בקשה לדחיית הערעור מחמת שיהוי

בשים לב, כי פסק הדין אליו הפניתה מכבי עניינו בפסק דין שניתן על ידי אותה הערכאה (ביהמ"ש המחוזי) ותוצאת עניין רובע 1 בע"מ הייתה דחיית בקשת העירעור מחמת שהוי.

...

וכך נכתב בהחלטת בית הדין מהתאריך הנ"ל: "בית הדין האזורי התייחס בהחלטתו המנומקת לאותם מסמכים שביקשה מכבי להגיש באמצעות חוות דעת המומחה מטעמה או במהלך חקירתו הנגדית של מר לופטון, ושוכנע שאין מקום לדון בטענות מכבי ביחס למסמכים אלו במסגרת ההליך המתנהל כעת, משום שטענותיה של מכבי ביחס לפגמים שנפלו לכאורה בחלקם הוכרעו במסגרתם של אותם הליכים קודמים. לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטה דיונית זו. יתר על כן גם מבחינה מהותית לא יכול להיות ספק כי אין מקום להידרש לטפסים אלו פעם נוספת, ודאי שלא מקום בו מדובר בהליך בין אותם צדדים ובאותו עניין: התארגנות עובדיה של מכבי בהסתדרות הלאומית. בנסיבות אלה, החלטתו של בית הדין האזורי היא מאוזנת על פני הדברים, מסתמכת על מכלול השיקולים הנדרשים לעניין, כמפורט בהחלטתו, ונתמכת בחומר הראיות שהובא לפתחו, ועל כן לא שוכנעתי כי קיים טעם המצדיק התערבות בית דין שלערעור בהחלטה זו.

בהמשך לכך וכאמור, לאחר בחינת כל טענותיה של מכבי לגבי הטפסים החדשים אותם עלינו לפסול ואשר פורטו בטבלה שצירפה ההסתדרות הלאומית לסיכומיה, שוכנענו שיש להפחית מטופסי הדלתא את הטפסים הבאים: טופס אחד בגין טפסים כפולים, 147 טפסים של עובדים שלא היו עובדי מכבי בעת ההכרזה, 23 טפסים של רופאים וטופס אחד ללא חתימה – סה"כ 172 טפסים.

סוף דבר שוכנענו שההסתדרות הלאומית עמדה בנטל להוכיח את יציגותה במכבי.

כמו כן, היא הציגה בפנינו 1,516 טפסים חדשים (טפסי הדלתא) מתוכם מצאנו לקבל 1,344 טפסים כך שסה"כ עלה בידי ההסתדרות הלאומית להוכיח כי יש בידיה 3,709 טפסים תקינים.

טענות המשיב המשיב טוען כי דין בקשת רשות העירעור להדחות משום שהיא הוגשה בשיהוי ניכר ולא מוצדק, ונועדה לעכב בירור ההליך בבית-המשפט קמא.

...

אשר על כן, אני קובעת כי התקיים גם התנאי השני הנדרש בחוק, וכי מדובר בעילת סכסוך בתוך המשפחה, ורק בשל העובדה שעניין זה כלל לא נבדק בבית משפט קמא, דין הבקשה להתקבל.

סיכום מכל הנימוקים לעיל, אני קובעת כי התקיימו שני התנאים המצטברים הקובעים את סמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה לדון בהליך.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת.

