טענות המשיב בתגובתו:
לטענת המשיב, עילת התביעה מתבססת על פירסום ברבים של דף הרשעותיו ו/או חלק מהרשעותיו בפני ביה"ד המשמעתי של לישכת עורכי הדין כאשר מידע זה בזמן הרלוואנטי לפרסומו היה חסוי ואסור לפירסום.
לעניין זה מציין המשיב כי בכתב התביעה הועלתה על ידו עילת הרשלנות אשר יסודותיה פורטו בכתב התביעה בכך שהמבקשות התרשלו שלא שמרו מידע חסוי וסודי או התירו לאחרים לקבל ולהשתמש במידע זה כשברור שמידע זה עלול לפגוע בו.
דיון והכרעה:
בכל הנוגע לטענות המבקשות בדבר שהוי, כמו גם בדבר העדר עילה בגין כך שהמידע שפורסם איננו חסוי, אין מקום לקבל את הבקשה.
שנית, לעת הרלוואנטית קבע הדין כי דיונים משמעתיים של הלישכה יתנהלו בדלתיים סגורות (כלל 73 לכללי לישכת עורכי הדין (סדרי הדין המשמעתי), תשכ"ב – 1962, כפי שהיה בתוקף באותה עת).
...
וראו גם הערת כב' השופט י' עמית ביושבו בבית משפט השלום בת.א. 2483/97 שאלתיאל סיגל נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (פורסם במאגרים)(1999), כדלקמן: "לאור העוולה הפרטיקולארית של איסור הפגיעה בפרטיות, לא אזקק לעוולת הרשלנות, אם כי מקובלת עלי הדעה שניתן להגיש תביעה ברשלנות גם במקרה של חפיפה מלאה בין העוולה של פגיעה בפרטיות לעוולת המסגרת של רשלנות..". עמדה כאמור אף הובעה בספרות (ראו: טל חבקין התיישנות (תשע"ד – 2014), עמ' 413; אלי הלם דיני הגנת הפרטיות (2003), עמ' 305, ה"ש 9).
נוכח כל המקובץ, התוצאה היא כי התביעה בעילה של חוק הגנת הפרטיות נדחית על הסף מחמת התיישנות.
הבקשה לדחיית על הסף של התביעה בעילה הנזיקית של רשלנות והפרת חובה חקוקה – נדחית.
