בקשה לדחיית קובלנה פלילית בעבירות איומים והיזק לרכוש

רקע ביום 24.1.2019 הוגש כתב אישום נגד בוריס פנחסוב (להלן: פנחסוב, או המבקש) במסגרתו יוחסו לו עבירות איומים לפי סעיף 192 לחוק (2 עבירות), היזק לרכוש במזיד לפי סעיף 452 לחוק, תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק, תקיפה סתם בן זוג לפי סעיף 382 (ב) לחוק, ותקיפה הגורמת חבלה של ממש (בן זוג) לפי סעיף 382 (ג) לחוק.

בקשות לעיון חוזר שהוגשו מטעם ההגנה ביחס למעצרו – נדחו (ראו פרוטוקול מיום 2.6.2019 ו-1.9.2019 במסגרת מ"ת (ת"א) 61559-01-19 מדינת ישראל נ' פנחסוב); ערר שהגישה ההגנה נגד החלטת בית המשפט לדחות את בקשתו של פנחסוב לעיון חוזר מיום 19.5.2019 נדחה אף הוא (ראו עמ"ת (ת"א) 1573-07-19 פנחסוב נ' מדינת ישראל, מיום 8.7.2019).

לבסוף הוסיפה המשיבה כי לא היה מנוס מניהול ההליך דנא בעת שהמבקש נתון במעצר נוכח עברו הפלילי המכביד, בין היתר בעבירות אלימות, ובשל "סכנה ממשית למתלוננת, גם אם בדיעבד התברר כי גם היא שותפה לעבירות אלימות כנגד הנאשם". ביום 23.6.2020 היתקיים דיון בבקשת המבקש; עו"ד יעקובי הוסיף, מעבר לאמור בבקשה שהוגשה מטעמו לבית המשפט, בין היתר, כי "הסירטון עצמו לא ממש משנה, כי הוא לא היה משכנע את התביעה לאורך כל הדרך ועובדה, זה פשוט ראינו, אין הוכחה יותר טובה מזה, בבית המשפט כשאדוני כותב שהקערה היתהפכה על פיה חבריי לא מסכימים לשחרורו...". הסנגור הוסיף עוד כי לא היתה לו אפשרות משפטית להגיש את הסירטון לבית המשפט טרם שמיעת עדותה של אורמן בבית המשפט משום שלא עלה בידו להוכיח את "שרשרת" המוצג.

סעיף 80 (א) לחוק העונשין קובע כך: "משפט שניפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה... בסכום שייראה לבית המשפט...". בית המשפט העליון היתייחס במסגרת ע"פ 853/19 מור נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 7.11.2019) לעילות המצוטטות לעיל, כך: "העילה הראשונה: 'אין יסוד להאשמה' – במסגרת העילה הראשונה נקבע כי יש לבחון באופן אובייקטיבי האם התשתית הראייתית שהונחה בפני התביעה הקימה 'סיכוי סביר להרשעה', כלומר האם 'תובע סביר וזהיר היה מגיע למסקנה שיש מקום להגשת כתב אישום' (ראו: עניין כהן, בפיסקה 12).

...

לא מצאתי אף כי מתקיימות נסיבות אחרות המצדיקות מתן פיצוי לפנחסוב, ואין בידי לקבל את טענות ההגנה בעניין זה. ראשית, כמפורט לעיל, שוכנעתי כי היחידה החוקרת פעלה באופן סביר, ולא היתה כל "התנהלות בלתי תקינה" מצידה, כטענת ההגנה.

"טיב זיכויו" של פנחסוב אף הוא לא מוביל למסקנה כי קיימות נסיבות אחרות המצדיקות מתן פיצוי; בהקשר זה טענה ההגנה, בין היתר, "החלטת התביעה לחזור מהאישום הביאה את הנאשם למצב בו לא התאפשר לו להוכיח את חפותו המוחלטת. בהחלטת התביעה על חזרה מכתב האישום, הביעה התביעה עמדה כי אילו ידעה מראש את מה שנודע לה בדיעבד, היתה נמנעת מהגשת כתב האישום". בנסיבות המקרה דנא, טענתו של המבקש לפיה "אי ידיעת" התביעה מראש "את מה שנודע לה בדיעבד" (המדובר, כמובן, על תוכן הסרטון) היא זו שהובילה להגשת כתב האישום נגדו - לא יכולה להתקבל; אין חולק כי הסרטון, שלאורו מסרה אורמן שהיא נהגה באלימות כלפי פנחסוב, היה מוחזק בידי ההגנה באופן בלעדי, לאורך כל ניהול המשפט, ועל כך אין מחלוקת.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

תגובת הקובל לטענות המקדמיות הנה כי בקשת הנאשם הנה בבחינת כריכת הליך פלילי בהליך אזרחי, שבמרכזו עילות חיוב כספיות, ואשר לא נדונו כלל מעשי הנאשם במישור הפלילי.

