בקשה לגילוי ראיות רפואיות ופליליות של עד תביעה

וזו לשון הסעיף בשלמותו: חסיון ראיות לעניין עדות בעל מיקצוע בהליכים פליליים שעניינם עבירת מין או עבירת אלימות חמורה במשפחה "50ב.(א) בסעיף זה –

(2) בהליך פלילי שנחקרה בו עבירה כאמור ולפי בקשת רשות חוקרת הורה בית המשפט על גילוי ראיה לפי הוראות סעיף 49(א), 50(א) או 50א(א), או שניפגע העבירה ויתר על החיסיון – עם הגשת כתב האישום יחול על הראיה חיסיון כאמור באותם סעיפים, אלא אם כן מיתקיים אחד מאלה: (א) הראיה חיונית להוכחת האישום; (ב) הראיה עשויה להועיל להגנת הנאשם ומידת התועלת שבה להגנה עולה על העניין שיש לא לגלותה, ובכלל זה על הפגיעה שעלולה להגרם מגילויה לנפגע העבירה ולשיקומו, או שהיא חיונית להגנת הנאשם; (3) תובע לא ימסור ראיה כאמור בפיסקה (2), אלא אם כן פרקליט מחוז, מישנהו או ממונה בכיר בפרקליטות שפרקליט המחוז הסמיכו לעניין זה, ראש יחידת תביעות במשטרת ישראל או סגנו או פרקליט צבאי או סגנו, לפי העניין, אישר כי החיסיון אינו חל על הראיה; לנאשם יינתן מידע על קיום ראיה שלא נימסרה כאמור; (4) בקשה לגילוי ראיה שלא נימסרה לפי הוראות פסקה (2) תדון בדרך שבה נדונות בקשות לפי סעיף 49(א), 50(א) או 50א(א), ותיבחן בהתאם להוראות פסקה (1).

כפי שעולה עוד מתגובת המשיבה בבית משפט קמא, המשיבה טענה מלכתחילה כי "מסמכים רפואיים מהמרכז לבריאות הנפש (מהשנים 2022-2021) אינם חומר חקירה ובקשה בעיניין זה אמורה להיות מוגשת לפי סעיף 108 לחסד"פ, בודאי לאור התיקון במצב החוקי הקיים". במהלך הדיון שהתקיים ביום 15.5.2023 בפני בית משפט קמא, טען ב"כ המבקש עצמו כי הוא מבקש להורות על הבאת התיק הרפואי בהתאם לסעיף 108.

...

(ב) על אף האמור בסעיפים 49, 50 ו-50א, בהליך פלילי בעבירת מין או בעבירת אלימות חמורה במשפחה, לעניין ראיה על דבר הנוגע לנפגע עבירה שנזקק לשירותו של בעל מקצוע, יחולו הוראות אלה: (1) בהליך פלילי שהוגש בו כתב אישום בעבירה כאמור וההגנה מבקשת לגלות את הראיה, בעל המקצוע אינו חייב למסור את הראיה אלא אם כן נפגע העבירה ויתר על החיסיון או שבית המשפט מצא כי הראיה עשויה להועיל להגנת הנאשם ומידת התועלת שבה להגנה עולה על העניין שיש לא לגלותה, ובכלל זה על הפגיעה שעלולה להיגרם מגילויה לנפגע העבירה ולשיקומו, או שהיא חיונית להגנת הנאשם;"

לא ברור אפוא הכיצד הסכימה המשיבה לבסוף כי החומר יועבר לעיונו של בית משפט קמא, הסכמה שהתפרשה לכאורה, במסגרת המסלול של סעיף 74 לחסד"פ. לאחר שעיינתי בחומר שהובא לעיוני, אני סבור כי נכון יהיה לחזור למסלול של סעיף 108 לחסד"פ, באופן שהמותב שדן בתיק, יעיין בחומר ויחליט כחוכמתו, ומבלי לקבוע מסמרות, דומה כי ראוי שההגנה תקבל יותר מאשר שתי השורות שהועברו לה מהמרכז לבריאות הנפש בבאר שבע (נספח ה' לעתירה), ואציין כי בנוסף למקור זה יש גם מכתב של מרפאת בריאות הנפש ברמת חן בעקבות צו בית משפט שניתן לבקשת המשטרה.

אשר על כן, הערר נדחה, והתיק יוחזר למותב שדן בתיק על מנת שיבחן את המסמכים שגילויים התבקש – לאור חזית המחלוקת בתיק – במסלול של סעיף 108 לחסד"פ. ניתנה היום, ‏כ"ז בכסלו התשפ"ד (‏10.12.2023).

הבקשה לא מוגשת כלל בגדריו של תיק כזה, אלא באופן נפרד בהליך עצמאי, כאשר המבקש חפץ לעשות במידע שימוש עתידי לצורך אחר (כגון כתימוכין ראייתיים לתלונה שהוא מתעתד להגיש במישטרה או כבר הגיש, או לצורך הגשת תביעה אזרחית נפרדת או קובלנה פלילית פרטית).

נזכור גם כי העובדה שבתביעת ניזקי גוף עסקינן , והנפגע ויתר על סודיות רפואית, אין בה כדי להעיד בהכרח כי במקרה של היתנגדות, ביהמ"ש יתיר להמציא או להגיש כל מידע עליו חל חסיון יחסי, מעברו של הניזוק.

אכן, בסימנים י(1) ו- (2) בתוספת הראשונה לחוק המירשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א-1981, הדן במסירת מידע לרשויות שונות, נקבע כי על המישטרה למסור את המידע לבית המשפט, כאשר גילויו הינו מהותי לנושא הדיון, או כאשר גילויו נידרש לבירור מהימנותו של עד, ובעל דין ביקש את הגילוי.

...

ברור שהמחוקק לא כיוון להגדרה כה רחבה , גם אם אכן מדובר על נתונים שעשויים לפגוע בפרטיות, שכן אחרת לא היה צורך בחלופות השונות שבהגדרת "מידע" ודי היה במושג שסתום שיוגדר של "פגיעה פוטנציאלית כלשהי בפרטיות ותהא מידתה אשר תהא" או להגדיר בצורה דומה את הביטוי "צנעת אישותו". נראה לי שעל הכוונה בביטוי "צנעת אישותו" ניתן ללמוד ולו באנאלוגיה מסע' 2(11) שמגדיר כאחת מחלופות "פגיעה בפרטיות" שבחוק (הרחבות מהגדרת ה"מידע") "פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד". הביטוי "לרבות" מעיד על כך שלא מדובר ברשימה סגורה, אולם הדוגמאות מעלות שמדובר על עניינים שבליבת הזכות לפרטיות, ולא לעניינים שרק בקונטקסט מסויים עשויים לפגוע ,ולו קשות, בפרטיות.

מעבר למה שפורט עד כה, אשים הדברים בצריך עיון, מבלי שאקבע מסמרות, שכן אין צורך להכריע בדבר לאור מסקנתי שדין הבקשה לדחיה ממילא.

משכך דין הבקשה לדחיה.

באשר לחבלות שנגרמו לנאשם, הודיעה ההגנה עוד באותו מועד כי היא מוותרת על שמיעת עדותו של עד תביעה מספר 7 והסכימה להגשת המסמכים ללא צורך בשמיעת עדותו.

בתום שמיעת הראיות בקשו הצדדים לטעון סיכומיהם בעל פה. סיכומי המאשימה בתמצית - מפנה לפרוטוקול הדיון מיום 18.4.2021, עמ' 26 ש' 13 ואילך לטענת המאשימה, יש די בראיות ובעדויות כדי להרשיע את הנאשם במיוחס לו בכתב האישום וזאת ברמה הנדרשת במשפט פלילי ומעל לכל ספק סביר.

העד נישאל האם הוא יכול לשלול את האפשרות שת/1 יוחס לדיסק אחד ואחר כך הועבר בתחנה לתיק אחר? העד השיב כי הוא אינו יכול לענות על כך. כאשר נישאל לשאלת בית המשפט האם ניתן לדעת על פי החלק העליון בטופס ת/1 עד לחתימתו על לאיזה קובץ מתייחס ת/1 השיב בגילוי לב כי הוא אינו יכול לדעת והטופס ת/1 מתייחס למה שרשום בהמשך הטופס.

המאשימה הודיעה כי היא מוותרת על העדת עד תביעה מס' 3 - בוחן התאונה בתיק, מר בני פרידמן, לדבריה הסיבה לכך נעוצה במצבו הרפואי.

בעיניין זה מפנה לע"פ 70237/07 אדרי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) ולפסיקה המאוזכרת שם: "...העדרה של ראיה מכסימלית אינו שולל את יכולת התביעה להוכיח את המוטל עליה שהרי די שהטעון הוכחה יוכח באמצעות ראיה מספקת.." ברור כי אין פירוש הדבר כי ניתן להקל ראש עם מחדלי החקירה ויש ליתן לכך את הדעת ואולם, אין באלה גם לא במשקלם המצטבר בתיק זה כדי להביא עד כדי זכוי הנאשם ואלה יילקחו בחשבון במידת הצורך בגזירת הדין.

...

משכך אני קובעת כי המאשימה עמדה בנטל המוטל עליה והביאה ראיות אשר יש בהן די להרשעת הנאשם באחריות לתאונה ובכל העבירות המיוחסות לו וכי לא היה בהגנת הנאשם כדי לעורר ספק סביר אשר יש בו כדי לזכותו.

לאור כל האמור לעיל, מצאתי לנכון להרשיע את הנאשם בכל המיוחס לו בכתב האישום.

סוף דבר ובסיכום הדברים אוסיף ואומר כי אינני מקלה ראש בסבלו של הנאשם כלל וכלל אך אינני יכולה לקבל את דבריו כי הוא הנפגע היחידי שהרי אין חולק כי גם למעורבת בתאונה נגרם סבל, גם אם אין מדובר בפגיעה פיזית ממש, או כזו הנראית לעין.

