בקשה לדחיית תביעה בשל אי עמידה במועדי הפקדת ערבון

ביום 1.2.2023 ביקש לעכב הליכים עקב הליך תלוי ועומד בתיק הפש"ר ולהאריך מועד להפקדת העירבון.

לסיכומו של עניין – אין בעירעור נימוק המצדיק ביטול פסק דין שמחק תביעה בשל אי הפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב 1 וממילא דין העירעור להדחות.

...

בעבר, כאשר תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד – 1984 היתה בתוקפה, היה צריך בית משפט לדחות תביעה, כאשר לא הופקדה הערובה במועדה (תקנה 519 (ב)) ואילו כיום התביעה נמחקת ולא נדחית.

לסיכומו של עניין – אין בערעור נימוק המצדיק ביטול פסק דין שמחק תביעה בשל אי הפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב 1 וממילא דין הערעור להידחות.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחה הערעור.

המבקשים, סלימאן חמיד סאלם אבו עראר ועיסא מחמד גברין הרוש, הגישו תביעה לפינוי וסלוק יד של המשיבה, עתניאל – אגודה שיתופית חקלאית, ממקרקעין בסמוך ליישוב עתניאל.

למרות היתנגדות המשיבה, וחרף העובדה שטרם שולמו הוצאות משפט שהושתו על המבקשים בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי בבקשת עיכוב ביצוע, עובדה שלגביה ציינה הרשמת כי היא "מעמידה כשלעצמה באור בעייתי בקשות לפטור או לארכה בהפקדת עירבון" – נעתר בית המשפט לבקשה ונתן ארכה ממוקדת עד יום 3.1.2023, תוך שהוסיף כי "ככל שלא תבוצע הפקדה עד למועד זה יימחק ההליך ללא התראה נוספת". גם בתאריך המיועד, לא הופקד העירבון; תחתיו, הוגשה בקשת ארכה נוספת – הפעם עד יום 15.2.2023.

פשיטא גם שבית המשפט המחוזי פעל בסמכות; סמכותו מעוגנת בתקנה 135(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 הקובעת: "לא קיים המערער הוראה בדבר הערובה, רשאי בית המשפט להורות על מחיקת העירעור". ההחלטה על מחיקת ערעור בשל אי-הפקדת ערובה מסורה איפוא לשיקול דעת בית המשפט (ראו: בש"א 2511/90 רום נ' עזבון המנוח אברהם שריער, פ"ד מד(3) 589 (1990); רע"א 2885/06 נציגות הבית המשותף נ' גאון חברה לבניין והשקעות בע"מ, פסקה 4 (3.10.2006) (להלן: עניין נציגות הבית המשותף)).

יתרה מכך, בפסיקה נקבע זה מכבר, כי "הארכת מועד להפקדת עירבון אינה ניתנת כדבר שבשגרה. הפגם הדבק בעירעור, עקב אי הפקדת עירבון במועד, אינו עניין של מה בכך" (בש"א 2005/97 יהושע נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 3 (16.4.1997); עניין נציגות הבית המשותף, פסקה 4).

אף את טענתם שלפיה לא העבירו את הכסף, משום ש"במידה ויבוטל פסק הדין לא יהיו חייבים מאומה" – יש לדחות מכל וכל, וכבר בעצם העלאתה טמונה עזות מצח לא מבוטלת, שכן בקשת עיכוב ביצוע שהגישו, ושכּוּונה, בין היתר, לסוגיית ההוצאות שנפסקו לחובתם בבית משפט השלום – נדחתה.

...

לטענת המבקשים: "העיכוב בהפקדת העירבון נבע מנסיבותיהם האישיות [...] בעקבות פטירת אחד מהאחים ולאחר מכן התלקחות האיזור בעקבות המהומות שאירעו באותה תקופה באיזור גרמו לעיכוב בהפקדת העירבון". עוד הוסיפו, כי "אי הפקדת העירבון לא נבעה מזלזול בבתי המשפט". המבקשים טענו בהרחבה, כי בסמכותו של בית המשפט 'להחיות' הליך שנמחק, וכן כי הוא רשאי להיעתר לבקשה להארכת מועד להפקדת ערבון, אף לאחר חלוף מועד ההפקדה.