יפים לענייננו דברי השופט (כתוארו אז) א' גרוניס ברע"א 9489/09 חיים רוזנברג נ' בולוס גד תיירות ומלונאות בע"מ (14.2.2010): "בדרך כלל, אין להלין על בעל דין הממצה את מלוא התקופה שהוקנתה לו בחקיקה לבצוע פעולה מסוימת. עם זאת, במקרים מסוימים מוטלת חובה על בעל דין להזדרז ולעשות מעשה עוד בטרם תמה התקופה שהוקצתה לו, שאם לא כן נוטל הוא סיכון שמא ייקבע כי בהתנהלותו נפל שהוי. בהקשר של הגשת בקשות רשות ערעור על החלטות ביניים, אמורים הדברים בעיקר לעניין החובה להיתחשב בשלב בו נמצא ההליך בערכאה הדיונית ובהשפעה הצפויה של הגשת בקשה לרשות ערעור על היתקדמות הדיון. [...] השתהות בהגשת הבקשה לרשות ערעור עלולה לגרום לתקלות דיוניות שונות [...] מן האמור ניתן לגזור שתי חובות המוטלות על בעל דין: ראשית, כאשר מבקש בעל דין להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים העשויה להשפיע על מהלך הדיון, וקבוע מועד דיון קרוב, שומה עליו לכלכל את צעדיו בזריזות. עליו להחליט במהירות האפשרית האם ברצונו להגיש בקשת רשות ערעור. אם החליט בחיוב, עליו להוציא את החלטתו אל הפועל תוך זמן קצר ולא למצות את מלוא התקופה הנתונה לו בחקיקה [...] מן הנמנע לשרטט קווים מנחים קשיחים בשאלה מתי מוטל על בעל דין שלא למצות את תקופת 30 הימים להגשת בקשת רשות ערעור ובמקרה כזה מהו פרק הזמן שלא ייחשב לשהוי. המענה לשאלה זו ייגזר מנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, כאשר השאלה שעל בעל הדין להציב לעצמו היא האם עיכוב בהגשת הבקשה לרשות ערעור עשוי להשפיע על מהלך הדיון בערכאה הדיונית. [...] שהוי בהגשת הבקשה לרשות ערעור עשוי, בהצטרפו לטעמים נוספים, להביא לדחייתה של הבקשה לרשות ערעור. דחיית בקשה לרשות ערעור בשל שהוי לבדו תהא מוצדקת במקרה בו מדובר בשיהוי משמעותי, במיוחד מבחינת ההשלכה על ההתנהלות הדיונית של הערכאה הראשונה" (הדגשות הוספו – י"ע).

...

ודוק: לא נדרשתי לתקנה 5 הנ"ל כדי להגיע למסקנה כי יש נסיבות שבהן אין זה ראוי למצות את מלוא התקופה שנקבעה בתקנות לצורך הגשת בקשת רשות ערעור.

דין הבקשה להידחות גם לגופה.

סוף דבר, שהבקשה נדחית.

טענןת המדינה (המבקשת) דין העירעור להדחות על הסף, מטעמי שהוי והתיישנות.

...

כך, גם בפס"ד גז"ז 16910-05-10 חווה אלבז – מדינת ישראל, בו טענה המדינה לשיהוי מאחר שהערעור הוגש למעלה משנתיים מהמועד בו ניתנה החלטת הוועדה הרפואית לערר, כב' השופטת הדס יהלום דחתה את הערעור מפאת השיהוי הניכר שחל בהגשתו: "הערעור בתיק כאן, הוגש בחלוף למעלה משנתיים ממועד החלטת הועדה לעררים. החוק אמנם אינו קובע פרק זמן להגשת ערעור, אך ברי שלא היתה כוונה לאפשר ערעור בפרק זמן כה ארוך. בפרק זמן שחלף, לטעמנו, לא רק שהמדינה שינתה מצבה לרעה...שיהוי של למעלה משנתיים, מצדיק על פי כל קנה מידה, הן זה שהותווה בעניין פלנר הנ"ל וזה שהותווה בעניין הוועדה לאנרגיה אטומית הנ"ל, דחיית הערעור." תמיכה לכך מצאתי גם בפס"ד גז"ז (ת"א) 36925-01-12 פתל טאויה ויקטוריה – מדינת ישראל (15.10.2012), במסגרתו קבע כב' השופט ספיבק כי התנהגות של בעל דין המזניח את עניינו תקופה ארוכה יוצרת מצג של "ויתור ומחילה", בפרט במקרים בהם בעל הדין היה מיוצג.