תיק העבודה המלא של המכון לטוקסיקולוגיה ופרמקולוגיה קלינית במיכרז הרפואי המשולב על שם "חיים שיבא", בהקשר למבקש (להלן: "תיק המעבדה").

דיון והחלטה: במקרה דנן, לאחר שעיינתי בנתונים אשר הובאו בפניי, ולאחר שבחנתי את הזיקה בין טענות המבקש לחומר המבוקש על ידו, סבורה אני כי דין הבקשה להדחות והכל כפי שיפורט להלן: באשר לבקשה לקבלת רישום פלילי ומשמעתי של עדי התביעה, השוטרים: ב"כ המבקש הפנה לבע"ח 58130/12/13, כהן נ' מדינת ישראל, שם נעתר ביהמ"ש המחוזי לבקשה דומה תוך שהוא מפנה לציטוט הבא: "מקובלת עליי טענת העורר כי בשים לב למרכזיותה של הלעומתיות בין העורר – הנאשם לבין השוטר – העד המרכזי קיימת רלוואנטיות לעברו הפלילי והמשמעתי של השוטר בעניינים שעשויים לסייע לבירור הגרסאות המנוגדות של הללו". אכן בפסיקה שצורפה, התיר ביהמ"ש המחוזי חשיפת עבר פלילי ומשמעתי של עד שהנו שוטר אולם, בשונה מהמקרה שבפניי, התגלתה שם לעומתיות שלא קיימת במקרה נשוא בקשה זו. מדובר היה באישום המכיל עבירות של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, איומים ושימוש בכח של הנאשם כלפי השוטר, אשר לגביו נתבקש המידע הרלוואנטי, זאת כאשר לנאשם עמדה טענת הגנה הפוכה, שכן טען שהוא זה אשר הותקף על ידי השוטר.

גם מקרה זה שונה מהמקרה נשוא בקשה זו, שכן דובר היה על אישום בגין עבירות של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו והעלבת עובד ציבור, כאשר כל הראיות בתיק נסמכו על עדותו של אותו שוטר, לגביו מבוקש המידע.

...

סיכומו של דבר: סיכומו של עניין, יישום "מבחן הרלוונטיות" יחד עם "מבחן השכל הישר" בענייננו, מוביל למסקנה חד משמעית כי בקשות המבקש לא עולות כדי חומר חקירה, הנכנס בגדר סעיף 74 לחסד"פ ואף לא ב"פריפריה" שלו.

לא שוכנעתי כי יש במבוקש כדי לסייע להגנה לנסות ולהדוף את האישום המיוחס למבקש.

לא מצאתי התייחסות קונקרטית מספקת מצד המבקש לעניין רלוונטיות החומר המבוקש על ידו לשם הגנתו ולכן הבקשה נדחית.

המשיבה עמדה בתגובתה על כך שכתב האישום נגד המבקשת מתבסס בין היתר על עדות המתלונן, עדות עד ראיה (שכנם של בני הזוג), תעודה רפואית, דו"חות פעולה, תעוד החבלות והודאת המבקשת במיוחס לה. עוד הדגישה המשיבה כי כאשר נישאלה המבקשת בחקירתה אם המתלונן נהג באלימות כלפיה, השיבה בשלילה.

  בבואו לבחון בקשה כזו, על בית המשפט להיות מודרך "על ידי כללי השכל הישר ועל ידי המגמה לאפשר לסניגוריה היזדמנות הוגנת להכין את הגנתה... אולם... אין גם להפליג למרחקים ולכלול במונח של 'חומר חקירה' ראיות שהרלבנטיות שלהן לתביעה הפלילית הנדונה היא רחוקה ושולית..." [בג"ץ233/85 אל הוזייל, פ"ד ל"ט (4) 124, 129].

בעיניין הירשמן עמד בית המשפט העליון על האינטרסים שעל בית המשפט לשקול בבואו להכריע בבקשה לעיון בגיליון מירשם פלילי של עד ואופן האיזון ביניהם: "הינה כי כן, בהתאם להילכת בניזרי, גיליון מירשם פלילי של עד יועבר לעיונו של נאשם רק לאחר שעבר את מסננת הרלוואנטיות ומשנמצא כי יש בו תועלת פוטנציאלית להגנתו. הלכה זו עולה בקנה אחד עם סעיף 5 לחוק המירשם הפלילי ופרט י' לתוספת הראשונה לחוק זה, שלפיהם המישטרה תימסור לבית המשפט מידע מן המירשם הפלילי מקום שהגילוי "מהותי לנושא הדיון" או שהוא "נידרש לבירור מהימנותו של עד ובעל דין ביקש את הגילוי" (שם; ראו גם עניין בניזרי, בעמ' 700-699).

...

לאור כל האמור לעיל, הבקשה לעיון בחומר החקירה בתיק הפרקליטות - נדחית.