בקשה לדחיית דיון הוכחות והוראות סדרי דין

בית המשפט רשאי להורות על הקדמת מועד הדיון בתובענה חלף מתן סעד זמני, אם סבר כי יהיה בכך כדי ליעל את הדיון, וכי לא יהיה בכך כדי לפגוע באופן בלתי מידתי בבעלי הדין (כך תקנה 99 לתקנות סדר הדין האזרחי – תשע"ט 2018).

תקנה זו מותירה בידי בית המשפט שבפניו בקשה למתן סעד זמני, שיקול דעת אם להקדים את הדיון בתביעה גופה במקום לקיים דיון בבקשה לסעד זמני במעמד הצדדים, במקום בו הוא סבור כי קיימות נסיבות מיוחדות וכי יהיה בקיום הדיון בתביעה כדי ליתר כפל היתדיינות בשאלות דומות (ראו, יששכר צבי רוזן, הרפורמה בסדר הדין האזרחי מורה נבוכים, 485-486 (מהדורה שניה, 2023)).

בבוקר דיון ההוכחות הנדחה, ביקש הנתבע כי אשקול פעם נוספת את החלטתי מיום 29.5.2023 בדבר קיום דיון ההוכחות וכי אדחה את הדיון על מנת שיוכל לקיים הליכים מקדמיים בתיק (גילוי מסמכים ושאלונים על מנת שיוכל להיתגונן כדבעי בפני התובענה).

...

לאור כל האמור לעיל, יתרת התמורה שעל התובעים לשלם עבור השלמת תמורת הנכס עומדת על סך של 470,832 ₪.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי יש לקבל את תביעת התובעים לאכיפה – תביעה עליה למעשה לא חלקו הצדדים.

לאחר ששקלתי את כלל טענות הצדדים לעניין הוצאות ההליך, לרבות הוצאותיהם הריאליות של התובעים מחד, וכלל טענות הנתבעים מאידך, אני מורה לנתבעים לשלם לתובעים את הוצאות ההליך סך של 50,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.

כאמור לעיל עתרה המאשימה בפתח דיון ההוכחות הראשון, עוד לפני שנשמעו עדים, לתקן את כתב האישום ואילו ההגנה לא ביקשה לדחות את הדיון, למרות שהודעתי לה שאם תבקש לעשות כן, יידחה הדיון.

בפסקה 8 להחלטתו, ברע"פ 3877/93 אבנרי נ' מדינת ישראל [22.9.93] קבע כב' הנשיא שמגר ש"יישום בלתי נאות של הוראות סדרי הדין יכול על נקלה להפסיק מהלכו של כל משפט ולמנוע קיומו: .

...

בהתחשב באמור עד כה, בנסיבות בהן הועברו האיכונים להגנה; במצב בו טרם החלו להישמע העדים, למעט העד אותו הסכימה ההגנה לשמוע (ראו לעניין זה את פיסקה 17 לפסק דינו של כב' השופט מזוז בע"פ 4668/14 אפללו נ' מדינת ישראל (18.2.2015)‏‏, ונוכח העובדה שלא נפגעה זכותה ויכולתה של ההגנה לחקור את העדים, לגבש קו הגנה ולהביא ראיות מטעמה, ובמצב דברים בו לא הצביעה ההגנה על פגיעה בקו הגנתו של הנאשם שטען שלא היה בתל אביב עוד בחקירתו במשטרה, אני סבורה שהתיקון אינו פוגע בהזדמנות הסבירה שיש לנאשם להתגונן.

בנסיבות בהן היו בידיה של ההגנה האיכונים, מקובלת עלי טענתה של המאשימה לפיה מדובר בהשלמה "טכנית במהותה", אף שאני סבורה שהיה על המאשימה לציין במסגרת הראיות שהועברו להגנה, או ברשימת חומרי החקירה, שהיה ויכפור הנאשם בכתב האישום תעתור המאשימה להמצאת חוות דעת מהנדס ואם לא עשתה כן, היה עליה להודיע על בקשתה בדיון הראשון שהתקיים במוקד, בנוכחות הנאשם וב"כ. סוף דבר במצב בו לא נפגעה ההזדמנות הסבירה של הנאשם להתגונן ובשים לב לשלב הדיוני בו הוגשה הבקשה, והצורך בהבאתה של הראיה, אני מתירה את התיקון.

המזכירות תשלח את החלטתי לצדדים ותזמנם לדיון ליום 18.1.24 לשעה 11:30, על מנת לקבוע מועד להמשך פרשת התביעה.

ישיבות אלו בוטלו בשל מצב החרום, בהתאם לתיקון תקנות בתי המשפט ולשכות ההוצאה לפועל (הוראות שעה) (סדרי דין במצב חרום מיוחד), התשפ"ד-2023 וכן תיקון לתקנות בתי הדין לעבודה (סדרי דין במצב חרום מיוחד) (הוראות שעה) התשפ"ד-2023, משלא נתקבלה הסכמת הצדדים לקיום דיון ההוכחות בהוועדות חזותית.

בהחלטה מיום 29.2.24 נדחתה הבקשה לדחייתו של דיון ההוכחות, מהטעם שמדובר בהליך משנת 2017 הקבוע להוכחות, סיכומים וסיום.

...

לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, במיוחד לאחר כניסתן לתוקף של תקנות סד"א החדשות, החלטתי כי יש לתת בכורה לסיומו של ההליך, תוך חיסכון במשאבי זמן ועלויות.

כפי שפורט לעיל השיהוי הניכר, ההתנהלות בחוסר תם לב, התנהלות המובילה לסרבול ועיכוב קיצוני בניהולו של ההליך הנמצא בשלביו האחרונים, תוך הוספת עלויות נכבדות והשחתת זמנו של ביהמ"ש, מובילים אותי למסקנה כי אין להיעתר למבוקש.

לפיכך, לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה.

לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום ברמלה (כב' השופט ה' אבו שחאדה) בת"פ 63504-11-18 מיום 13.3.2024, אשר לא נעתר לבקשה לדחיית מועד דיון ההוכחות הקבוע ליום 31.3.2024, באופן שלטענת המערער מנע מסניגורו להתכונן לדיון וליתר דיוני ההוכחות הקבועים בתיק ובשל כך אף הודיע לבית המשפט כי הוא אינו מייצג עוד את המערער.

בתגובתו טען המערער כי מקור הסמכות הוא זכותו להליך הוגן, הנגזר מחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, וכן מכוח דוקטרינת ההגנה מן הצדק, אשר מצאה עגון במסגרת סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982.

לעניין זה הפנה בית המשפט העליון לדבריו של חברי, השופט ד"ר גיא שני במאמריו - "רשות לערער על בקשת הרשות לערעור (ב'גילגול שני') – דין מצוי, דין מוצע ודין רצוי בסוגיית העירעור על 'החלטה אחרת'" עיוני משפט ל(1) 71 (2006), היפים גם לענייננו: "[...] דוקא במשפט הפלילי ניתן למנות טעמים חשובים להכרה באפשרות להשיג על החלטות-ביניים. החלטות כאלה, המתקבלות במהלך משפט פלילי, עשויות להיות בעלות השפעה רבה על זכויות הנאשם, על תוצאת המשפט ועל אופן נהולו. במהלך משפט פלילי מתקבלות החלטות-ביניים הן בתחום הענייני (למשל החלטה לגבי טענה מקדמית או טענה שאין להשיב לאשמה) הן בתחום סדרי-הדין (למשל החלטה בדבר סדרי הזמנתם וחקירתם של עדים ובדבר מועדים לשמיעת המשפט) והן בתחום דיני הראיות (למשל החלטה בשאלת קבילותה של ראיה או בדבר כשרותו של עד). ברי שהחלטות כאלה עלולות לפגוע בזכויות-יסוד של נאשם – פעמים אף לגרום לו עוות-דין, והכל בדיני נפשות. הן עלולות גם לפגוע בתביעה, המייצגת את האנטרס הצבורי, ואף להביא לידי כך שבסופו של דבר תאלץ ערכאת העירעור להורות על זיכויו של אדם ועל שיחרורו לחופשי אך בשל פגם בניהול המשפט בערכאה המבררת. והינה, למרות כל אלה ואף שבפועל משפטים פליליים נמשכים כאמור על-פני תקופות זמן ארוכות, הדין בעיניין זה מושרש ומקובל, והוא מונע עיכובים והשהיות נוספים בבירורם של משפטים פליליים" (שם, בעמ' 120).

