם, כי פסק הדין שניתן הנו פסק דין תקדימי אשר מרחיב את סמכויות בג"ץ הרבה מעבר לסמכות השיורית תוך ביטול הליכים חוקיים וכל זאת ללא נימוק ותוך מה שמשנה את שיטת המשפט בישראל. במה דברים אמורים? בית המשפט הנכבד נתן פסק דין על וועדת ההיתרים לפי פרק ד' להודעה בדבר הכללים למניעת ניגוד עניינים של שרים וסגני שרים, התשס"ג-2003 (להלן גם – 'ועדת ההיתרים ניגוד עניינים'), כאשר עניין זה כלל לא בסמכותה. שכן, בית המשפט הנכבד קבע, כי יש להשיב את הכספים שקבל רה"מ, במסגרת ולאור חוק המתנות, כאשר העניין אינו בסמכותו של בג"ץ – שכן לא היתקיים ההליך המתאים בפני ועדת ההיתרים מכוח חוק המתנות ותקנות המתנות (להלן גם – 'ועדת ההיתרים מתנות'). אלא היתקיים דיון בפני ועדת ההיתרים ניגודי עניינים, שכלל אינה מוסמכת לידון בדבר – מרגע שהוכרע, כי המסגרת הנורמאטיבית הנה חוק המתנות. זאת בנגוד למצב שהיה קיים ערב מתן פסק הדין. שכן, תחילה הורה היועמ"ש דאז ד"ר מנדלבליט, כי חוק המתנות לא יחול על המקרה שבכותרת ועל כן ומכוח הכרעה זו, הועבר העניין לטפול ועדת ההיתרים ניגודי עניינים, במקום לועדת ההיתרים מתנות" (סעיף 8 לבקשה, ההדגשות במקור).

ואפילו היה מדובר בהלכה חדשה, הרי שאין צורך "לאשר כל הלכה חדשה על-ידי עריכת דיון נוסף בה" (דנ"פ 6519/05 עיסא נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (2.9.2005); דנג"ץ 3998/22 בן ארי נ' השר לבטחון פנים, פסקה 23 והאסמכתאות שם (30.8.2022) (להלן: עניין בן ארי)).

...

לנוכח מסקנה זו בדבר תחולת חוק המתנות, ובדומה לאמור לגבי המענק ממיליקובסקי, נקבע כי אין לוועדת ההיתרים סמכות ליתן היתר לקבלת טובת ההנאה, ומשכך מתיירות הטענות של העותרות ביחס להחלטת מבקר המדינה.

לפי הוראת סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: החוק), בית המשפט העליון רשאי להיעתר לבקשה לקיים דיון נוסף, וזאת בתנאי שבפסק הדין מושא הבקשה נפסקה הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או כאשר לנוכח "חשיבותה, קשיותה או חידושה" של ההלכה שנפסקה בית המשפט סבור כי יש מקום לקיים לגביה דיון נוסף.

עיון בפסק הדין מושא הבקשה ובטענות המבקש מוביל למסקנה ברורה כי תנאים אלה אינם מתקיימים במקרה דנן.

אשר על כן, הבקשה נדחית.