מהבקשה משתמע, על אף שהדבר לא נטען בפה מלא, כי בית המשפט המחוזי לא עשה כן. דין הבקשה להידחות.

ברם, השאלה שלפנינו אינה זו, אלא האם ראוי לעשות כן, בנסיבות העניין דנן; על כך – אין מנוס ממתן תשובה שלילית.

הבקשה נדחית אפוא בזאת.

רקע ועיקרי העובדות הדרושות ערעורם העקרי של המערערים הוגש ביום 2.4.2023 בעיניין פסק-דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט מ' בורנשטיין) מיום 27.3.2023 בתפ"מ 41499-01-23, אשר לפיו התקבלה תביעת המשיבים לפינוי המושכר שהמערערים שכרו מהם וזאת לכל המאוחר עד יום 16.4.2023, תוך חיובם גם בהוצאות המשיבים בסך 4,000 ₪.

לאחר שהוגשה תגובת המשיבים לבקשה לפטור מהפקדת הערבון, ניתנה ביום 27.4.2023 החלטתה המפורטת והמנומקת של הרשמת, אשר דחתה את הבקשה בשל אי עמידת המערערים בשני התנאים הנדרשים לשם קבלת פטור זה (להלן גם – ההחלטה הראשונה).

כך בהחלטה (השנייה) מיום 18.5.2023, שבה נקבע כי אין בבקשה החוזרת כדי לשנות את ההחלטה מיום 27.4.2023 ולפיכך על המערערים להפקיד את הערבון עד יום 25.5.2023; כך גם בהחלטה (השלישית) מיום 23.5.2023 שאף בה נקבע כי אין מקום לשינוי ההחלטה מיום 27.4.2023 וכן נקבע בה כי המערערים יישאו בתשלום הוצאות המשיבים בסך 500 ₪ ויפקידו את הערבון עד יום 30.5.2023; כך נקבע גם בהחלטה (הרביעית) מיום 2.6.2023, אשר בה נקבע שוב, כי אין מקום לבקשות חוזרות וכי בקשת המערערים כבר נדונה והוכרעה ולפיכך הם חויבו שוב בתשלום הוצאות המשיבים בסך 1,000 ₪, ושוב נדחה מועד הפקדת הערבון ליום 11.6.2023; בדומה נקבע גם בהחלטה (החמישית) מיום 20.6.2023, אשר במסגרתה, נוסף לבקשה לפטור מהפקדת ערבון נדונה גם הבקשה לפטור מתשלום אגרה, אשר כאמור, התבקשה לראשונה בבקשת המערערים מיום 28.5.2023.

...

עם זאת נאמר כי "מבלי לקבוע מסמרות, אלו מוטלים בספק, בהינתן כי פסק דינו של בית משפט קמא מושתת על קביעות שבעובדה, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן". בנוסף לכך, ההחלטה הפנתה גם אל ההחלטה מיום 4.4.2023 בעניין הבקשה לסעד הזמני, שבה הגיע בית המשפט למסקנה דומה בעניין שאלת סיכויי הצלחת הערעור (שם, פסקה 4).

מכל הטעמים האמורים, הערעור נדחה.