...

לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום ברמלה (כב' השופט ה' אבו שחאדה) בת"פ 63504-11-18 מיום 13.3.2024, אשר לא נעתר לבקשה לדחיית מועד דיון ההוכחות הקבוע ליום 31.3.2024, באופן שלטענת המערער מנע מסנגורו להתכונן לדיון וליתר דיוני ההוכחות הקבועים בתיק ובשל כך אף הודיע לבית המשפט כי הוא אינו מייצג עוד את המערער.

לעניין זה הפנה בית המשפט העליון לדבריו של חברי, השופט ד"ר גיא שני במאמרו - "רשות לערער על בקשת הרשות לערעור (ב'גלגול שני') – דין מצוי, דין מוצע ודין רצוי בסוגיית הערעור על 'החלטה אחרת'" עיוני משפט ל(1) 71 (2006), היפים גם לענייננו: "[...] דווקא במשפט הפלילי ניתן למנות טעמים חשובים להכרה באפשרות להשיג על החלטות-ביניים. החלטות כאלה, המתקבלות במהלך משפט פלילי, עשויות להיות בעלות השפעה רבה על זכויות הנאשם, על תוצאת המשפט ועל אופן ניהולו. במהלך משפט פלילי מתקבלות החלטות-ביניים הן בתחום הענייני (למשל החלטה לגבי טענה מקדמית או טענה שאין להשיב לאשמה) הן בתחום סדרי-הדין (למשל החלטה בדבר סדרי הזמנתם וחקירתם של עדים ובדבר מועדים לשמיעת המשפט) והן בתחום דיני הראיות (למשל החלטה בשאלת קבילותה של ראיה או בדבר כשרותו של עד). ברי שהחלטות כאלה עלולות לפגוע בזכויות-יסוד של נאשם – פעמים אף לגרום לו עיוות-דין, והכל בדיני נפשות. הן עלולות גם לפגוע בתביעה, המייצגת את האינטרס הציבורי, ואף להביא לידי כך שבסופו של דבר תיאלץ ערכאת הערעור להורות על זיכויו של אדם ועל שחרורו לחופשי אך בשל פגם בניהול המשפט בערכאה המבררת. והנה, למרות כל אלה ואף שבפועל משפטים פליליים נמשכים כאמור על-פני תקופות זמן ארוכות, הדין בעניין זה מושרש ומקובל, והוא מונע עיכובים והשהיות נוספים בבירורם של משפטים פליליים" (שם, בעמ' 120).

אשר על כן, ובהעדר סמכות לערער על ההחלטה שהתקבלה, מצאתי כי דין הערעור להימחק, זאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

אמנם הנאשמת ביקשה להשפט בהיעדרה ובא־כוחה לא ביקש לדחות את דיון ההוכחות בשל אי־התייצבותה, אך התוצאה היא שלא הוצגה בפניי כל גרסה פוזיטיבית מטעם הנאשמת, וודאי לא בדל ראייה מטעמה, וכל שהונח בפניי הן ראיותיה של המאשימה.

הוראת סעיף 152(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ") קובעת כי "המנעות הנאשם להשיב לאישום או לשאלות בית המשפט כאמור בסעיף קטן (א) עשויה לשמש חזוק למשקל הראיות של התביעה; בית המשפט יסביר לנאשם את תוצאות המנעותו." אפנה בנוסף אף לסעיף 162(א) לחסד"פ קובע כי "המנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע ...". הנאשמת לא הבהירה ולא פרטה את סיבותיה לכפירתו הכללית ולהימנעותה מלהעיד.

...

התוצאה משנמצא כי יסודות העבירה מתקיימים, אני מרשיע את הנאשמת בעבירה המיוחסת לה בכתב האישום המתוקן.

בכל הנוגע לתקופה שבין 30.8.2016 לבין 25.10.2017, הנאשמת מורשעת בעבירה של אי־קיום צו שיפוטי שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק, עבירה לפי סעיף 210 לחוק (בנוסחו טרם תיקון 116).

בכל הנוגע לתקופה שבין 26.10.2017 לבין 2.10.2019, אני מרשיע את הנאשמת בעבירה של אי־קיום צו שיפוטי, לפי סעיף 246 לחוק (בנוסחו לאחר תיקון 116).