בקשה לדחיית הודעת ערעור על הסף מחמת העדר נימוקים

בית משפט קמא בהחלטתו מיום 17/6/20 (המהוה פסק דין) יצא לצורך הדיון בבקשה מנקודת מוצא ולפיה המצב העובדתי הוא כמתואר על ידי התובע – המערער והגיע למסקנה כי ככל שכך הדבר, אזי העיקולים במועד הטלתם הוטלו כדין ולכן על צוי העיקול חל סעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע, שאינו מאפשר הגשת תביעה במקרה כזה, לפיכך, יש לסלק התביעה על הסף.

המערער צירף כנספח להודעת העירעור תדפיס תיק הוצל"פ ובו נכתב כי מועד האזהרה הוא 26/9/19, אך אין מדובר באזהרה ראשונה שבוצעה ביולי 2019 והמערער לא מכחיש את קיומה.

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין העירעור להדחות מהנימוקים כדלקמן: א) סילוק תביעה על הסף בשל העדר עילה הוא סעד קצוני שיש לנקוט בו רק כאשר ברור כי אין אפשרות שהתובע יצלח בתביעתו, גם אם יוכיח כי עובדות התביעה הן כנטען על ידו.

...

ב) במקרה דנן, בית משפט קמא יצא מנקודת מוצא ולפיה גם אם הטענות העובדתיות שנטענו בכתב התביעה הן נכונות, אזי אין להגיע למסקנה כי עיקולים הוטלו שלא כדין במועד הטלתם ולפיכך אין עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע.

כאשר בוחנים את התשתית הראייתית לפי גרסתו העובדתית של התובע- המערער מגיעים למסקנה כי העיקולים הוטלו כדין.

לפיכך, גם לפי גרסתו העובדתית של המערער לא ניתן להגיע למסקנה כי העיקולים נעשו שלא כדין.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחה הערעור.

על רקע זה, ביום 15.6.2021 ניתנה בהליך הבזיון החלטה בה הורה המותב למערער להודיע "האם הוא עומד על הבקשה לדחיית התובענה על הסף, נוכח סגירת התיק". המערער השיב בחיוב, וביום 25.6.2021 נתן בית המשפט קמא החלטה שבה הורה על "דחיית התביעה לעניין הסעד הנוגע לקבלת תמורת הרכב", והוסיף כי בכל הנוגע להמצאת המסמכים לאקטואר ניתנה החלטה חלוטה ביום 28.12.2020.

בהחלטתו ציין המותב בתמציתיות כי החשש שהביע המערער הוא "סובייקטיבי בלבד" ואינו מקים עילת פסלות, וכי ההחלטות השונות בהליך ניתנו "באופן עינייני וביחס לבקשות הספציפיות". מכאן העירעור דנן, שבו עומד המערער על הטענות שהעלה בפני בית המשפט קמא וטוען להיעדר הנמקה מספקת בהחלטה שבה נדחתה בקשת הפסלות.

בשולי הדברים יצוין כי יש ממש בטענת המערער בדבר העדר הנמקה מספקת בהחלטה בבקשת הפסלות, שכן הנימוק לדחיית הבקשה הובא בתימצות יתר ובאופן כללי.

...

עיינתי בערעור על נספחיו ובאתי לידי מסקנה כי דינו להידחות.

עם זאת, משהגעתי למסקנה שלא מתקיים בענייננו חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב, הפגם שנפל בהחלטה אינו מצדיק כשלעצמו את קבלת הערעור (השוו: ע"א 4483/21 עמישב שירותים בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד האוצר‏, פסקה 13 (‏12.8.2021)).

אשר על כן, הערעור נדחה.

ביום 21.12.2009 נעצר המערער בשלישית עת הגיע להחתמה, בהמשך לכך הועבר לשימוע בפני ממונה ביקורת הגבולות, במסגרתו טען כי קיבל את ההודעה כי בקשתו נדחתה, כי פנה לעורך דינו, עו"ד תומר ורשה, ועורך דינו הנחה אותו לשלוח לו מסמכים שונים כדי שיוכל לפנות בעיניינו לרשות.

ביום 26.8.2012 הגישו המערערים בקשה חדשה להסדרת מעמד המבקש מכוח טענתם לחיים משותפים לפי נוהל בני זוג; ביום 27.8.2012 ניתנה החלטת הרשות הדוחה את הבקשה על הסף מחמת אי עמידה בתנאי נוהל בני זוג – הסתננות לישראל ולא כניסה חוקית (החלטת הדחייה צורפה כנספח מע/5 לערעור); ביום 10.10.2012 הגישו המערערים ערר פנימי כנגד החלטה זו (העתק הערר הפנימי צורף כנספח ח' לתגובת הרשות).

ביום 7.6.2018 נערך למערערים ריאיון לבחינת כנות הקשר (להלן: הריאיון השלישי); ביום 31.7.2018 סורבה הבקשה לראשונה מאז החלו בהליך המדורג, בנימוק של היתרשמות שלילית מכנות הקשר, לאור כך שבגירסאות המערערים נימצאו סתירות; נקבע כי על המערער לצאת מישראל בתוך 30 ימים (פרוטוקול הריאיון צורף כנספח יג' לתגובת הרשות, החלטת הרשות צורפה כנספח מע/7 לערעור).