עם זאת, בשים לב לרגישות העניין נוכח האיחור בהגשת ההיתנגדות ב-24 שנים, דבר המהוה נזק ראייתי לשני הצדדים ביכולת להוכיח מסירה או אי מסירה (כשהנטל דוקא על הנתבע לסתור חזקת מסירה והנטל על התובע להוכיח כי ביצע מסירה כדין וברי כי יש מי שניפגע בשל חלוף הזמן משיכול והנתבע נקלע לסיטואציה לא לו ואכן לא ידע דבר ומתקשה להוכיח בשל חלוף הזמן וכך גם ביחס לתובע שהסתמך על סופיות הדיון אם כי במקרה דנן לא מדובר בתובע המקורי ולא ידוע מתי נפטר ולכן קיים קושי לטעון להסתמכות בנו מנגד עת גם לא גבה דבר אלא אוחז בזכות, הלכה למעשה, וממילא המידע בכללותו מלכתחילה לא היה מצוי בידו) – אדון גם בשאלה האם ההיתנגדות הוגשה במועד בשל אי המצאה כדין וככל שלא הוגשה במועד, האם מטעמי שקולי מדיניות משפטית היה מקום להעתר לה ובכלל זה ייבחנו סכויי ההיתנגדות עת יש להם משקל ממילא עת בוחנים הארכת מועד מקום בו לא הוגשה ההיתנגדות עם היוודע תיק ההוצאה לפועל (באנלוגיה לכך שיש לבחון האם בקשה לביטול פסק דין הוגשה במועד תוך 30 יום ואם לא, האם יש להעתר לבקשה להארכת מועד להגשת הבקשה לביטול פסק דין ובכלל זה נבחנים דרכי ההמצאה ומקום בו אין חובה מן הצדק, גם סכויי ההגנה ולאחר מכן, מקום בו עוברים את המשוכה הראשונה יש לבחון האם יש לבטל לגופו את פסק הדין (להבדיל מבקשה להארכת מועד) – האם ישנה חובה מן הצדק בכל הנוגע לדרכי ההמצאה ואם לא, האם מטעמי מדיניות שיפוטית יש להעתר לביטול פסק הדין ובכלל זה נבחנים גם סכויי ההגנה).

על כן, וחרף האמור עת נטייתי לגופו של עניין בשל, ובעיקר, אי עמידה בתנאי בקשה להארכת מועד כמחסום ראשוני וכן לאי הגשת ההיתנגדות חרף המצאה, כשסכויי ההגנה אינם גבוהים בכל הנוגע לעצם החוב (להבדיל מגובה החוב שחלוף הזמן מטבעו מקשה על שני הצדדים להבין כיצד התגבש אותו סוכם) היא לדחות כאמור את בקשתו, הרי שבמצבים מעין אלה, ב"איזור הדמדומים של הספק.

אלה הם המקרים שבהם היה "כימעט" בטוח שהנתבע לא גילה הגנה הראויה להתברר בביהמ"ש, אלה הם המקרים הדחוקים שבהם בימ"ש עושה חסד עם הנתבע ונותן לו את הרשות בתנאים, דהיינו: "...כאשר 'כימעט' רשאי היה לסרב לנתבע, ותחת הסרוב נתן לו רשות מותנית בתנאי... " (ראו ע"א 9654/02‏ האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ''ד נט (3) 41 (2004)), ועל כן, בשל המחדל ולו באי בקשה להארכת מועד במועד עת הבקשה לבצוע שטר שלא הוגשה היתנגדות ולא הוגשה בקשה להארכת מועד כמוה כפסק דין ולא הוגשה בקשה לביטול פסק הדין במועד ולנוכח ההלכה הפסוקה דלעיל, לפיה מונחה בית המשפט לנקוט גישה מקילה כאשר קיימת הגנה, ולו דחוקה וכן רוח התקנות החדשות בנוגע לביטול מוסד סדר הדין המקוצר ושיקולי מדיניות שיפוטית, סבורני כי ניתן לאפשר תחת תשלום הוצאות למשיב וכן בהפקדת ערבון ותנתן גם רשות להיתגונן בכפוף לשני אלו, אשר יבוצעו בתוך 30 יום : תשלום סך של 3400 ₪ למשיב באמצעות באת כוחו.

הפקדה בקופת בית המשפט של 22500 ₪ שלוקחים בחשבון גם הוצאות משפט (בשים לב לכך שאם הייתה נדחית הבקשה היה כבר משלם את הסכום כולו העומד ע"ס של כ-362000 ₪, ולו מהיום בו גילה לשיטתו בכל הנוגע לצימצום ריביות דרך שיפעול הליכי הוצאה לפועל ולחילופין לו לא היה מאתר את צד ג' או כי היה נמצא שצד ג' חייב כי אז היה משלם הנתבע תובע וצד ג' היה משלם לנתבע).

...

לקחתי בחשבון כי הנתבע מיוצג על ידי הסיוע המשפטי וכי אין ידו משגת וזאת מבלי לבדוק חקירת יכולת משאין זהו ההליך לכך, אולם בשים לב לגובה החוב ובשים לב להגנה הדחוקה ולאיחור הממשי בהגשת ההתנגדות ומבלי להתייחס לכך שההמצאה הייתה כדין ומוכנה אני להניח שלא קיבל את דבר הדואר אולם כשידע הוא ישב בחיבוק ידיים ללא הוכחה כי ארבעה חודשים נבצר ממנו בכל דרך להגיש התנגדות או לחפש סיוע משפטי או לפנות להוצאה לפועל וכל שכן לאחר שכבר קיבל סיוע משפטי, המתין עוד מספר חודשים, במקום לזעוק ולהזדרז ולפעול בנושא – אני סבורה כי סכום ההפקדה הוא ריאלי בנסיבות העניין.

בזיקה לאמור בתנאי ב' דלעיל, אודה כי סברתי שיש לדחות את הבקשה וזאת מטעמי השיהוי שבהגשת התנגדות, כל שכן מיום הידיעה בפועל לשיטת הנתבע.

סוף דבר.

הבקשה נדחתה על ידי כב' הרשם הבכיר יגאל ברק-עופר בחלטה מיום 12.12.22 לפיה נקבע כדלקמן: "הנתבעים הפנו להחלטת בית המשפט באשדוד בהליך 28689-03-17, במסגרתה דחה בית המשפט בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות, במסגרתו נמחקה התביעה נשואת ההליך האמור.

בנוסף, בית המשפט המחוזי בירושלים דחה ביום 10.08.23 את בקשת רשות העירעור שהגיש התובע על אותה החלטה וזאת עקב אי תשלום אגרה ואי הפקדת ערבון.

דיון והכרעה ככלל, אין להגיש בקשה לעיון חוזר חלף ערעור, אלא במקרים שבהם חל שינוי נסיבות ועובדות חדשות שאירועו לאחר מועד מתן ההחלטה, או שנתגלתה טעות בולטת בהחלטת בית המשפט (ראו: ע"א 3523/06 שטרן נ' לוי ואח' (פורסם בנבו, 19.04.07); בר"ע 2309/06 צח נ' אבידור נכסים בע"מ ואח' (פורסם בנבו, 06.03.07)).

הפסיקה קבעה כי יש לשקול שלושה שיקולים מרכזיים בעת דיון בבקשה לחייב בהפקדת ערובה להוצאות: ראשית, הבטחת תשלום הוצאות לנתבע על מנת למנוע מצב בו הוא יזכה בהליך, יפסקו לטובתו הוצאות, אך הוא יעמוד לפני שוקת שבורה, במובן זה שלא יימצא מקור שממנו יוכל להפרע.

...

מנגד, התובע טוען כי יש לדחות את הבקשה שכן אין לטענתו הליך כזה של "עיון מחדש" והוא סומך ידיו על ההחלטה המקורית מיום 12.12.22 ומבקש שלא לשנותה.

סבורני כי כעת קיימות נסיבות חדשות, אשר התרחשו לאחר מתן ההחלטה האמורה מיום 12.12.22, ולכן ראוי לשוב ולדון בעניין מחדש ואף לשנותו.

אולם עתה לאחר שעיינתי בכלל מסמכי התביעה לרבות כתב ההגנה שהוגש לאחר ההחלטה האמורה ולאחר שנפרשה בפניי התמונה המלאה בכללותה ונוכח התנהלותו של התובע ואי קיום החלטות בית המשפט לגבי תשלום ההוצאות שנפסקו נגדו, נחה דעתי כי מדובר, לכל הדעות, בנסיבות חדשות המצדיקות שינוי ההחלטה.

יישום הוראות הדין והפסיקה הנוגעות בעניין, מובילים אותי למסקנה כי יש לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות ככל שתידחה התביעה.