לפיכך סובר הקובל כי יש לדחות את בקשת הנאשם.

במעשיו המתוארים לעיל, ביצע הנאשם עבירה של איומים כלפי הקובל, פצע את הקובל, תקף אותו תיפה הגורמת חבלה של ממש וגרם היזק בזדון לרכוש השייך לקובל" ההשוואה בין כתב התביעה לקובלנה מעלה שתיאור העובדות של הפלוגתא האמורה אף נוסח באופן מילולי זהה בשניהם.

...

באשר לתלונה ניתנה החלטת המשטרה לפיה: "התיק נסגר בעילת חוסר ראיות בתאריך 26.5.14". בסיכומו של דבר, עיון בכתב הקובלנה והשוואתו של כתב התביעה שהוצג בפניי לכתב הקובלנה הנדון, מעלה שה"פלוגתא" באשר לשאלת התקיפה הנטענת על ידי הקובל זהה בשניהם, ואף נוסחה באופן מילולי זהה בשני כתבי בי-הדין.

נראה עם כן שמתקיימים במקרה דנן התנאים האמורים ועל כן אני סובר כי קם בענייננו "השתק פלוגתא" ובהתאם לכך, דין הקובלנה שבפניי להידחות בשל "מעשה בית דין". הדיון שנקבע ליום יג' חשון תשפ"ב 19.10.21 בטל.

המזכירות תודיע את תוכן החלטתי לצדידם ותגנוז את התיק.

ביום 2.11.16 הוגשה בקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים נגדו, ולצדה כתב אישום המייחס לו עבירה של זיוף בכוונה לקבל דבר לפי סעיף 418 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"); שימוש במסמך מזויף בכוונה לקבל דבר לפי סעיף 420 לחוק; קבלת דבר במירמה לפי סעיף 415 לחוק; סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק; היזק בזדון לרכוש לפי סעיף 452 לחוק (ריבוי עבירות); הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק (3 עבירות); נהיגה ללא רישיון נהיגה לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן: "הפקודה") ביחד עם סעיף 38(1) לפקודה וסעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל-1970 (2 עבירות).

ביום 18.12.15 הודה העורר בפני אחד המתלוננים כי בשל מצבו הכלכלי הקשה פדה את השיקים אצל חלפן ובקש להחזיר בתשלומים נדחים.

ביום 13.6.16 הוצא נגד העורר צו למניעת הטרדה מאיימת מטעם החברה במסגרת קובלנה פלילית ק"ב 16711-06-16 שהגישו המתלוננים בבימ"ש השלום ברחובות, במהלכו נאסר על העורר להתקרב לכל אתר בנייה בו עובדת החברה, לפגוע בציוד, או לאיים על עובדיה, כשמועד פקיעת הצוו הנו ביום 28.9.16.

התסקיר מיום 28.11.16 בעיניינו הנו שלילי מאוד, ממנו עולה כי העורר נקלע לחובות וקשיים כלכליים לאחר שפתח עסק עצמי של חנות לאביזרי רכב, ובעטיים ניפתח נגדו תיק הוצאה לפועל, כשבעבר היה לו הסדר - אולם לא עמד בו. מרישומו הפלילי עולה כי לחובתו הרשעות קודמות בגין גניבה, הסעות שב"ח, העסקת שב"ח, היזק לרכוש במזיד, ותקיפה והעלבת עובד ציבור.

...

אין בדברי אלו כדי לקבוע מסמרות כלשהם אלא אך הבהרה כי במכלול נסיבות העניין, סבורני כי טוב אם יהיה בפניי תסקיר מפורט שיבחן את סיבות העושה והמעשה, לרבות קבלת אפשרות מעצר באיזוק אלקטרוני.

בבש"פ 6982/10 דני ארביב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, מיום 6.10.10) קבע בימ"ש העליון לעניין זה- "אף שניתן להבין את טענת העורר כי הדבר יצר אצלו ציפייה לכך שישוחרר לחלופה שהומלצה יש לזכור כי בית המשפט המחוזי הדגיש בכל החלטותיו שפורטו לעיל כי דחיית הדיון, וקבלת תסקיר המעצר אין בהם כדי להביע עמדה באשר למסקנה הסופית לעניין שחרורו של העורר לחלופה. אכן, בית המשפט אינו כבול להמלצת שירות המבחן וההחלטה אם להורות על חלופת מעצר אם לאו לעולם נתונה להכרעתו." וגם בבש"פ 7990/06 שלמה חזן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, מיום 13.10.06) מובא לעניין זה- "... גם אין בידי לקבל גם את טענת העורר באשר לציפייתו כי ישוחרר, אך בשל העובדה שבית משפט קמא הורה על הכנת תסקיר מעצר בעניינו (ובתנאי כמובן שהתסקיר יהיה חיובי). תסקיר המעצר הוא כלי חשוב בידו של בית המשפט, אך אין כל הכרח כי יקבל את המלצתו, כדברי השופטת ארבל:

על כן בדין הפנה בימ"ש קמא לבש"פ 8869/16 פלוני נגד מדינת ישראל (פורסם בנבו, מיום 29.11.16) שניתן לאחרונה על ידי כב' השופטת ברק-ארז ולפיו (ההדגשות שלי- נ.ב)- "כתב האישום מייחס לעורר מספר עבירות של סחיטה באיומים וסחיטה בכוח יחד עם עבירות נוספות. עבירות של סחיטה ואיומים מתאפיינות מעצם טבען וטיבן בכך שניתן להוסיף ולבצען גם מתוך הבית תוך שימוש באמצעי תקשורת שונים (ראו למשל: בש"פ 4107/95 מדינת ישראל נ' בוזגלו [פורסם בנבו] (10.7.1995) (להלן: עניין בוזגלו); בש"פ 11271/03 מדינת ישראל נ' אלפרון, פ"ד נח(2) 406, 410 (2003)). לא מצאתי שהתקיימו במקרה זה נסיבות מיוחדות שבגינן ניתן לסבור כי פני הדברים שונים (השוו: עניין בוזגלו)." וכן בבש"פ 5794/16 מדינת ישראל נגד שגיב טיירי (פורסם בנבו, 18.08.2016) נקבע- "כפי שנקבע לא אחת, קיים קושי בשחרורו של נאשם בעבירת סחיטה באיומים לחלופת מעצר, הן בשל כך שעבירה זו מעידה על המסוכנות הנשקפת מהנאשם והן משום שטבוע בה חשש לשיבוש הליכי משפט (ראו למשל: עניין אלפרון, בפסקה י'; עניין דדוש, בפסקה 14; בש"פ 5888/13 אשכנזי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 31 (11.9.2013)).... במקרה דנן יש להתחשב אף בכך שמדובר בצבר של התנהגויות, כמו גם בקיומו של עבר פלילי לחלק מהמשיבים, עובדה שלה יש לתת משקל מיוחד בבחינת האפשרות לשחרר לחלופת מעצר כשמדובר בעבירה של סחיטה באיומים (ראו למשל: בש"פ 4107/95 מדינת ישראל נ' בוזגלו [פורסם בנבו] (10.7.1995))." בנסיבות אלה, צירוף דפוסי התנהגותו הבעייתיים של העורר כמובא בתסקיר, חומרת העבירות, ונסיבות ביצוען כמובא בכתב האישום, עברו הפלילי, בין היתר בעבירות המיוחסות לו דנן, המשך קיומו של סכסוך בינו לבין המתלוננים וקיומו של מצב כלכלי קשה בעניינו-מביאים למסקנה כי אין חלופה, גם אם הומלצה ע"י השירות, כדי להפחית מסוכנותו, אף לא במעצר בפקא"ל. לאור האמור, פשיטא כי נסיבותיו האישיות כפי שהובאו בתסקירים בעניינו- ובכלל זה הבעיות הרפואיות מהן סובל שעניינן פריצת דיסק בגבו ועיוורון באחת מעיניו, כמו גם קושי במעצר–אינן מצדיקות שחרורו לחלופה/העברה למעצר בפקא"ל. יש לציין כי הפכתי ולא מצאתי מהי אותה טענה בדבר "גביית חוב לגיטימית" שעלתה בן בפני בימ"ש קמא והן בבימ"ש זה, שעה שה"חוב" לו טוען העורר מצד המתלוננים כלפיו- בסיסו בזיוף שיקים מצדו וניסיונו לגזול כספם של אחרים(!).

לאור כל האמור- דין הערר להידחות.

הרקע וההחלטה: נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפה וחבלה ממשית ע"י שניים או יותר, איומים, היזק לרכוש במזיד וגניבה.

בבקשה אזכרה המדינה את הראיות בתיק וטענה למסוכנות של העורר על יסוד עברו הפלילי בעבירות אלימות, הכולל מאסרים לתקופות שאינן קצרות.

לעניין עילת המעצר, אזכר בית המשפט את עברו הפלילי של העורר הכולל הרשעות בעבירות איומים, הפרת הוראה חוקית, הדחה בחקירה ועבירות אלימות במשפחה לא מעטות, הן כלפי בת זוג והן כלפי ילדים.

טענות הצדדים והכרעה בערר הראיות הסניגור תקף את החלטת בית משפט השלום בעיניין הראיות בהודעת ערר מפורטת וחזר ופירט את טענותיו בטיעון על פה. לאחר עיון בתיק החקירה יש לדחות באופן חד משמעי את טענות הסניגור, ולקבוע כי קביעת בית המשפט קמא, אודות קיומן של ראיות לכאורה, מיוסדת על אדנים חזקים.

במקרה זה, כאשר אין מדובר במי שמסרו הודעות מסודרות במישטרה (למעט אחד), בודאי שלא ניתן לייחס משמעות רבה להבדלים מסוג זה. הסניגור קובל על כך שחוקרי המישטרה דקדקו היטב בחקירת האליבי ואף בית המשפט דקדק היטב וייחס משמעות רבה מידי, לשיטתו, להבדלים קלים בין הגרסאות.

...

מכל מקום, המניע לאלימות קיים, והעבר המכביד בהחלט מחזק המסקנה, כי העורר מסוגל לעבור מרגשות למעשים.

סיכומו של דבר, אין ממש בטענות הסנגור.

הערר נדחה.

הרקע וההליכים שקדמו להגשת הבקשה כנגד המבקש הוגש ביום 27.7.2014 כתב אישום אשר ייחס לו עבירות של איומים והיזק לרכוש במזיד.

בנוסף, בבסיס הדרישה להגשה מיידית של הבקשה, עומד ראציונל ברור, היינו בחינת הבקשה על ידי המותב שדן בהליך העקרי כשזה עדיין טרי בזכרונו ובזכרון הצדדים לו. במקרה דנן, כיוון שההליך נדון בפניי, או לפחות "גילגוליו" האחרון בו נשמעו הראיות כפי שיפורט להלן, והוא אף זכור לי היטב, איני סבור כי בשל עתוי הגשת הבקשה יש לדחותה על הסף.

אדגיש, כי קביעה זו נוגעת להליך שלפניי בלבד ואין להסיק ממנה דבר באשר למקרים אחרים בהם תוגש בקשה מעין זו בשיהוי רב. העילות לפסיקת פיצויים בשל לפי סעיף 80 לחוק העונשין: סעיף 80(א) לחוק העונשין קובע כדלקמן: "משפט שניפתח שלא על דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982, בסכום שייראה לבית המשפט..." על מנת שתקום זכות לפצוי על פי סעיף 80(א) לחוק, על המבקש לחלוף על פני שלוש משוכות: הראשונה – תנאי הסף, השנייה – עילות הזכאות, והשלישית – שיקול דעתו של בית המשפט [ר' ע"פ 303/02 חמדאן נ' מד"י, פד"י נז(2), 550, 555].

...

באשר לשיהוי הרב בהגשת הבקשה, טוענת ב"כ המבקש כי זה אוחז בהנמקות מוצדקות לאי הגשת הבקשה עד כה. בתגובתה, טענה המשיבה כי יש לדחות את הבקשה על הסף, הן בשל השיהוי הרב בהגשתה והן מן הטעם שהמבקש אינו עומד בתנאים שנקבעו בסעיף 80 לחוק העונשין, ולפיכך אינו זכאי לקבל פיצוי מאוצר המדינה.

להלן נימוקי: הבקשה לדחייה על הסף בשל שיהוי החלטתי לדחות את טענת המשיבה בהקשר זה. אכן, תקנה 4 לתקנות הפיצויים קובעת מפורשות כי הבקשה למתן פיצוי יכול שתהא בע"פ מיד בתום הדיון או לאחר החלטת הזיכוי.

ככלל אני סבור שאדם זכאי לפיצוי מלא עבור הנזקים שנגרמו לו. דא עקא, איני יכול להתעלם מעיתוי הגשת הבקשה בחלוף שלוש שנים וחצי ממועד מתן הכרעת הדין המזכה.

סבורני כי התעלמות משיהוי משמעותי שכזה בקביעת גובה הפיצוי, בניגוד לעצם הזכאות לו, עלולה להוביל להגשת בקשות על ידי נאשמים שזוכו במשפטם בעיתוי נוח מבחינתם, דהיינו במועד בו שיעורו של השכר החודשי הממוצע במשק גבוה יותר מזה שהיה במועד הזיכוי, דבר אשר יגדיל באופן מלאכותי וללא כל הצדקה את גובה הפיצוי.

במקרה דנן, בשל השיהוי הרב, אני קובע כי סכום הפיצוי יעמוד על מחצית הסכום המבוקש בסעיף 54 לבקשה.