אפנה עתה לבחינת טענה זו. טענת הרשות לפיה יש לדחות את העירעור על הסף מפאת חוסר תום לב, עשיית דין עצמי והעדר ניקיון כפיים הרשות טוענת כי המערער הסתנן לישראל וניסה להשתקע בה בכל דרך.

...

הסעד לאור כל האמור לעיל, יש לשדרג למערער את סוג הרישיון בו הוא מחזיק, לרישיון מסוג א/5.

סוף דבר אני סבורה כי המערערת מנהלת זוגיות כנה עם המערער, וכל רצונה הוא שהמערער, עמו היא חייה בזוגיות בעשור האחרון, יוכל להישאר בארץ ולחיות לצידה.

לאור האמור הערעור מתקבל, פסק דינו של בית הדין לעררים מבוטל.

לעניין סוגיה זו הובהר כי לא הוגשה על ידי המערערת בקשה לסילוק על הסף מחמת העידר עילה.

עם זאת, ועל אף האמור לעיל, יש להוסיף ולתת את הדעת לנימוקי בקשתה של המערערת לקביעתו של דיון נוסף, אשר כללו טענות לכשלים דיוניים בהליך כנגדה, העידר יריבות ואי נקיטתם של צעדים כלפי המשיבה 2 במסגרת ההליך, הגב' מרגלית גל חכמון.

טענותיה של המערערת, כפי שמצאו ביטוי במסגרת הודעת העירעור, לעניין חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, או היעדרן של התשובות לשאלות ההבהרה, לא מצאו ביטוי כלשהוא, במסגרת הבקשה לדחיית מועד הדיון או הבקשה לעיון חוזר.

...

משכך, לא יכולה הייתה המפקחת לדחות מועד הדיון ודין טענותיה של המערערת ביחס לכך להידחות.

כפי שהובהר לעיל, דין כל טענותיה אלו של המערערת להידחות.

הערעור נדחה.

בפסק דינו מיום 10.8.2023, קיבל בית המשפט (כבוד השופטת דנה כהן-לקח) את עמדת המשיבה ודחה את העתירה, לאחר שקבע כי "העתירה אינה עוסקת במדיניות תיכנון כללית, אלא בצוי הריסה שניתנו במסגרת הליכים פליליים חלוטים בבית המשפט לעניינים מקומיים, שהעותרים מבקשים כעת לעכב את ביצועם. בית המשפט לעניינים מינהליים אינו האכסניה המתאימה להזקק לכך, וזאת בשים לב להחרגתו של פרק י' לחוק התיכנון והבניה מיפרט 10 לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים... צודקת באת כוח המשיבות בטענתה לפיה אין מקום שהעתירה המנהלית שהוגשה בהליך שבכותרת תשמש לצורך עקיפה של צוי הריסה שפוטיים חלוטים שניתנו בבית המשפט לעניינים מקומיים... אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים שפורטו, דין העתירה שבכותרת ועימה הבקשה לצוו ביניים להמחק על הסף, מחמת העידר סמכות עניינית". באותו יום, 10.8.2023, הגישו המבקשים בקשות לדחיית המועד לבצוע צו ההריסה.

ביום 9.10.2023 ניתן פסק דין בעירעור, לפיו "בהתאם להודעת המערערים מיום 3.10.2023 ובעקבות הערות בית-המשפט, העירעור נמחק בזאת ללא צו להוצאות, תוך שהמערערים שומרים על זכויותיהם וטענותיהם...". בית המשפט עיכב את ביצוע צוי ההריסה עד ליום 10.12.2023.

הם הגישו ערעור על ההחלטה, ובית המשפט העליון, אשר לדבריהם סבר אף הוא שיש לדחות את העתירה על הסף בשל קיומו של סעד חלופי, הציע למבקשים למחוק את העירעור ולפנות לבית משפט השלום, וכך הם עשו.

עוד הם טוענים כי לא היה להם יומם בבית-משפט קמא; וכי אף שהמחלוקת בדבר הפרשנות הנכונה של סעיף 254 נפרסה בפני בית-משפט קמא, נתן בית המשפט "החלטה לאקונית ובלתי מנומקת בששת התיקים...". דיון והכרעה לאחר עיון בטיעוני המבקשים בבקשה הנוכחית ובמסמכים המצורפים לבקשה, וטיעוני הצדדים בכתב והמסמכים שצורפו בבית-משפט קמא, לא מצאתי כי יש מקום ליתן למבקשים רשות ערעור.

...

למעלה מן הצורך אוסיף כי דין הבקשות להידחות גם לגופו של עניין, כפי שטענה המשיבה בתגובתה בבית-משפט קמא (סעיף 26 לתגובת המשיבה - בקשה לסילוק על הסף).

בהיעדר תכנית כאמור – בית המשפט אינו מוסמך לעכב את ביצועם של צווי ההריסה, ולפיכך, גם מטעם זה, דין הבקשה להידחות.

נוכח האמור לעיל, הבקשה נדחית.