לא ניתן כל הסבר או נימוק מדוע הוגש הערעור בשיהוי כה ניכר - למעלה מ 20 שנה לאחר החלטת הועדה - ולפיכך מקובלת עלי עמדת המדינה, כי בעל הדין שהשתהה מנוע מלערער על ההחלטה.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, הבקשה לסילוק על הסף מחמת שיהוי מתקבלת.

יפים לענייננו דברי השופט גרוניס ברע"א 9489/09 חיים רוזנברג נ' בולוס גד תיירות ומלונאות בע"מ (14.2.2010): "בדרך כלל, אין להלין על בעל דין הממצה את מלוא התקופה שהוקנתה לו בחקיקה לבצוע פעולה מסוימת. עם זאת, במקרים מסוימים מוטלת חובה על בעל דין להזדרז ולעשות מעשה עוד בטרם תמה התקופה שהוקצתה לו, שאם לא כן נוטל הוא סיכון שמא ייקבע כי בהתנהלותו נפל שהוי. בהקשר של הגשת בקשות רשות ערעור על החלטות ביניים, אמורים הדברים בעיקר לעניין החובה להיתחשב בשלב בו נמצא ההליך בערכאה הדיונית ובהשפעה הצפויה של הגשת בקשה לרשות ערעור על היתקדמות הדיון. [...] השתהות בהגשת הבקשה לרשות ערעור עלולה לגרום לתקלות דיוניות שונות [...] מן האמור ניתן לגזור שתי חובות המוטלות על בעל דין: ראשית, כאשר מבקש בעל דין להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים העשויה להשפיע על מהלך הדיון, וקבוע מועד דיון קרוב, שומה עליו לכלכל את צעדיו בזריזות. עליו להחליט במהירות האפשרית האם ברצונו להגיש בקשת רשות ערעור. אם החליט בחיוב, עליו להוציא את החלטתו אל הפועל תוך זמן קצר ולא למצות את מלוא התקופה הנתונה לו בחקיקה [...] מן הנמנע לשרטט קווים מנחים קשיחים בשאלה מתי מוטל על בעל דין שלא למצות את תקופת 30 הימים להגשת בקשת רשות ערעור ובמקרה כזה מהו פרק הזמן שלא ייחשב לשהוי. המענה לשאלה זו ייגזר מנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, כאשר השאלה שעל בעל הדין להציב לעצמו היא האם עיכוב בהגשת הבקשה לרשות ערעור עשוי להשפיע על מהלך הדיון בערכאה הדיונית. [...] שהוי בהגשת הבקשה לרשות ערעור עשוי, בהצטרפו לטעמים נוספים, להביא לדחייתה של הבקשה לרשות ערעור. דחיית בקשה לרשות ערעור בשל שהוי לבדו תהא מוצדקת במקרה בו מדובר בשיהוי משמעותי, במיוחד מבחינת ההשלכה על ההתנהלות הדיונית של הערכאה הראשונה" (הדגשות הוספו – י"ע).

...

[הערה: ההדגשות בציטוטים שיובאו בפסה"ד להלן, אינן במקור ונועדו לשם ההדגשה בלבד] לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובתיק קמא, ומכח סמכותי על פי תקנות 138(א)(1)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "התקנות"), שוכנעתי לדחות את הבקשה אף ללא צורך בתשובה, מהטעמים שיפורטו.

רק כאשר עולה החשש שמא, כתוצאה מהחלטת הביניים, יתנהל המשפט בערכאה הדיונית באופן שגוי או אז תגבר הנטייה להיעתר לבקשה למתן רשות ערעור (ראו: רע"א 7219/11 הפניקס חברה לביטוח נ' נעים, פסקה 7 [פורסם בנבו] (11.06.2012);רע"א 6982/21 רון יצחקי נ' הדר יצחקי בר, פסקה 8 [פורסם בנבו] (16.11.2021)).

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור.