בקשה לדחות תביעה על הסף בשל צירוף תצהירים בניגוד לתקנות

בפניי בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין והתיישנות.

הנתבע, שתמך התגובה בתצהירו, טען כי תגובת התובע לא גובתה בתצהיר, בנגוד לתקנות.

מעשה בית דין - המסגרת הנורמאטיבית על פי תקנה 101(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, בית המשפט רשאי בכל עת לדחות תובענה על הסף מחמת מעשה בית דין.

התובע טען בהתנגדות שהגיש בתביעה הקודמת כי התביעה הוגשה בשיהוי; כי הגיע להסדר כספי בגין השיק נשוא התביעה ושילם במסגרתו חלק מהסכום; כי התביעה לתשלום סכום קצוב כוללת שיק ערבון שניתן מחשבונו האישי של שותפו ולכן לא ניתן לתבוע אותו בגינו; וכי הנתבע דנן לא ביצע את עבודתו כפי שהתחייב וגרם לו לנזקים אותם ביקש לקזז מסכום התביעה הקודמת (כתב התביעה, ההיתנגדות ופרוטוקולי הדיון ופסק הדין בתביעה הקודמת צורפו לכתב ההגנה).

טענות התובע כי במהלך הדיון בתביעה הקודמת נאמר שתהיה שמורה לו הזכות להגיש תביעה נפרדת בגין טענות הקזוז לא נתמכה בתצהיר, והוכחשה על ידי הנתבע בתצהירו (סעיף 41 לתצהיר הנתבע, צורף לתגובת הנתבע).

...

הנתבע טען בכתב ההגנה כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות, שיהוי, קיומו של השתק עילה ופלוגתא, והעדר יריבות.

עוד טען, בקליפת אגוז, כי ההסכם שצורף לכתב התביעה כלל שינויים שנעשו בכתב יד על ידי התובע שלא נכללו בהסכם המקורי שנחתם בין הצדדים; כי התובע ושותפו התחמקו מתשלום הסכום בו התחייבו בהסכם, וכי העבודות בוצעו ברמה הגבוהה ביותר, בתיאום מלא עם התובע ושותפו, וכי התובע הוא שגרם לעיכוב בביצוע העבודה שכן בחר לא לשלם לנתבע את התשלום המגיע לו, אשר שולם בסופו של דבר לנתבע במסגרת התביעה הקודמת.

זאת ועוד, גם אלמלא קיומו של מעשה בית דין, אני סבורה כי במקרה דנן אין בהעלאת טענות הקיזוז בהתנגדות, כדי לעכב את מרוץ ההתיישנות בתביעה דנן.

דין התביעה אפוא להידחות על הסף מחמת התיישנות.

סיכום התביעה נדחית על הסף מחמת קיומו של מעשה בית דין והתיישנות.

דיון והכרעה דין התביעה סילוק על הסף; יש לדחות את טענת המשיבים לפיה הבקשה לסילוק על הסף הוגשה בנגוד לתקנות החדשות.

לגופו של עניין - ראשית, יש לסלק את התביעה על הסף מחמת העדר עילה; סעיף 27ג' לחוק הבוררות קובע: "לא ייזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשה אחרי שפסק הבוררות אושר". חד וחלק! כזה הוא המצב בעניינינו - עסקינן בפסק בוררות שאושר בפסק דין של בית משפט זה, אשר הפך חלוט לפני כשנה, כך שלמשיבים אין עילה להגשת הבקשה ולבית המשפט אין כל סמכות לידון בה. גם אם הייתה לבית המשפט סמכות לידון בבקשה, לא היה מקום לידון בה, ממספר טעמים; ראשית - התצהיר שצורף לתביעת המשיבים, הוא תצהיר לאקוני, שאיננו תומך בכל העובדות הנטענות בתביעה, אלא רק מציין את הראיה החדשה שהתגלתה, על פי הנטען, ביום 27.1.21 והתקבלה, על פי הנטען, בחודש 2/2021.

...

עיקר טענות המשיבים בתשובתם לבקשה המשיבים טוענים כי יש לדחות את הבקשה מחמת כך שלא צורף לה תצהיר לאימות העובדות האמורות בה ולא הוגשה בקשת רשות להגיש את הבקשה, כפי שלטענתם יש צורך להגיש על פי תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "התקנות").

דיון והכרעה דין התביעה סילוק על הסף; יש לדחות את טענת המשיבים לפיה הבקשה לסילוק על הסף הוגשה בניגוד לתקנות החדשות.

לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את בקשת הסילוק על הסף ודוחה את בקשת הביטול.

המשיבים ישלמו למבקשים הוצאות הבקשה בסך 5,000 ₪ וזאת - בהתחשב בכך שלא התקיים דיון בבקשה.

בבקשה דנן, המבקשת עותרת מביהמ"ש לעשות שימוש בסמכותו לפי תקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 (להלן:"תקסד"א"), להורות על סילוק התביעה על הסף מחמת העידר עילה, וכן, בשל היותה תביעה טורדנית וקנטרנית.

המשיבה מיתנגדת לבקשה דנן, היא עותרת לדחייתה מאחר והוגשה בנגוד לתקנות ללא צירוף תצהיר ערוך כדין.

לאור כל האמור ומגמת הפסיקה כפי שהובאה לעיל , מבלי לקבוע מסמרות, בהיות התקליטור לכאורה ובשלב זה "ראייה משנית", הוא צורף למכלול הראיות שהגישה המשיבה עם הגשת תביעה זו, ואיני סבורה כי יש מקום לדחות את התביעה על הסף רק מפאת החשש שמא הסירטון לא עובר את המבחן הטכני, בשלב זה של הדיון בטרם נחקרו הצדדים על תצהיריהם.

...

יודגש כי על מנת להביא לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה על פי הוראות תקנה 519 ועל פי הפסיקה הנהוגה בסוגיה זו , אין הנטל מוטל עליה להוכיח כי תביעתה מבוססת, אלא על המבקשת להוכיח כי התביעה חסרת סיכוי ובמידה שלא עשתה זאת דין הבקשה להדחות.

ראה ברע"א 321/07 אלינה רבינוב גושן נ' עו"ד יורם אבי גיא (21.8.2007, פסקה 6(א)) – "הדרגה השניה היא הערובה, לפי תקנה 519. הטלת הערובה נעשית בשיקול דעת, שיש להפעילו על פי הפרמטרים שהותוו בפסיקה (ראו לעיל). כאן ניתן לומר שהנטל גדול במיוחד על הנתבע להראות כי סיכויי התביעה במכלול הנסיבות מצדיקים הטלת ערובה ...". כפי שציינתי לעיל , המבקשת לא עמדה בנטל לשכנע כי מדובר בתביעת סרק מופרכת וחסרת סיכוי על פניה ועל כן אין מקום להעתר לבקשתה , על שני ראשיה.

לאור כל האמור לעיל, דין הבקשה דחיה על כל רבדיה, וכך אני מורה.

לפניי בקשה לדחיית על הסף של התביעה לפי תקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט-2018 (להלן: "התקנות").

טענות הצדדים: ביום 24.2.22 הוגשה הבקשה לדחיית התובענה על הסף בשל העידר עילה והתיישנות.

בעיניין קורן עמד השופט הנדל על ההבדלים בין היתיישנות לבין שהוי: "...בית המשפט יקבע כי קיים שהוי רק אם חלוף הזמן שימש קרדום ביד התובע כדי לפגוע בעוצמה הנדרשת בנתבע, או שחלוף הזמן הוביל למעין מצג שוא בדבר כוונת התובע ולשינוי מצב הנתבע לרעה. אין המדובר בנתונים מצטברים – חלוף הזמן בצרוף שינוי מצב לרעה או חלוף הזמן וחוסר תום לב – אלא בנתונים מתלכדים, בגוף ובנשמה. הקול קול הפגיעה בנתבע והידיים ידי הזמן שחלף. חלוף הזמן אינו הפגם שבו נגועה היתנהגות התובע אלא רק הנשא שלו. הוא, כשלעצמו, אינו מספיק לשם דחיית התביעה על הסף. לכן, ובנגוד לדיני ההתיישנות, לא ניתן לדעת מראש את המועד שבו השתהות הופכת לשהוי." " ...הפסיקה קבעה באופן חד משמעי שהשימוש בדוקטרינת השהוי שמור ל"נסיבות נדירות בלבד" (שם) ול"מקרים חריגים" בלבד (ע"א 10152/07 מרסל פדידה נ' רפאלי ליאור, [פורסם בנבו] פסקה 12 (12.15.2010)).

כמו כן, על פי הפסיקה, בבקשה לסילוק על הסף אין צורך בצרוף תצהיר לתמיכה בעובדות.

...

" דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מצאתי לנכון להורות על דחיית הבקשה, ואבאר: התובעת צירפה לכתב התשובה המשלים מטעמה הסכם שכירות מכוחו נלמדת זכות השימוש של התובעת בדירה ובמחסן הצמוד לה, נשוא התביעה.

סוף דבר: הבקשה לסילוק על הסף - נדחית.

הנתבעת תשלם הוצאות התובעת בסך 1,500 ₪ בתוך 30 יום מהיום ללא קשר לתוצאות ההליך.

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בעכו (כב' הרשמת הבכירה עינת דינרמן) שניתנה בתיק 39754-01-20 ובה נדחתה בקשת המבקשת לדחיית התביעה על הסף או העברת הדיון לבית משפט בתל אביב.

המבקשת הגישה בתיק בימ"ש קמא בקשה לסילוק התובענה נגדה על הסף מחמת העדר סמכות מקומית או לחילופין להורות על העברת הדיון בתובענה לביהמ"ש במחוז תל אביב.

כן נטען כי המשיבה לא טירחה לצרף תצהיר לתגובתה וזאת בנגוד להוראות תקנה 241 לתקנות.

...

בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות"), ולאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, אני מוצא כי אין היא מצריכה תשובה ויש לדחות את הבקשה למתן רשות הערעור.

דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את בקשת רשות הערעור על נספחיה ואת החלטת בית משפט קמא הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטת בימ"ש קמא או ליתן רשות ערעור עליה שכן לא נפל בה פגם המצדיק התערבות.

בסיכומו של דבר, לאור המפורט לעיל, לא מצאתי כי נפל בהחלטת בימ"ש קמא פגם המצדיק התערבות לא כל שכן מתן רשות ערעור.

הבקשה נדחית.