בקשה לדחיית תביעה מחוסר סמכות ומחיקתה

טרם הגשת כתב ההגנה, הגישו הנתבעות בקשה לדחיית כתב התביעה מחמת חוסר סמכות עניינית, כאשר נטען שדין התביעה להידון בבוררות, בשל תניית הבוררות, הקיימת בתקנון האגודה.

לאחר הגשת תצהירי הנתבעות, הגישו התובעים בקשה למחיקת התצהירים בשל הטעם שהתצהירים עוסקים בעניינים לגביהם כבר נקבע שיש השתק פלוגתא.

...

לסיכום דין התביעה להתקבל.

כמו כן אני מורה לנתבעות לשלם לתובעים ביחד ולחוד את הוצאות המשפט, בהתאם לקבלות/אסמכתאות שישלחו על ידי ב"כ התובעים לב"כ הנתבעות.

בנוגע לשכ"ט עו"ד, אני קובעת כי הנתבעות ישלמו לב"כ התובעים ביחד ולחוד, שכ"ט עו"ד בסך של 42,500 ₪ (ראה הסכום שנפסק וראו השכ"ט המינימאלי אשר הסכום שנפסק הינו במעט יותר גבוה, בשים לב שבתיק זה הוגשו מספר בקשות, הוגשו תצהירים, חוות דעת, התקיימו שלושה מועדי הוכחות, הוגשו סיכומים).

השאלה : האם יש לסלק על הסף תביעה להצהרת בעלות ביחס לבית לאור טענות של מעשה בית דין, השתק שפוטי, העדר עילה, חוסר סמכות והתיישנות? הבקשה: בפני בקשה לסילוק התביעה על הסף אשר הוגשה ע"י הנתבעת 2 (להלן: "המדינה"), במסגרתה עותרת המדינה לדחות את התביעה כנגדה בין היתר, בשל חוסר סמכות עניינית, מעשה בית - דין והתיישנות.

בשנת 2019 הגישה התובעת תביעה נוספת בבית משפט השלום בנצרת (ת"א 2903- 05- 19 ) הדומה במהותה לתביעה זו, במסגרתה עתרה לבטל את הסכם החכירה ולהכיר בה כבעלים של הדירה בה היא מתגוררת במקרקעין וזאת מכוח החזקה רבת שנים, אולם תביעה זו נמחקה על הסף, בין היתר מטעמים של חוסר סמכות עניינית, מעשה בית דין ולאור קיומו של הסכם הפשרה מושא פסק הדין (לא הוגש ערעור על פסק הדין) (להלן: "ההליך בבית משפט השלום").

...

זאת ועוד, צעידה אחורה בזמן לשנת 1995 מעלה כי בין הצדדים התנהלו מספר הליכים בעניין המקרקעין והזכויות בהן, כאשר למעשה הליך ההכרעה הראשונה, בו אושר הסכם הפשרה ביחס לזכויות במקרקעין (ת"א 2894/95 ) הוא מקור הסכסוך גם בהליך זה. מסקנה זו נלמדת מבין השורות הגם שהתובעת ניסתה להלך על חבל דק בהצגת טענותיה (אחרת גם לפי גישת התובעת לא תהיה לה עילת תביעה מכוח חזקה רוכשת/התיישנות).

בשים לב לאמור לעיל, סבורני כי יש בהליכים הקודמים כפי שפורטו, כדי להוות מעשה בית דין כלפי התובעת שהיה בידה לעלות טענות בעניין זה אגב התביעות הקודמות )23402- 07- 13 ,12204- 09- 2894/95 ) או לבקש להסדיר את זכויותיה משך השנים, אך 6 , היא לא עשתה כן. הטענה כי סוגיית הבעלות ביחס לבית לא עלתה קודם כי לא הייתה סיבה להעלותה, אין בה די, שכן על התובעת הייתה חובה להעלות כל טענה שיכולה הייתה להעלות והמקימה לה זכות בעלות.

סוף דבר בנסיבות לאחר ששקלתי בדבר, בחנתי טענות הצדדים ועיינתי במסמכים שצורפו ובראי עקרונות היסוד שנקבעו בתקנות - 5 בתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט 2018 , ומכוח 41 (א)( 4) לתקנות לעיל אני מורה על מחיקת התביעה.

בהקשר זה טען התובע כי המהלך של המועצה שבו הגישה תחילה בקשה ראשונה בטענה לחוסר סמכות מקומית ולאחר מכן הגישה בקשה שנייה בטענה לחוסר סמכות עניינית תוך היתלות בטענה "לא יעבירנו עוד" על מנת להביא לדחיית התביעה, מעיד על חוסר תום לב במיוחד כאשר מדובר ברשות ציבורית נגד תושב.

התובע טען כי במידה ויתברר כי התביעה איננה בתחום סמכותו של בית משפט זה, הרי שיש למחוק את התביעה ולא לדחותה.

...

לכן, לטענתה, יש לדחות את התביעה מחוסר סמכות עניינית.

ועל כן, אני מורה על מחיקתו מכתב התביעה.

סיכומו של דבר; הסמכות העניינית לדון בתביעה נתונה לבית משפט זה. פרט לסעיף 43 שיימחק מכתב התביעה.

משכך, הוריתי לנתבעים להגיש בקשה נפרדת בעיניין זה. טענות הצדדים בעיניין הסמכות העניינית ביום 2.4.2023 הגיש עו"ד לובאני, ב"כ קבוצת עראבייה, בקשה 12 "לדחית ו/או מחיקת התביעה מחוסר סמכות עניינית". לטענתו, התובעים עותרים לסעד של אכיפת פסק הדין בקירוב על ידי הגשת תכנית איחוד וחלוקה מטעמם, אך אין סמכות לבית משפט זה וגם לא לבית משפט השלום לידון בתכנית איחוד וחלוקה אלא לועדות התיכנון והבניה, תוך שהפנה לפסק דינו של כב' השופט יונתן אברהם שניתן ב- ת"א 56233-03-17.

...

לאחר שבחן את הסעדים שנתבקשו בכתב התביעה הגיע בית המשפט (כב' השופט יונתן אברהם) בפסק דינו מיום 23.4.2018 לכלל מסקנה, כי הסעדים המבוקשים מצויים בסמכותם של בתי משפט שונים (בית המשפט לעניינים מינהליים ובית משפט שלום) והורה על דחית התביעה; לדבריו: "בחינת הסעדים ההצהרתיים הנדרשים (למעט ההצהרה על הפרת ההסכם) לפי מהותם ותכליתם מלמדת, כי מבוקשות בהן הצהרות לא רק לגבי מצב זכויותיהם של התובעים במישור הבעלות אלא ובעיקר, הצהרות לקביעת מצב תכנוני שונה מזה הרשום במירשם המקרקעין, וזאת לטענת התובעים, נוכח הפירוק ופסק הפירוק שאישר אותו ונוכח הטענה שהמצב התכנוני כיום עומד בניגוד לפסק הפירוק". כב' השופט אברהם הוסיף וקבע בפסקה 34 לפסק הדין: "באשר לסעד האחרון המבוקש הנוגע להצהרה על הפרת ההסכם, הרי משמדובר בהצהרה להפרת הסכם שעניינו איחוד וחלוקת מקרקעין ומשכך, מצוי עניינו בסמכות בית משפט השלום. לא יהיה מיותר לציין כי התובע הודיע כי הגיש במקביל תביעה לבית משפט השלום". תביעה שנייה שהוגשה על ידי התובעים ב- ת"א 48501-07-17 בבית משפט השלום בטבריה, שעניינה פירוק שיתוף בשלוש חלקות אשר נוצרו בעקבות הליך רישום של תשריט איחוד וחלוקה שקיבל תוקף של פסק דין, נמחקה בהתאם לפסק הדין מיום 24.9.2020 לפי בקשת התובעים, שקיבלו את המלצת בית המשפט.

כפי שהובהר לעיל, דעתי אינה כדעתה של כב' השופטת לכמן; אני סבור, נוכח ההפרות הנטענות כנגד הנתבעים בתור מי שלא עמדו בהתחייבויות שנטלו על עצמם בהסכם הפירוק ובעיקר נוכח סעד האכיפה המבוקש מכוחו של אותו הסכם, נתונה הסמכות העניינית לדון בתביעה עסקינן לבית משפט שלום, כפי שציין ובצדק השופט אברהם בפסקה 34 לפסק דינו.

בניגוד לטענתם של התובעים, כב' השופטת לכמן לא הורתה על העברת הדיון בתביעה ב- ת"א 1437-05-21 לבית משפט זה; לפי קביעתה: "בנסיבות העניין, לא מצאתי להורות על העברת הדיון בתביעה לבית המשפט המחוזי. סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט אינו מחייב את ביהמ"ש להעביר את הדיון לביהמ"ש המוסמך אלא מעניק לו סמכות לעשות כן לפי שיקול דעתו. אני סבורה שיש למחוק את התביעה חלף העברתה, בהתחשב בפסק הדין שניתן בבית המפשט המחוזי ת.א. 56233-03-17 המצוין לעיל, בדבר הסמכות העניינית של בית המשפט לעניינים מינהליים בנוגע לסעדים שנדרשו שם". בנסיבות האמור, כאשר בית משפט השלום לא הורה על העברת הדיון בתביעה לבית משפט זה, אין תחולה לסעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט, לפיו, "בית המשפט או בית הדין שאליו הועבר ענין כאמור, לא יעבירנו עוד". משמצאתי כי הסמכות העניינית לדון בתביעה נתונה לבית משפט שלום ולא לבית משפט זה, אני מורה על העברת הדיון בתביעה לבית משפט שלום במחוז הצפון, אשר ידון גם בבקשה 17 – לתיקון כתב התביעה.

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האיזורי תל אביב (סגנית הנשיאה אריאלה גילצר-כץ; סע"ש 29945-11-22) מיום 4.6.23, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת למחיקת התביעה מחמת חוסר סמכות ולחלופין לעיכוב הליכים, וכן בקשה למשלוח הודעת צד ג'.

...

לאחר שעיינתי בבקשה ובהחלטת בית הדין האזורי ובכל חומר התיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיב.

סוף דבר - לאור כל האמור, שוכנעתי כי לא נפלה טעות משפטית בהחלטת בית הדין האזורי, וכי לא נמצא טעם המצדיק התערבות בה. משכך בקשת רשות הערעור נדחית.