בקשה לדחייה על הסף בשל העדר יריבות, עילה, אישיות משפטית והתיישנות

ביום 30.6.2014 הוגשה בקשה מטעם קרנות הפנסיה הותיקות, שאחת מהן היא מבטחים, שבה נטען כי דינה של התביעה כנגד עמיתים להדחות על הסף מאחר שאין מדובר באישיות משפטית שניתן לתבוע אותה.

בבקשה צוין בין היתר כי המנוח לא היה עובד משרד הבטחון ולכן דין התביעה כנגד הנתבעת 1 להדחות מחמת העדר יריבות והעדר עילה.

ביום 1.3.2015 החליט כב' השופט יאיר דלוגין מבית המשפט השלום בתל אביב לקבל את הבקשה לסילוק על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית והתיק הועבר לבית דין זה. המדינה הגישה כתב הגנה וגם שם טענה כי דין התביעה להדחות על הסף מחמת היתיישנות, העדר עילה, ואי כימות התביעה.

...

ביום 30.6.2014 הוגשה בקשה מטעם קרנות הפנסיה הוותיקות, שאחת מהן היא מבטחים, שבה נטען כי דינה של התביעה כנגד עמיתים להידחות על הסף מאחר שאין מדובר באישיות משפטית שניתן לתבוע אותה.

כן טענה המדינה כי דין התביעה סילוק על הסף בשל חוסר סמכות עניינית של בית המשפט השלום לדון בתובענה.

התובעת הטעימה כי בית הדין נעתר לטענה מקדמית של התיישנות במשורה והוסיפה כי על המדינה ומוסדותיה מוטלת חובה לנקוט צעד פוזיטיבי ולדווח על קיומה של פוליסת ביטוח, והנתבעת אינה יכולה להסתתר מאחורי טענת התיישנות.

לנוכח האמור, שוכנענו כי במקרה זה אין מנוס מלקבוע שהתביעה אכן התיישנה ולדחות אותה על הסף.

לסיכום התביעה נדחית מחמת התיישנות.

בכתב ההגנה נטען כי דינה של התביעה להדחות על הסף, בין היתר מהטעמים הבאים: היתיישנות ושיהוי, כיוון שהסכם הניהול נחתם ביולי 2007 והתביעה הוגשה בספטמבר 2014; סעיף בוררות בהסכם הניהול; והעדר יריבות בין התובעת לנתבעים, ובפרט בין התובעת לנתבע שאינו צד להסכם הניהול.

מכאן שרק ביום 4.5.09 הופסקה ההיתקשרות עם הנתבעת ונקבע כי עו"ד לוי או חברה מטעמו יחליפו אותה, כך שלא קמה לתובעת כל עילת תביעה בגין דמי הניהול לפני המועד הנ"ל. בסיכומי הנתבעים נטען כי אין זכר בכתב התביעה לטעמים לעצירת מירוץ ההתיישנות או להארכת מועד ההתיישנות, וכן נטען כי התובעת מבקשת החזר של מלוא דמי הניהול מהרגע הראשון.

נותרה איפוא רק הטענה כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל העדר יריבות והעדר עילה.

עם זאת, רוב הטענות בכתב התביעה ואף בסיכומי התובעת מופנות כלפי שני הנתבעים יחד ללא הבחנה ביניהם, אף על פי שהנתבעת בלבד היא זו שהתקשרה בהסכם הניהול ולא הנתבע שהוא הבעלים והמנהל של הנתבעת, אשר בהיותה חברה בע"מ היא בעלת אישיות משפטית נפרדת.

...

לפיכך, אני קובע כי יש לחייב את הנתבעת בהפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.12 בלבד.

התביעה בגין יתרת שכר טרחה של עו"ד לוי כפי שיפורט להלן, יש לדחות את התביעה לחייב את הנתבעת לשלם לעו"ד לוי באמצעות התובעת הפרשי שכר טרחה, אשר לטענת התובעת לא שולמו לעו"ד לוי בניגוד להוראות ההסכם להזמנת שירותים משפטיים.

סיכום התביעה נגד הנתבע נדחית במלואה.

יחד עם זאת, ביקשתי את תגובת המשיבים לטענת המבקשת כי בנסיבות התיק והענין, הסמכות העניינית לידון בתובענה הנדונה, בהיותה עוסקת בחוב בר תביעה של נתן שנכלל בתיק הפש"ר שלו, מסורה לבית משפט של פש"ר. המשיבים טענו בתגובתם, כי הסמכות העניינית לידון בתובענה דנן מסורה לבית משפט זה ולא לבית משפט של פש"ר. לטענתם, בהליכי פש"ר בן/ת הזוג של החייב/ת הוא אישיות משפטית נפרדת.

ביני לביני, הגישה המבקשת את הבקשה נשוא החלטה זו, לדחיית התובענה על הסף מחמת העדר יריבות, העידר עילה והתיישנות.

שנים רבות לא פעלו המשיבים נגד המבקשת וכעת הגישו התובענה דנן, בשיהוי רב ובחוסר תום לב. חוסר יריבות בין הצדדים – המבקשת מעולם לא הייתה שותפה לעסקיו של נתן ואין חולק כי בתקופה הרלוואנטית לא הייתה בעלת החברה (ס.ע.מ.ר.) שהייתה בבעלות נתן.

...

עם הגעת כתב התביעה לעיוני, ניתנה החלטתי ביום 27.5.19, המורה לתובעים להבהיר מדוע לדעתם הסמכות העניינית נתונה לבית משפט זה ולא לבית משפט לענייני משפחה, לנוכח טענת המשיבים כי עילת התביעה נובעת מכוח הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון, ולנוכח האמור בסעיפים 3(א) ו- 1(6)(ז) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995, הקובעים כי הסמכות לדון בתובענות לפי חוק יחסי ממון הינה ייחודית ומסורה לבית משפט לענייני משפחה בלבד.

לכן הבקשה לסילוק על הסף הנוגעת לשתי העילות האמורת (תרמית ועשיית עושר) נדחית בזאת.

לאחר בחינת שאלת הסמכות וטענות הצדדים, שוכנעתי כי הסמכות העניינית לדון בטענות המשיבים נגד המבקשת (והחייב) הן בעילת התרמית והן בעילת עשיית עושר צריכה להתברר בבית משפט לפש"ר בו מתנהל תיקו של נתן.

לנוכח האמור לעיל, שוכנעתי לקבל הבקשה בסוגיית הסמכות העניינית, ואני קובע כי הסמכות העניינית לברר ולדון בעילות התובענה הנותרות דנן (תרמית ועשיית עושר) מסורה לבית משפט של פש"ר. שאלה ד' - האם חלה התיישנות במקרה הנדון לנוכח התוצאה אליה הגעתי, אינני מכריע במסגרת פסק דיני זה בשאלת ההתיישנות וזו תוכרע, ככל שתיטען, בתיק הפש"ר. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני מורה כדלקמן: כל רכיבי התביעה הנובעים מעילת התביעה הבאה מכוחו של חוק יחסי ממון והסדר איזון המשאבים נמחקים בזאת; אין מקום לסילוק עילות תרמית ועשיית עושר על הסף, טרם שמיעתן לגופן; בית המשפט המוסמך לדון בעילות התביעה הנותרות (תרמית ועשיית עושר) הוא בית משפט לפש"ר בבית משפט המחוזי בחיפה בו מתנהל תיק הפש"ר של החייב; ד. שאלת ההתיישנות תוכרע במסגרת בקשה שתוגש, ככל שתוגש, בתיק הפש"ר. הפועל היוצא הוא שדין התובענה כמות שהיא להימחק, וכך אני מורה.

הבקשה לסילוק על הסף המבקשים עתרו לדחיית התביעה נגדם על הסף בשל חוסר יריבות, חוסר עילה, ומחמת השתק ושיהוי.

ומי שניהל בפועל את התחנה מושא התביעה, המשיבים 1 ו-5, ריאד וחאפז חאמד, ובמידה שנגרמו לתחנה נזקים בתקופה זו (עובדה מוכחשת) אזי המשיבים ידעו על הנזקים שנגרמו כבר בשנת 2015, והשתהו שהוי בלתי סביר, הגובל בתקופת ההתיישנות, בהגשת תביעתם נגד המבקשים (סעיפים 25, 28-39 לבקשה).

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה הגעתי למסקנה, כי דינה להיתקבל, ויש להורות על דחיית התביעה על הסף בשל העדר עילה כנגד המבקשים.

סמכותו של בית המשפט להרים מסך ההיתאגדות מעוגנת בסעיף 6 לחוק החברות, אשר קובע: (א) (1)   בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השמוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א)   באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב)   באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובילבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

...

לסיכום - דינה של התביעה, להיות מסולקת על הסף, בשל כך שהיא אינה מגלה עילה נגד המבקשים, וזאת בהתאם להוראת תקנה 41(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018.

סוף דבר דין הבקשה להתקבל, אני מורה על מחיקת התביעה על הסף כנגד המבקשים, הנתבעים 5-6.

המשיבים ישלמו למבקשים הוצאות בקשה זו בסך 5,000 ₪ (כולל מע"מ), וזאת תוך 30 יום מהיום אחרת הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

לפני בקשה לדחיית התביעה על הסף בגין היתיישנות.

בנוסף, נטען להעדר עילה והיעדר יריבות, שכן הנזקים הנטענים נוצרו כתוצאות מעבודות שבוצעו בשנים 2008-2009, על ידי הערייה ומע"צ. זאת ועוד, בהתאם להסכם פשרה, שנחתם בין המנוח לנתבעת, ויתרו המנוח ובני משפחתו ויתור בלתי חוזר על כל טענותיהם ותביעותיהם כנגד הנתבעת.

לסיום נטען, כי התביעה הוגשה על ידי עיזבון המנוח שאינו מהוה אישיות משפטית ואין לו זכות תביעה.

קיומו של הסכם הפשרה בין הצדדים מהוה עילה לדחיית התביעה על הסף כמו גם העידר זכות התביעה מצד העזבון.

סעיף 15 לחוק ההתיישנות מורה, כדלקמן: "הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תביעה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התביעה ובין דחייתה". מטרת הפסקת מירוץ ההתיישנות במהלך תקופת ההיתדיינות הקודמת: ".... להקל עם תובע המבקש למצות את יומו בבית-המשפט ולקבל הכרעה משפטית לגופה של תביעתו בלא שתיטען נגדו טענת היתיישנות המתבססת, בין היתר, גם על תקופת ההיתדיינות הקודמת, אשר מסיבות שונות לא אפשרה לו למצות את מלוא זכויותיו הדיוניות, ולכן היא גם איננה מהוה מעשה-בית-דין. הסדר זה מתקשר עם מתן משקל נכבד לזכות הפנייה לערכאות, אשר הפכה זכות בעלת ממד חוקתי ועם התודעה כי מרוץ ההתיישנות מופסק למשך תקופת ההיתדיינות הראשונה מקום שהתובע לא ישן על זכויותיו, אלא להפך – הפעילן, אלא שמסיבות שונות לא הועילה ההיתדיינות הראשונה למצות את זכויותיו הדיוניות, ולכן מערכת כללי הדיון מאפשרת לו לשוב ולתבוע שנית באותה עילה." (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז( 5) 166 (2003)).

...

בתשובתה שבה וטענה הנתבעת, כי מכל אחת מהסיבות שציינה, ובמצטבר, יש לדחות את התביעה על הסף.

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי לקבל את הבקשה.

לאור כל האמור, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להדחות מחמת התיישנות .